יחסי ישראל־מצרים ידעו עליות ומורדות לאורך השנים, וגם לאחר החתימה על הסכמי קמפ דיוויד ב־1979. מעניין שדווקא באותה השנה התחוללה המהפכה האסלאמית באיראן – והידידות העמוקה והחמה שנרקמה בין ירושלים לטהרן ירדה באחת לטמיון ו”הוחלפה” כביכול בשלום קר, אך אסטרטגי, עם קהיר. הקור שאפיין את היחסים הבילטראליים עם מצרים כבר מתחילת הדרך, עוד ילווה את שתי המדינות לאורך ארבעת העשורים הבאים, למעט הפוגה קצרה לאחר החתימה על הסכמי אוסלו.
עד כה גברו האינטרסים המצריים והישראליים, בעיקר אלה הביטחוניים, על שורה ארוכה של מבצעים צבאיים שישראל ניהלה נגד הפלסטינים, שתי אינתיפאדות ומכשולים רבים נוספים. הם גם הצליחו להתגבר על היעדר החיבה הבסיסית שטבועה בעם המצרי אל ישראל בכלל והיהודים בפרט – תוצר של שנים ארוכות של אינדוקטרינציה ומערכת החינוך במצרים. רק בשנה האחרונה היינו עדים לפיגועי בודדים של חיילים או שוטרים מצרים נגד ישראלים – מקרה אחד לאורך הגבול המשותף ליד הר חריף ביוני אשתקד, שם תקף והרג חייל מצרי לוחמת ולוחם בעת שמירה, ומקרה נוסף שאירע מיד לאחר אירועי 7 באוקטובר, אז ירה מאבטח מצרי בגבר ישראלי שביקר כתייר במדינה. ואולם הצדדים מיהרו להשקיט את הרוחות, לנסות להוריד את הפרופיל הציבורי של הפרשות ולהמשיך לשדר עסקים כרגיל.
