Category:

ישראל 2.0

אתגרי הביטחון של ישראל לאור אירועי שמחת תורה

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני 23.05.2024

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

מבוא

את הכשלים המודיעיניים והמבצעיים שהובילו לאירועי שמחת תורה יש לחקור לעומק, אולם מוקדם להגיע למסקנות מבוססות, נחרצות וחותכות. יחד עם זאת, ניתן לומר שהאירועים והמלחמה שבעקבותיהם חשפו בעיות יסוד רבות הן ביסודות תפיסת הביטחון של מדינת ישראל והן במערכת הביטחון, ובראשה בצה”ל. מהות הכשלים שנחשפו ב-7 באוקטובר נוגעים לכל ארבעת הרכיבים של תפיסת הביטחון: להערכת מודיעין המנותקת מהמידע שנאסף, ששללה את יכולת ההתרעה לצורך התארגנות לסיכול המתקפה, כמו גם לצורך הערכת גודל האיום הנשקף מתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס, מה שחייב מתקפת מנע בשלב מוקדם הרבה יותר; להרתעה שקרסה ולא מנעה מחמאס את המתקפה וגם לא את מתקפת חיזבאללה ושאר רכיבי ציר ההתנגדות האיראני, ואפילו לא את מתקפת הטילים והכטב”מים של איראן; לכשל של תפיסת ההגנה שגובשה ויושמה בפועל לאורך גבול הרצועה תוך הסתמכות יתרה על טכנולוגיה, בניית מחנות ולא מוצבים באופן שלא ניתן היה להגן עליהם באופן אפקטיבי, החלשת ההגנה המרחבית (הגמ”ר) והזנחת יישובי הספר כחלק ממערך ההגנה על הגבול, כשל מבצעי בסיסי בהתנהלות ובשגרה המבצעית של הכוחות (כמענה מבצעי בסיסי גם בהעדר התרעה לתקיפה – לדוגמה כוננות עם שחר), העדר מענה מבצעי בסיסי ברמה המטכ”לית, לדוגמה הפעלה מיידית של חיל האוויר וכוחות מיידיים נוספים; ולבסוף, גם כשל ההכרעה, בדגש על חמאס. ויש לזכור שהממצאים שנחשפו עד כה מבטאים רק חלק מהפערים שנחשפו, את השכבה העליונה והמיידית, וההנחה היא שבהמשך ובעקבות תחקירי המלחמה ייחשפו עוד ליקויים רבים נוספים. במסגרת פרויקט ישראל 2.0 נבקש בשלב בראשון למפות את עיקרי הפערים והבעיות כדי שבהמשך נוכל לנתח את המשמעויות ולנסות לגבש מענה לדברים.

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל נשענה במשך השנים על שלוש רגליים עיקריות: הרתעה, התרעה והכרעה. מאז 2006, ובעקבות המלצת ועדת מרידור, נוספה גם, אם לא באופן פורמלי, רגל ההגנה. מטרת ההרתעה לאפשר תקופות ארוכות של רגיעה ביטחונית במטרה לפתח את המדינה, החינוך, הרווחה והכלכלה לצד בניין כוח ביטחוני שיאפשר מוכנות לקריסת ההרתעה ולהסלמה ביטחונית.

