א.  מבוא: הצורך ב”קיימוּת בטחונית”[1]

בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 מצאה ישראל את עצמה נלחמת בשתי חזיתות – בדרום מול חמאס ובצפון מול חזבאללה – כאשר כוחותיה אינם מספיקים לניהול מערכה מכרעת בשתי החזיתות במקביל. בהמשך הלחימה התברר כי לישראל חסרות עתודות של נשק ותחמושת שיאפשרו לה להשלים את הלחימה אפילו בחזית עזה ללא סיוע מתמיד מגורמים חיצוניים, במיוחד מארצות־הברית. חֶסר זה חשף את ישראל ללחצים פוליטיים שמנעו ממנה השגת יעדים אסטרטגיים קריטיים – הן בחזית הדרומית והן בהיערכות לקראת פתיחת מערכה אינטנסיבית יותר בחזית הצפון.

אפשר לכנות מצב זה משבר ב”קיימוּת הבטחונית” של ישראל. נייר זה עוסק במדיניות, ולא בדיונים תאורטיים, ולכן נסתפק בהגדרה תמציתית של המונח “קיימוּת בטחונית”:[2]

הבטחת זמינותם של האמצעים הנחוצים כדי להשיג את יעדי האסטרטגיה הצבאית הלאומית בכל רגע נתון.

קיימוּת בטחונית היא מונח יחסי;[3] נכון להיום ספק אם מדינה כלשהי יכולה להתהדר בקיימוּת בטחונית מוחלטת,[4] אך אפשר לחתור למָרֵב אותה.

קיימוּת בטחונית מתייחסת הן להחזקת כוחות המספיקים להשגת יעדים אסטרטגיים והן להחזקתם (או ליכולת השגתם בזמן־אמת) של נשק ואמצעי לחימה שיאפשרו לכוחות הללו למלא את תפקידיהם האסטרטגיים. ניתוח מצבת הכוחות הנחוצים לישראל כדי להתמודד עם אתגריה האסטרטגיים יופיע בניירות אחרים של מכון משגב. נייר זה מתמקד במרכיב השני של משבר הקיימוּת הבטחונית: הוא מנתח את תלותה של ישראל בספקים חיצוניים כפי שהתגלתה במלחמת חרבות־ברזל, ואת הפגיעה ביכולתה להשיג יעדים אסטרטגיים כתוצאה מכך, ומציע אסטרטגיה למירוּב הקיימוּת הבטחונית של ישראל בהיבט של זמינות הנשק ואמצעי הלחימה.

ישראל נשענת על ארצות־הברית להספקת רוב הנשק ואמצעי הלחימה שהיא מייבאת מחו”ל. הן נסיון העבר והן אירועי מלחמת חרבות־ברזל מצביעים על כך שהסתמכות על מקור עיקרי אחד למגוון הנשק והתחמושת הנחוצים לישראל היא מדיניות מפתה אך מסוכנת – היא נוחה בתקופות רגיעה, ובוודאי נוחה מבחינה כלכלית בהתחשב בסיוע הבטחוני האמריקאי, אך פוגעת קשות בקיימוּת הבטחונית של ישראל ומסכנת את בטחונה בעיתות משבר. כדי לחזק את הקיימוּת הבטחונית שלה, על ישראל לפעול לצמצום תלותה בארצות־הברית.

נייר זה מתאר את הדרכים שבהן תלות־היתר של ישראל בארצות־הברית פוגעת בקיימוּת הבטחונית, אך עיקר הבעיה אינה ארצות־הברית כשלעצמה. התלות האמורה חושפת את ישראל ללחצים פוליטיים הנובעים מהאינטרסים השונים של ישראל וארצות־הברית, אך מידה דומה של תלות בכל מדינה זרה הייתה מובילה בסבירות גבוהה לפגיעה דומה באינטרסים האסטרטגיים של ישראל. יש לזכור כי בשנות החמישים של המאה האחרונה פיתחה ישראל שיתוף־פעולה הדוק בנושאי חימוש ופיתוח נשק אסטרטגי עם הרפובליקה הצרפתית הרביעית, אך תמיכת צרפת בישראל נעלמה עם המעבר לרפובליקה החמישית, אשר נשלטה על־ידי דה־גול ואימצה מדיניות חוץ שונה. חיזוק הקיימוּת הבטחונית מחייב פיתוח מגוון רחב של מקורות אספקה לנשק ותחמושת. הדבר כולל ייצור עצמי, אך גם פיתוח יחסים דיפלומטיים ויחסי מסחר הדדיים עם מגוון רחב של מדינות יצרניות נשק, באופן שיבטיח המשך הספקה של נשק גם בעיתות משבר.

חלק ב של הנייר מתאר בקצרה את מקורותיו של משבר הקיימוּת הבטחונית שפקד את ישראל במלחמת חרבות־ברזל. חלק ג מתאר כיצד הממשל האמריקאי מפעיל לחץ על ישראל, ואף מעכב משלוחי נשק קריטיים, באופן שמסכל את השגת מטרות המלחמה. בחלק זה מצוינים גם השורשים הפוליטיים והמדיניים לפגיעה בבטחון ישראל, אשר אינם צפויים לחלוף גם בתום המלחמה. חלק ד מציע מדיניות לטווח הבינוני והארוך (חמש עד עשר שנים) שתגביר במידה משמעותית את הקיימוּת הבטחונית של ישראל. חלק ה מתייחס למסגרת הכלכלית הנחוצה כדי לממן את הגברת הקיימוּת הבטחונית. חלק ו מסכם.