הזירה הצפונית

הפסקת האש מכילה הישג אסטרטגי בדמות ניתוק הזיקה בין זירות הלחימה בלבנון וברצועת עזה • מהצד השני, היעדר מנגנון מוחלט שמבטיח לישראל חופש פעולה במקרים שבהם ההסכם יופר בחסות איראן, מלמד שתחושת החמיצות שחשים רבים כאן – מוצדקת.

מרחב השיקולים הדוחפים לרגיעה, ולו זמנית, גדול מאוד, ומטה את הכף לכיוון של הסדר למרות הסיכונים הטמונים בכך. הסדרה תחזיר לסדר היום את האפשרות של נורמליזציה עם סעודיה ומדינות אחרות במרחב.

מנקודת מבטה של ישראל, היא אמנם לא קיבלה את מלוא תאוותה, אבל הישגיה אינם מעטים • חיזבאללה, שבא לתמוך בחמאס, יוצא מהלחימה בשן ועין וחמאס נותר לבדו במערכה • אולם אם צה”ל לא יהיה בשטח, כל הפרה של ארגון הטרור תעורר התלבטות במערכת הישראלית אם וכיצד להגיב.

ללבנון אולי יש אינטרס להגיע להסדרה, אבל אצל חיזבאללה המוטיבציה נובעת ממצוות איראן. מדיניות של נחישות ומהירות תגובה על פני ריסון והכלה תבטיח לאורך זמן ביטחון בגבול הצפוני.

המתווה המתגבש עם הוכשטיין – מורכב מדי ומסוכן לישראל • ניתוח: רק אזור חיץ מפורז בשליטה ישראלית יבטיח את ביטחון תושבי הצפון • “אין בסיס לאופטימיות בהסתמכות על כוח רב-לאומי”.

החשש מפני צעדים שממשל ביידן יהיה עלול לנקוט בימים שנותרו לכהונתו, אם ישראל תסטה מהמסגרת המוסכמת ללחימה מובן, אך מחירו עלול להיות כבד מדי.

הנחת העבודה מבחינת ישראל צריכה להיות שכל הסכם שייחתם יופר, במוקדם או במאוחר. כדי להימנע ממציאות של הסכם שהופר כשישראל בתנאי נחיתות, נכון יהיה מבחינת ישראל לקבע מציאות שבה נשמרת שליטה מודיעינית וצבאית בכל המרחב שבין הגבול לנהר הליטאני.

מדוע אין “סימני שבירה” ב”צד השני”? מזה למעלה משנה נלחמת מדינת ישראל מלחמת חורמה: בגבולה הדרומי – נגד החמאס, ובגבולה הצפוני – נגד חיזבאללה. בשתי החזיתות, ובפרט מול החמאס, גבתה …

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור ולאמץ אסטרטגיית הכלה, וגם לא לשמוט את ההזדמנות האסטרטגית לפגיעה קשה באיראן ובכל רכיבי הציר שבהובלתה. אין לישראל ברירה אלא להמשיך את המומנטום ולהעצימו. …

הישגיו האדירים של צה”ל נגד חיזבאללה בשבועות האחרונים, מטלטלים את המערכת הפוליטית בלבנון עד היסוד • האם זו הזדמנות לתיקון או שמא ארץ הארזים תיפול שוב שדודה לרגלי גורמי הכוח העדתיים שהרסו אותה?