היכולת להרתיע אויבים מלפעול נגד ישראל הינה מרכיב חשוב וחיוני, אולם נדמה שהיכולת של מדינת ישראל לממש את העיקרון הזה נשחקת והולכת. היכולת להרתיע נשענת לא רק על הבנת האויב את היכולות של ישראל, אלא בראש ובראשונה על הבנתם את הנכונות של ישראל לפעול מולם. באשר למרכיב היכולות הרי שישראל משקיעה תקציבי עתק בבנייה של יכולות מודיעיניות, הגנתיות והתקפיות. אולם המגבלה המרכזית נובעת מהעדר הנכונות של ישראל להפעיל כוח, בעיקר כדי לסכל איומים מבעוד מועד. כך היה במהלך השנים האחרונות מול כוחות חיזבאללה, שהפרו את החלטת האו”ם 1701 תוך שהם בונים יכולת לפלוש לגליל במסגרות מבצעיות מאומנות ומאורגנות בחסות הכפרים הלבנוניים לאורך קו הגבול, וכך היה בנוגע לתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס, כשלכול היה כבר ברור שהמצב הביטחוני בדרום נמצא על סף רתיחה. חוסר הנכונות לפעול נבע מכשל הערכתי (קונספציה שגויה) בנוגע למהות האיום ולהיות חמאס מורתע מפני תקיפת ישראל והעדפתו את ההסדרה, מהעדר לגיטימציה פנימית למתקפה יזומה לצורך פירוק היכולות הצבאיות של הארגון, שנגרם בשל הקיטוב החריף שבו היו (ועודן) המערכת הפוליטית והחברה בישראל, ומהעדר לגיטימציה בינלאומית. השיתוק שאחז במקבלי ההחלטות הן בדרג המדיני והן בזה הצבאי מבטא כשל חמור, שפגע בביטחון הלאומי ושחובה להתמודד עימו.

מודיעין והתרעה

מדינת ישראל משקיעה תקציבי עתק בבנייה של יכולות מודיעיניות רבות ומגוונות, אולם כל אלה לא סיפקו התרעה מספקת למתקפה בשמחת תורה. הגישה המסורתית למודיעין מכוונת לצורך של ישראל בעליונות מודיעינית היכולה לספק התרעה שתאפשר סיכול מבעוד מועד של פעולת האויב לפגוע במדינה. אולם כל משאבי האיסוף והמודיעין האיכותי ביותר לא יספיקו כאשר הערכת המודיעין מבוצעת על ידי גורמים השבויים בקונספציה נוקשה ולא מתוקפת, הניזונה גם מחשיבת יחד והעדר חשיבה מאתגרת אחרת. לקחי מלחמת יום כיפור הובילו להקמה של מחלקת בקרה בחיל המודיעין, שתפקידה היה לאתגר את מעריכי המודיעין תחת השאלה “ומה אם לא?”; ברבות השנים נחלשו המחלקה והשפעתה על תהליכי הערכת המודיעין והיא לא הצליחה, בשל מגוון סיבות, לעמוד בייעודה המקורי.[1] ראש אמ”ן לשעבר האלוף אהרן יריב אף הגדיל לעשות כשהבין שהערכת המודיעין בתוך המערכת הצבאית אינה מספיקה והקים את מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים (לימים המכון למחקרי ביטחון לאומי), בדיוק כדי לייצר אלטרנטיבה אזרחית להערכת המודיעין.[2] הקריסה המודיעינית שנחשפה לציבור ב-7 באוקטובר, אחדות המחשבה בקרב מקבלי ההחלטות, לצד חוסר הנכונות לקבל כל מסקנה החורגת מהשורה, מחייבים שידוד מערכות רחב ובנייה של מנגנונים שינסו למזער ככל הניתן את התופעות שנחשפו.

הכרעה, תהליך בניין הכוח ומהות הפיקוח האזרחי על הצבא

אחד העקרונות שטבע בן גוריון בהקשר של כושר ההכרעה היה הצורך בפעולה צבאית מהירה ועוצמתית להכרעת האויב, זאת מתוך ההבנה שישראל לא תוכל לעמוד במלחמת התשה ארוכה. לצורך כך נדרש להפעיל את כל רכיבי העוצמה של ישראל, בכלל זה תמרון צבאי יבשתי בחזית ובעומק, הפעלה של אש עוצמתית על מטרות מתוכננות מראש ומטרות מזדמנות, מבצעים מיוחדים, מהלומות במרחב הסייבר ופעילות התקפית בממד התודעה. הבסיס לכול הוא היכולת ליטול את היוזמה מהר ככל הניתן וליצור לחץ גובר והולך על האויב תוך שיבוש תמונת המציאות שלו. למימוש היעד הזה נדרש צבא גדול, מצויד, מוכשר ומאומן. המלחמה הרב-זירתית שישראל נתונה בה מאז ה-7 באוקטובר מראה עד כמה לא היה צה”ל מוכן לעימות בסדר גודל כזה, ועד כמה היו תוכניות בניין הכוח שלו שגויות.[3] נדרש יהיה לבחון מחדש את מוכנותו וכשירותו של צה”ל ולייצר מנגנוני קבלת החלטות כאלה שיוכלו לספק מענה הולם לתמונת האיום המתהווה.

