אין לסנואר סיבה טובה יותר להתעקש על עמדותיו, מאשר ההערכה כי בכך הוא עשוי להגדיל את הסיכויים להתרחבות המלחמה בין ישראל לאיראן ולחיזבאללה. מלחמה כזו תספק לו רווח כפול: היא תיגבה מחירים מישראל ובד בבד תביא להרפיית הלחץ מעל חמאס ומרצועת-עזה, מאחר שצה”ל ייאלץ להעתיק את מרבית מאמציו וכוחותיו אל החזית הצפונית. מבחינתו, עצם האיום במלחמה כזו משרת אותו, כיוון שהוא מהווה מנוף לחץ על ישראל להתגמש. לדידו של סנואר, “עסקה” עם ישראל הוא יוכל לבצע בכל שלב,  כשהוויתורים האחרונים מצד ישראל  יהיו נקודת הפתיחה להמשכו של המשא ומתן. מבחינתו, הודות לחטופים שבידיו הוא יוכל להתמיד בדרישותיו ובהיעדר לחץ צבאי הוא גם לא ישלם על משיכת הזמן. בערבו של יום, הזיקה שיצרו ארה”ב ו”המתווכות” בין הגעה לעסקה לבין הסרת איום המלחמה, אמנם מיתנה את המומנטום השלילי שנוצר לאחר חיסוליהם של פואד שוכר ואסמעיל הניה, אך גם הקשיחה את עמדות חמאס. ניתן לשער כי יוזמיה הניחו שמצב כזה יקל עליהם לחלץ ויתורים נוספים דווקא מישראל.

ממשל ביידן, שחותר להרגעה בעזה גם מסיבותיו שלו, צריך למצות גם את המנופים שבידיו, להשפעה ישירה או עקיפה על חמאס.

אם קיים סיכוי לשינוי בעמדת חמאס, תחת הנהגתו של סנואר, אזיי המפתח לכך הוא דווקא גיבוי מוחלט מצד ארה”ב, ובעידודה גם מצד ה”מתווכות”, לעמדתה של ישראל ולהפעלת לחץ מתמשך – צבאי, מדיני (סילוק הנהגת חמאס מקטאר) ואזרחי (כגון שליטה באספקה הנכנסת לרצועה). צעדים שיבהירו לחמאס כי לזמן יש מחיר.

מה גרם לשינוי בגישתה של איראן 

דוברים איראניים הדגישו השבוע כי אין קשר ישיר בין המאמצים להפסקת אש ברצועת עזה לזכותה הלגיטימית של איראן להגיב נגד ישראל על חיסול אסמעיל הניה בטהראן. חלקם הוסיפו כי איראן לא חייבת למהר בתגובתה, היא תעשה זאת באופן מחושב “בזמן, במקום ובשיטה שתבחר”. בעוד האיומים מצד איראן בתקיפה צבאית ישירה פחתו, דווח בתקשורת על לחצים שהיא מפעילה על חיזבאללה לנקום את מות שוכור.

בשום אופן אין להסיר מסדר היום את אפשרות התקיפה הישירה מצד איראן. טוב תעשה המערכת הישראלית אם תתמיד בגישתה החשדנית כלפיו, לרבות מהלכי שיבוש, סיכול ומנע. ואחר זאת, הנכונות האיראנית לקשור בין הפסקת האש להשהייה או מיתון התגובה מצריכה הסבר. אם (והדגש הוא על “אם”) זוהי תולדה רק של השילוב בין ההיערכות הצבאית החריגה בחסותה של ארה”ב עם הפתח להצלת עזה מידיה של ישראל כי אז ניתן ללמוד מכך על המנופים העשויים להיות אפקטיביים גם בקשר לתחומים נוספים בפעילותה של איראן. ואם לאו – כדאי להבין מה עוד תרם לשינוי בגישתה. התשובה לכך נמצאת כנראה בציר וושינגטון-דוחא-טהראן.

האם יחודשו פיגועי ההתאבדות ?

“תאונת העבודה” שגרמה לפיצוץ המטען בתל-אביב ולמותו של המחבל משכם בטרם ביצע את זממו, מפנה את הזרקור לעבר הסכנה החדשה-ישנה הרובצת לפתחנו: פיגועי-התאבדות. החמאס והג’יהאד האסלאמי מיהרו ליטול אחריות ולאיים בחידושו של הדפוס הזה ויש להתייחס לכך ברצינות.

המוטיבציה הגבוהה בקרב הפלסטינים מיו”ש לפגע בישראל יחד עם  הזמינות של אמצעי לחימה, חומרי נפץ ומעבדות לייצור והרכבה של מטענים, ועם הכוונה יעילה מצד גורמי-מפקדה בשטח או מחו”ל יכולים לדחוף לכיוון הזה. הפרצות בקו התפר – קוראות לשב”ח וגם למחבל.

כדי למנוע היווצרותו של גל טרור מסוג זה, נדרש יישומם המיידי של הלקחים שישראל הפיקה לאחר מאות הרוגים בפיגועי התאבדות. בראש ובראשונה – הידוק ההגנה וסכירת הפרצות במרחב התפר – תוך החמרה משמעותית של הענישה ושל הסנקציות המנהלתיות נגד מי שמעורבים בהכנסתם של שוהים בלתי חוקיים, בהלנתם או בהעסקתם בישראל. 

יש לברך על הגישה ההתקפית של גורמי הביטחון בפעילותם ביו”ש מאז ה-7 באוקטובר. אין מנוס מהגברה של  הקצב והעוצמה בפעולות הללו  לחיסול “מעבדות”, מחסני אמל”ח והתארגנויות חמושות.

חיוני גם להגביר את המאמצים למניעת הברחות של אמצעי לחימה וחומרים דואליים המשמשים לייצור חומרי נפץ, מישראל או משטח ירדן,  אל שטחי יו”ש. שמיכת המשאבים קצרה. זה הזמן לבחון פתרונות יצירתיים תוך חיזוק ותגבור כיתות הכוננות.

אין מנוס גם מפני צעדים להגברת ההרתעה ובתוך כך הריסת בתיהם של מחבלים שמעורבים בפיגועים כאלה, בלי קשר לתוצאות הפיגוע או למקום מגוריו ולמעמדו של המחבל.

סיכומו של דבר, אין לפעול בעניין זה בגישה מידתית. יש לגדוע בתקיפות את הרעיונות הללו, בטרם יהפכו למגמה. 

המאמר התפרסם בישראל היום, בתאריך 23.08.2024.