שנית, הדבר מספק רוח גבית לברית האסטרטגית בין איראן לרוסיה וממצב את רוסיה כבעלת ברית אסטרטגית באזור, מה שמאותת למדינות אחרות לשקול לנתב את מאמצן להידוק יחסים עם רוסיה ובעלות בריתה, מאשר עם ארה”ב. ובאותה נשימה, מחליש גם את מעמדה האסטרטגי של ישראל באזור. שלישית, בהינתן והדרג המדיני מכיר בסיוע שניתן לחיזבאללה ואיראן על ידי רוסיה, הרי שיש להטיל ספק רב באפשרותה של רוסיה אכן למנוע את התחמשותו של חיזבאללה.

במקרה זה, יש לציין את חשיבותה של סוריה עבור רוסיה ובאפשרויות המדיניות והצבאיות שהיו לישראל בכדי לייצר מנופי לחץ מדיניים על רוסיה. במשך השנה האחרונה, פעלו הרוסים להרחיק את משמרות המהפכה מאזורים אסטרטגיים בסוריה כדי לא לסכנם לטובת תקיפות אפשריות של חיל האוויר הישראלי. עבור רוסיה, הנוכחות בסוריה נמצאת כאינטרס ראשון במעלה ובעל חשיבות מכרעת להשפעתה באזור. ישראל יכלה לנצל זאת לטובתה.

ולסיכום, התקופה הקרובה עד לחילופי השלטון בארה”ב טומנים בחובם סיכונים רבים. מאידך, לישראל נוצרה הזדמנות ומרחב תמרון מדיני אפשרי שבו תוכל להגביר את הלחץ בלבנון ולמנף את הישגיה עוד יותר לאחר כניסתו של טראמפ לוושינגטון. זאת בהנחה וירצה לחזק בחזרה את השפעתה האזורית של ארה”ב במזרח התיכון. במסגרת זו, ישראל לפעול מדינית ביתר שאת אל מול ממשל טראמפ המתגבש ולהציג לו את “טבעת האש” הרוסית-איראנית המתגבשת באזור ולהדגיש את האינטרס האמריקאי לדחיקתה של איראן, שלוחותיה ובעלות בריתה במזרח התיכון.

פורסם במעריב, בתאריך 15.11.2024. 

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**