מעל לכל אלה, מערכת ביטחון בעלת עוצמה אדירה הפועלת ללא כל בקרה אזרחית אפקטיבית מול מערכת אזרחית ודרג מדיני חלשים. כולם נושאים באחריות, אולם חובה תהיה ליצור יכולת משילות של הדרג האזרחי תוך הלימה בין האחריות לסמכות באופן שיאפשר לו בקרה אפקטיבית על מערכת הביטחון. נדרשת בקרה אזרחית הדוקה מאוד שאינה תלויה כלל במערכת הביטחון אלא נשענת על המערכות האזרחיות, דוגמת הכנסת, הממשלה, המטה לביטחון לאומי. זאת גם לאור קביעתו של בן גוריון “שאין הצבא קובע את מבנהו…״.

בפועל, משרד הביטחון מתמקד בעולמות הלוגיסטיקה, הפרויקטים והתעשיות. הוא אינו מצוי כלל בעולמות הדוקטרינה ותכנון בניין הכוח. בהעדר פיקוח ובקרה על הצבא לא ניתנות כלל הנחיות לבניין כוח ולהפעלת הכוח על ידי המערכת האזרחית, וכך הצבא עצמאי וחורג מהסמכויות שמוקנות לו. להלן דוגמאות אחדות: הביטול בפועל של תפיסת ההגנה המרחבית לאורך הגבולות (גם מול תרחישי הפתעה) שבוצע ללא כל מעורבות או הנחיה אזרחית; הפרת האיזון בין הזרועות תוך ירידה חריפה באיכות וכשירות זרוע היבשה; המעבר מדוקטרינה של תמרון לאש והחלשת כוח המחץ היבשתי, שהתבסס בעיקר על סד”כ המילואים היבשתי; המעבר של צה”ל לחמישה ימי עבודה והכנסת מושג ה”הדממה” לצבא. אלו דוגמאות בודדות לבעיית עומק חמורה המחייבת שידוד מערכות ומענה מתאים.

חולשת הדוקטרינה הצבאית והבעייתיות שבתהליכי הכשרת הקצונה והמינויים בצה”ל

כך גם הבקרה האזרחית על הכשרות הקצונה, כשהידע והמומחיות בתחום התוכן הצבאי נמוכים מאוד. צה”ל מתבסס על הכשרות קצרות, על הניסיון האישי, על קדנציות קצרות ושחרור מוקדם, וזאת כאשר עבודות מטה רבות על השינויים הנדרשים בהכשרת הקצונה לא הוטמעו. עם איכות כוח אדם שנשחקת, איכותה של שדרת הפיקוד יורדת ואיתה היתרון היחסי שעליו נבנה הצבא. בצה”ל קיים עודף עצום של קצינים, לצד חוסר בנגדים כשדרה המקצועית של המערכים. הכשרת הקצונה נתונה בידיו של מפקד בה”ד 1 או מפקד זרוע היבשה, כשאלה משתנים חדשות לבקרים. כך גם נוצרה בצה”ל הסמכה עצמאית לקצונה על ידי אמ”ן, חיל הים וחיל האוויר – התוצאה היא יצירה של מגדל בבל בלי שפה משותפת. לדוגמה, בחלק גדול ממערכי המודיעין לא נעשה שימוש בפורמט פקודת המבצע (פקמ”ב), וחלק מהמפקדים במערכים אלה אינם יודעים כלל מה זה. הדבר אינו נחלת קורסי הקצונה הזוטרים בלבד; באופן דומה במכללה לפיקוד ומטה התכנים משתנים בתדירות גבוהה לפי גחמות המפקדים.

