צבר הפיגועים ופרשיות-הטרור במעורבותם של אזרחים ערבים ישראליים, בעיצומה של מלחמה רב-זירתית קשה שישראל מנהלת עם אויביה, מחייב לחרוג מהמדיניות הנוהגת ולהפעיל אמצעי-הרתעה שעד כה לא נעשה בהם שימוש נגד אזרחים ישראליים. בין השאר, להרוס את בתי המחבלים.

ייאמר מיד, הרוב המוחלט של אזרחי-ישראל הערבים, מסתייג מפעולות טרור ומתרחק מגורמי הטרור. הוא נבוך מאירועים דוגמת אלה שחווינו בבאר שבע ובחדרה או מחשיפת התארגנויות כמו זו שתכננה לפוצץ מכונית תופת במגדלי עזריאלי. ציבור זה מבין את הפוטנציאל ההרסני שנשקף מאירועים אלה ליחסיו העדינים עם הציבור היהודי, ומודאג מהאיום שהם מציבים על השתלבותו החברתית והכלכלית במדינה.

במבט על היקף התופעה אפשר לראות כי גם שיעור המעורבים בטרור מאוכלוסייה זו, הוא זעום, אלא שההשלכות של התופעה הן הרסניות ללא כל פרופורציות ביחס לממדיה.

כך, פעולת טרור שמתבצעת במעורבות אזרחים ישראלים, בנוסף לנזקיה הישירים, פוגעת  במרקם השברירי של היחסים בין הציבור היהודי והערבי. היא גורמת לאובדן האמון ומערערת את הביטחון לנוכח החשש מפני “אויב מבית”, שמנצל את חופש התנועה ואת נגישותו לכל מקום בישראל , כדי לפגוע בה. וזאת כשהמחבל הוא אזרח שחב חובת נאמנות למדינה.

יתרה מכך, פעילות טרור כזו כשהיא מתרחשת בעיצומה של מלחמה, מספקת עידוד לאויב ומייצרת זירת התמודדות נוספת למערכת הביטחון שגם בלי זאת ידיה מלאות עבודה.

כל אלה, מחייבים את המדינה לקבוע את מדיניותה לא לפי מימדי התופעה אלא בהתחשב בחומרתה ובנזקיה.  הדברים אמורים לא רק ביחס לענישה ואלא גם באשר להפעלתם של אמצעים כדי להרתיע אחרים מלהצטרף למעגל הטרור.

מהירות התגובה של מערכות המדינה משפיעה אף היא על אפקטיביות ההרתעה ומכאן החשיבות לסכם במהירות את המדיניות הנדרשת ולבצעה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 16.10.2024.