כבר כתבתי לא אחת, שיחסי ישראל-מצרים הם בעלי ערך אסטרטגי אדיר. אלא שאף מדינה באזור אינה זקוקה לשיתוף פעולה עם ישראל חלשה. כזו שידה אינה על העליונה מבחינה צבאית, טכנולוגית וכלכלית, ושנהנית מדלת פתוחה לבית הלבן. גם עמידה איתנה על עקרונותינו היא בבחינת כוח. כמובן, כשזה מגובה ביכולות אמיתיות המוכחות בשדה הקרב. העמדה הישראלית הרשמית כלפי מצרים הייתה ונותרה מכבדת וזהירה ביותר, וטוב שכך.

אלא, שאירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אותנו לבחון כל דבר מחדש. ייתכן ויש מקום בהקשר זה דווקא להקשיח מעט את עמדת ישראל – ראשית, בכל הנוגע בפיקוח על ציר פילדלפי. אם ישראל אפשרה לא אחת את פתיחת הסכם השלום עם מצרים, על מנת לאפשר לה להכניס יותר כלים ויותר חיילים מהמותר על פי ההסכם לסיני על מנת להתמודד עם איום הטרור, הרי שבכל הנוגע בפיקוח על הברחות ציר פילדלפי הרגיש בין מצרים לבין רצועת עזה – המעבר היבשתי היחיד בעבור החמאס לעולם, גם ישראל רשאית להקשיח עמדות ולעמוד על זכותה לפקח על הנעשה. בעקבות ה-7 באוקטובר, ברור שלא הכל כשורה שם, שכן לא עולה על הדעת שאמל”ח רב כל כך נאגר ברצועת עזה, ללא שהתבצעו הברחות ממצרים. 

שנית, בעקבות למעלה מארבעה עשורים של שלום בין המדינות, הגיע הזמן לדרוש שינוי מהותי בתוכניות הלימוד והמסרים המועברים לציבור המצרי, שמרביתו עד היום שונא את ישראל. זה נכון שבתי הספר היסודיים במצרים כבר ביצעו שינויים לא קטנים, במסגרתם הוצאו מסרים אנטישמיים ואנטי ישראליים מובהקים מספרי הלימוד. אך זה לא מספיק.  חשוב לזרז את התהליך גם בחטיבות הביניים והתיכונים, להתחיל לפקח ביתר שאת על האנטישמיות באוניברסיטאות וכן – באיגודים המקצועיים ברחבי מצרים, כמו למשל באיגוד עורכי הדין, איגוד המורים ועוד, שכן אלה נהנים מכוח רב יחסית בציבוריות המצרית.

מצרים הרשמית יודעת לעשות זאת מצוין, כשמדובר בפיקוח על פעילות הנוגעת ביציבות השלטון עצמו. אחרי למעלה מארבעים שנה מאז החתימה על הסכם השלום, הגיע הזמן שתעשה זו באופן יזום ושיטתי גם בהקשרנו. זו לא בושה לדרוש זאת – זה כבוד. וכבוד גורר כבוד. זו שפה מוכרת ומקובלת באזורינו. ברקע לכך חשוב לזכור, שהמשך טיפוח ציבור של כמאה מיליון מצרים, ששונאים את ישראל מעודד לחץ על המשטר המצרי עצמו, בכל הנוגע בלחימה הישראלית בחמאס ומעלה את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין אזרחים/חיילים מצרים פשוטים לבין פעילי חמאס בכל הנוגע למציאת דרכים לאכיפת הפיקוח על הגבול ועל ההברחות שנעשות שם. 

ירדן, מצידה, קורסת תחת נטל הפליטים הסורים שהשתקעו בשטחה בשנים האחרונות. המיליציות האיראניות מנסות, ולעיתים אף מצליחות, לעשות שמות בשטח ירדן כבר מספר שנים ואף עושות בה כרצונן בכל הנוגע בהברחות סמים ואמל”ח ללבנון ולסוריה. המשטר בירדן חלש, חושש ליציבותו ונשען באופן משמעותי על ישראל ועל ארה”ב. למדינות האזור השואפות ליציבות אזורית, לרבות ישראל, יש כל עניין לתמוך בממלכה חרף הגידופים וההאשמות התכופות היוצאות מבית היוצר הירדני – אולם ייתכן והגיע הזמן להסיר מעט את הכפפות גם כאן, באופן מבוקר ומושכל, ולסייע באופן משמעותי וגלוי יותר לירדן להישמר מהאיומים ההולכים וגדלים נגדה, כמו למשל מחנות הפליטים בשטחה. כל מחנות הפליטים בשטחה חייבים להיסגר. נקודה. מדובר בקיני טרור שמאיימים על ישראל, וכן – על יציבות המשטר הירדני עצמו.

מספיק ודי. חייבים לחתור ליישוב הפליטים השונים ובעיקר אלה הפלסטינים, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובירדן, שמוחזקים כבני ערובה כבר שנים ארוכות בידי האו”ם והזירה הבינלאומית. זה נשמע אולי לא רלבנטי כעת, כשישראל במלחמה קשה ברצועת עזה, בפתחה של מלחמה נוספת בחזית המזרחית לאורך גדר המערכת וכן – בחזית הצפונית, אך מדובר בצעד חשוב שהשלכותיו משמעותיות במישור האזורי. הסדרה כזו תפחית את הלחץ מהשלטון הירדני שיוכל להתפנות ולעסוק ביצירת מנגנוני הכנסה בעבור מיליוני התושבים המובטלים שחלקם מעודדים את החמאס ברצועת עזה וחלקם אף “נקנים” בידי איראן ו/או קטר בתמורה לתמיכתם, בין היתר כי פשוט אין להם מה לאבד. גם בירדן, כמו במצרים, ההסתה וחומרי הלימוד מזעזעים ועלינו להפשיל שרוולים ולוודא שהמשך תמיכה של ישראל וארה”ב בממלכה יהיו קשורים בשינוי מהותי של תוכנית הלימודים.