מרכיבי הדוקטרינה והכשרות הקצונה נמצאים ברוב הצבאות בעולם באחריות המערכת האזרחית (משרדי ההגנה). בישראל הדברים נמצאים בסמכות של צה”ל, ללא כל פיקוח. כך יכולים מפקד המכללות או מפקד בית הספר לקצינים לשנות את תוכני היסוד להכשרת הקצונה, ללא כל בקרה ופיקוח של הדרג האזרחי או המדיני. צה”ל יכול להחליט שאין צורך במילואים, לפרק יחידות ולשחוק את כשירותן, ללא כל בקרה ופיקוח. בהעדר היגיון מסודר ומוכתב על ידי דרג מדיני, אנו נותרים עם קרבות על תקציבים ופנסיות ששוחקים את אמון הציבור.

יש לפעול גם לטיפול עומק באיכות הפיקוד של צה”ל, ובתהליכי המינוי של מפקדים. צה”ל סובל ממשכי שירות קצרים ותרבות קלוקלת של בחינה מחודשת ושינוי עם הכניסה לכל תפקיד. כל מפקד מבצע “סדנא אסטרטגית” שגורסת את כל מה שנבנה קודם, וזאת כאשר הקדנציות קצרות בצורה קיצונית. התוצאה היא בירבור ובזבוז משאבים עצום כאשר אורך החיים של תוצרי “הסדנא האסטרטגית” הינם חודשים ספורים (משך הסדנה, תהליך התכנון הנגזר ממנה, ביצוע השינויים). אין כלל הטמעה, כי המפקד הבא מגיע ועושה גם הוא “סדנא אסטרטגית”. אלה מייצרים עומס עבודה מלאכותי שמוביל להגדלת וניפוח המפקדות, ולהקמת גופים חדשים ושינויים ארגוניים חדשות לבקרים, בדרך כלל כאלה שאינם שורדים את הקדנציה הבאה.

תוכנית צה”ל 2000 (שגובשה על ידי הרמטכ”ל דאז רב אלוף שאול מופז) ארגנה מחדש את המטכ”ל. התוצאה הייתה הרס האונה האינטלקטואלית של צה”ל באמצעות פיצול תורה והדרכה, פיצול תכנון מבצעי ואסטרטגי, היעלמותו של התכנון ארוך הטווח לבניין כוח. בתהליך מתמשך נוונה האונה האינטלקטואלית של צה”ל מול האונה הטכנולוגית. כך בעשורים האחרונים, ראשית הצירים לכל פתרון בעיה מבצעית בצה”ל היא פתרון טכנולוגי. אירועי ה-7 באוקטובר חשפו את ההסתמכות היתרה על טכנולוגיה באיסוף המודיעין ובמענה ההגנתי וההתקפי, זאת כאשר יסודות המקצוע הצבאי מוזנחים ונשחקים עד דק. הדברים באו לידי ביטוי עמוק בהסטת הקשב התקציבי והפיקודי למענה מבוסס מודיעין והפעלת אש, תוך הזנחת זרוע היבשה כזרוע חיונית של הביטחון הלאומי, וכנגזרת מכך בהזנחת המילואים ביבשה.

המלחמה המתנהלת בחודשים האחרונים חשפה כשלים מובנים גם במבנה צבא היבשה, הרכבו, גודלו וחימושו, הסטת האיכויות והחלשת הבסיס לפיתוח שדרת פיקוד יבשתית. בעשורים האחרונים חלה ירידה של מעל ל-80% בימי המילואים (הכשרות, אימונים, תעסוקה)[4] והסטת רוב הכספים ליעדי התעצמות של זרועות אחרות. קיצוץ אימונים סדירים בין 2000 ל-2017 בוצע תוך אובדן כשירויות וידע עצום שהשפעתו על כשירות הסדיר והמילואים ביבשה עצומה. זאת כאשר תפיסת ההפעלה של צה”ל בשנים האחרונות שללה תמרון יבשתי והובילה לחיזוק המודיעין והאש והחלשת היבשה. כתוצאה רודדה איכות שדרת הפיקוד, בדגש על היבשה; קוצצו מערכי יבשה רבים, בכלל זה פלטפורמות, טנקים וכלי רכב משוריינים ואמצעי הנדסה. בסופו של דבר מצא עצמו צה”ל במלחמה הרב-זירתית שאיתה אנו מתמודדים עם סד”כ קטן מדי ולא מאומן דיו, ועם מלאי תחמושת שאינו מספק. גודל צבא היבשה אינו מותאם לאיומים ולתרחישי הייחוס, וחובה עלינו לבצע את ההתאמות הנדרשות.

