מלחמה בעזה

ממשלת ישראל חייבת להתעורר ולנטרל את ההתקרבות המדאיגה של מצרים לאיראן ובנות חסותה באמצעות שיח מדיני־אסטרטגי רציני ובמתן מענים יצירתיים לאתגרים הכבדים העומדים בפניה.

חמאס משתמש בבני הערובה שבידיו לא רק כדי להביא לסיום המלחמה, אלא גם כדי להבטיח את המשך שלטונו ברצועה, למנף את הישגיו ולהשיב לעצמו נקודות שאיבד בקרב הציבור בעזה וביו”ש, …

על ישראל לדרוש שכל גורם שישתלב בעתיד בניהול עזה יהיה מחויב למאבק נחוש בכל “שרשרת הטרור”, לפירוז עזה, ולהחלשת חמאס ומניעתו מהשתתפות בניהול ענייני הרצועה

ככל שמתרחב ומעמיק הלחץ הצבאי של צה”ל ברצועה, כך ארגון הטרור נאלץ לשנות את היעדים האסטרטגיים שקיווה להשיג בתחילת המלחמה • בהתאם, התכלית בהחזקת החטופים השתנה – וכך גם מדיניותו ביחס לשחרורם • ממד הזמן הופך קריטי לכל הצדדים המעורבים במו”מ.

במקום לשרת את המטרות הנאצלות של פתרון סכסוכים בדרכי שלום, עושה אונר”א הכל כדי שפיוס בין ישראלים לפלשתינים לעולם לא יתאפשר.

התבססות איראן כמדינת סף גרעינית, והתקיפה הקטלנית של כתאא’ב חיזבאללה בה נהרגו שלושה חיילים אמריקאים, מבטאים את כשלון מדיניות ממשל ביידן כלפי טהראן.

מטרתה של ההתקפה המשפטית הבין-לאומית היא לצמצם – ללא סמכות והצדקה – את זכותה של ישראל להגנה עצמית. לכן יש לחדול מייד משיתוף פעולה עם כל אחד מבתי הדין הבין-לאומיים.

פגיעה בהנהגת חמאס בחו״ל תגרום לאירגון לאבד את השפעתו האזורית ותהפוך אותו לבעיה מקומית.

הנהגה אחראית ושקולה צריכה לשקול תמיד את טובתה של כלל האוכלוסייה • אם אנו אומה תאבת חיים, וברצוננו להמשיך להתקיים במרחב האכזרי והאלים שנקרא המזרח התיכון, עלינו להמשיך עד למיטוט יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס

חמאס שיכלל את אסטרטגיית מלחמת התודעה גם במימד הנפגעים. ההגיון המנחה הוא הגזמה והסתרה. זו המלחמה עם יחס הנפגעים האזרחיים הנמוך ביותר בהיסטוריה של המלחמות בעשרות השנים האחרונות, וצה״ל מצליח לפרק את החמאס תוך פגיעה מינימלית באזרחי הרצועה.