מלחמה בעזה

על הוועדה הבוחנת את תקציב הביטחון לבסס את עבודתה על מסקנות ועדת חקירה, שיסבירו את הגורמים לכשלים הצבאיים.

כשלי ה-7 באוקטובר לא נבעו ממודיעין חסר אלא מהיעדר היערכות צבאית להפתעה בלתי נמנעת. במקום עוד “היפכא מסתברא” מודיעיני, יש להתמקד בשיקום העקרונות המבצעיים ובניית יכולת ההגנה וההרתעה של צה”ל.

החשש מפני צעדים שממשל ביידן יהיה עלול לנקוט בימים שנותרו לכהונתו, אם ישראל תסטה מהמסגרת המוסכמת ללחימה מובן, אך מחירו עלול להיות כבד מדי.

למצרים יש את כל הכישורים לאתר כל אחד מהחטופים בתוך רצועת עזה – זו צריכה להיות משימתה העליונה, באמצעות המיומנות המודיעינית שלה, ולא בניהול משא ומתן מול שארית הנהגת החמאס.

ישראל חייבת להתעקש שמחנות הפליטים יפורקו. מכיוון שלא יהיו יותר פליטים בעזה, לא יהיה גם צורך בסוכנות פליטים. אם הפלסטינים דורשים ממשל עצמי פלסטיני עבור פלסטינים בערים פלסטיניות, הרי שהם אינם עוד פליטים.

התרעה ביטחונית ממשית למלחמה אינה מועברת בהודעה כתובה באמצע הלילה, אלא בנוהל מסודר וברור. היעדרו מעיד כי השב”כ לא הבין את חומרת המצב, והיה שקוע בקונספציה השגויה שלפיה חמאס אינו מתכוון למלחמה כוללת.

חיסולו של סינואר מספק לישראל הזדמנויות חשובות, אך המלחמה בחמאס לא תמה והיא גם לא מתוחמת לגבולות עזה בלבד • על ישראל להמשיך ולסמן לעולם המערבי את הדרך להתמודד עם זרועות התמנון של איראן.

עתה תיתכנה שתי אפשרויות סותרות – האחת היא שהמבוכה והבלבול יאיצו במפקדים הזוטרים יותר להגמיש עמדות בכיוון של עסקת לשחרור החטופים וסיום המלחמה • האפשרות האחרת היא, שהזעם והתסכול יולידו רגשות נקם, שיובילו לפגיעה בחטופים החיים, או בחלקם.

חיסולו של יחיא סינוואר הביא את חמאס להיות במצב הקשה ביותר בכל תולדותיה. על ישראל לשמור על הריק שנוצר בארגון ולוודא כי הוא יועמק ולא יתמלא לעולם. על כן, אין להשאיר בחיים אף אחד מחברי הנהגת חמאס.

בנקודת הזמן הנוכחית, ראוי לחשוב דווקא על האתגר הזה כעל הזדמנות, ולפעול לשינוי אסטרטגי מקיף, גם ברצועת עזה וגם בקרב הפלסטינים ביהודה ושומרון.