סיכום

היקף הבעיות הינו חמור ורב. נדרשת רפורמה עמוקה בכל הקשור ליסודות של תפיסת הביטחון בכלל ובצה”ל בפרט, כמו גם ביחסי אזרחי-צבאי בנוגע למהות האחריות והפיקוח האזרחי של הדרג המדיני על הצבא. במאמר זה תוארו חלק מהבעיות שאיתן נידרש להתמודד במסגרת מיזם ישראל 2.0. יש צורך לענות על שאלות רבות, ובהן מי מנהל את מערכת הביטחון הלאומי ומהם המנגנונים הנדרשים לצורך זה; יש צורך לגבש תהליכי בקרה כדי למנוע מצב שאיש הישר בעיניו יעשה, לא רק בתוך הצבא אלא בכל מערכת הביטחון הלאומי; יש צורך לאפשר תהליכי פיקוח אפקטיביים של הממשלה בבניין הכוח ובהפעלת הכוח, לצד מתן יכולת בקרה לכנסת תוך מתן סמכות של ועדות הכנסת לזמן מפקדי צה”ל ולקבל עדויות בשבועה כמו בבית משפט. המלאכה מרובה והזמן קצר.

[1] להרחבה ראו: דוד שטרנברג, דוד סימן-טוב, דורון מצא (2023), “פרקליט השטן” – מסע בנבכי הבקרה המודיעינית הישראלית, הוצאת המל”מ – המכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין והוצאת “מערכות”.

[2] לימים הפך מרכז יפה למכון למחקרי ביטחון לאומי. מכון זה הפך לתיבת תהודה של מערכת המודיעין ולא סיפק את מה שיועד לו על ידי מייסדו – אתגור מקבלי ההחלטות במדינה.

[3] כך לדוגמה תוכנית בניין הכוח הרב-שנתית של צה”ל – תנופה – שגיבש הרמטכ”ל רב אלוף אביב כוכבי ושביטאה שינויים מרחיקי לכת בתפיסת הפעולה של צה”ל, אושרה ללא כל ביקורת אזרחית אפקטיבית. התוכנית אושרה על ידי ראש הממשלה בנט, בדיון שנמשך שעה וחצי בלבד.

[4] מעשרה מיליון ימי מילואים בשנה לכשני מיליון ימי מילואים. הנתונים מבוססים על הדו”חות של המוסד לביטוח לאומי בשנים 2016, 2017, 2019. מתוך אופיר קבילו, כשירות מערך המילואים בצה”ל – הפרדיגמה ושברה, חברה, צבא וביטחון לאומי, גיליון 4, דצמבר 2022.

23.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

יחסי ישראל-ארה”ב על רקע מלחמת חרבות הברזל – אתגרים ובעיות

פרופ' זכי שלום 19.05.2024

פרופ' זכי שלום

פתיח

הניתוח על היחסים עם ארה”ב נכתב במסגרת אשכול היחסים הבינלאומיים והאזוריים של ישראל, שבו נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

לאורך השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל התגבשה מערכת יחסים ייחודית בין ארצות הברית וישראל, שזכתה למינוחים שונים, דוגמת “יחסים מיוחדים”, “בעלות ברית”, “בעלת ברית שאינה חברה בנאט”ו”, ועוד.

חשוב להדגיש שבמערכת היחסים המיוחדת בין המדינות מתקיים דפוס של פטרון-לקוח, ובשל העובדה שמדובר ביחסים שבין מעצמה עולמית למדינה שאיננה קרובה אליה בעוצמתה ובמעמדה בזירה הבינלאומית, קיים חוסר סימטריה ברור בין מרחב התמרון של ארצות הברית מול ישראל ובין מרחב התמרון של ישראל מול ארצות הברית. באורח עקרוני, מבחינת הממשל קיימת אופציה ברורה של התנתקות כמעט מוחלטת מישראל; למדינת ישראל, לעומת זאת, אין תחליף ממשי ליחסים עם ארצות הברית. תמונת מצב זו יוצרת לכאורה מצב של תלות ונחיתות אינהרנטית של ישראל מול ארצות הברית.

