בגלל אי־ההבנה הגדולה שנוצרה באשר למהותה של שיחה דומה שהתקיימה בין הרמטכ”ל לאלוף פיקוד הדרום ב־7 באוקטובר 73′, נכשלה התקפת הנגד הפיקודית ב־8 באוקטובר. כלקח מהכישלון, נקבעו בתורת הפו”ש של צה”ל ריטואלים תקניים לשיח מפקדים. השיח שהוקרן ושתוכניו נרשמו על ידי קצין שישב לצידם, אינו תואם אף אחד מהם.

מנגד, מתוכן השיחה ברור שאם דברי הרמטכ”ל ימומשו כהבנתם מהתקשורת, יועתק לאיו”ש חרבות ברזל, שגם ניצחון מוחלט לא ימחק ממנו את הכתם “מבצע כושל”. בניגוד לעקרונות המלחמה וכלליה, חרבות ברזל לא תוכנן כמערכה אופרטיבית תחבולנית שנועדה להכריע את האויב בפתיחתה ואז למגרו מתוך עליונות מבצעית, אלא כדי להרתיעו באמצעות השתלטות על “סמל” ואז לזכות ב”תמונת ניצחון”.

דבר אחד מדברי הרמטכ”ל בשיחה השתמע בבירור, וזאת המטרה המדינית של המבצע באיו”ש, הזהה לחלוטין למטרה המדינית בחרבות ברזל (2024), בחומת מגן (2002) ובמבצע של”ג (1982): הסרת האיום, כדי לאפשר לאזרחי ישראל (והרש”פ) לשוב לשגרת חיים סדירה.

כנגזר מהמטרה המדינית ומעקרונות המלחמה וכלליה וכלקח מחרבות ברזל, מצופה שהמבצע באיו”ש יתוכנן וינוהל כמערכה אופרטיבית תחבולנית להכרעת האויב ולהבסתו ולא לשם הרתעתו, כבפתיחת חרבות ברזל.

נדרש להפסיק את הפעילות הביטחונית התגובנית הקמעונאית ולעבור באיו”ש להכחדה יזומה סיטונאית של הטרור, כבחומת מגן.

מצטייר שזו צריכה להיות משימת פיקוד המרכז בחומת מגן 2: פיקוד המרכז יפשוט על מרחב איו”ש כדי לחסל מקסימום טרוריסטים, אמצעי לחימה ואמצעי ייצור אמל”ח ויבטיח את מניעת צמיחתו של האיום מחדש תקופה ארוכה ככל האפשר. זאת באמצעות ניתוקו ובידודו של המרחב ממקורות אספקה חיצוניים, ומייד עם סיום המבצע – הפעלת שגרת ניטור תמידית להכחדת ניצני טרור.