להלן נפרט את אתגריה של מערכת יחסים זו, בין השאר על רקע מלחמת “חרבות הברזל”.

הממד הצבאי-אסטרטגי

הדימוי הרווח בארצות הברית לגבי עוצמתה הצבאית-אסטרטגית של מדינת ישראל הינו בעל חשיבות מכרעת בעיצוב ההערכה בממשל האמריקני בדבר חיוניותה של ישראל כנכס צבאי עבור ארצות הברית. במסגרת זו ניתן לציין כמה מישורים חשובים. המישור המודיעיני: לאורך שנים רווחה בארה”ב ההערכה שיש בידי ישראל יכולות להעמיד לרשות האמריקנים מידע ייחודי, בעיקר על הסביבה המזרח-תיכונית, שרשויות המודיעין של ארצות הברית ייתקשו להשיג. במקביל, רווחת אמונה שקרבתה של ישראל לעולם הערבי וההיכרות הקרובה שלה עם התרבות הערבית מאפשרים לה לגבש הערכת מצב שונה, ואולי גם איכותית יותר, מזו שיש לגורמי המודיעין בארצות הברית. הערכה זו העצימה את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי לאמריקנים.

הדימוי שיש בארצות הברית באשר ליכולות המבצעיות של זרועות הביטחון, ובעיקר צה”ל. יכולות מבצעיות אלה יכולות לשרת את האינטרסים החיוניים של ארצות הברית בהיבטים אחדים. כך למשל, ניצחונות צבאיים של ישראל, שכוחות הצבא שלה נשענים בעיקר על נשק אמריקני, מעלים את יוקרתה של ארצות הברית ושל תעשיית הנשק שלה. אפשרות אחרת היא שארצות הברית תצטרך להיעזר ביכולות המבצעיות של צה”ל לקידום אינטרסים אסטרטגיים שלה. כך למשל היה בספטמבר 1970, כאשר לבקשת ממשל הנשיא ריצ’רד ניקסון צה”ל הופעל נגד כוחות סוריים שאיימו להפיל את משטרו של המלך חוסיין בירדן. בה בעת, חשוב להדגיש שהממשל נוטה לקבל הערכות ישראליות בעלות אופי מבצעי, ופחות מסכים לקבל הערכות מדיניות. במשך שנים, לדוגמה, הוא שבוי בתפיסה שהרשות הפלסטינית היא ארגון שוחר שלום. אף מידע מודיעיני על פעילותה של הרש”פ למען הטרור אינו מסיט אותו מקביעה זו.

מערכת ערכים משותפת

מקובל לחשוב שמעבר להיבטים הקונקרטיים של עוצמה ואינטרסים, היחסים בין ארצות הברית וישראל מתבססים גם על מערכת ערכים משותפת, ובעיקר על האמונה בחיוניות משטר דמוקרטי, שמירה על חופש הביטוי והפולחן, ערכי משפחה, מסורת דתית ועוד. לכך יש להוסיף שני מרכיבים הקשורים זה בזה: האחד הוא תחושת האשם שיש במערב בכלל על הסבל הנורא שנגרם לעם היהודי לאורך שנים רבות, ובעיקר השואה. השני הוא האמונה שישראל נלחמת מלחמה צודקת על זכותה להתקיים, ושהיא פועלת לאור נורמות וערכים של הקהילייה הבינלאומית והמשפט הבינלאומי.

ניתן להציג בהקשר זה קביעות מספר לדיון:

הגם שמערכת הערכים המשותפת מקבלת בולטות רבה במפגשים בין נציגי המדינות, אנו סבורים שהדימוי לגבי עוצמתה של ישראל במגוון מישורים מהווה את המרכיב העיקרי בעיצוב היחסים הקרובים בין שתי המדינות. לעומת זאת, מערכת הערכים המשותפת היא בעלת מעמד משני בחשיבותו.
קיימת תלות ברורה בין דימוי העוצמה ויחסי הקרבה בין שתי המדינות. הנחת היסוד היא שככל שדימוי העוצמה של ישראל גבוה יותר בעיני הממשל, כך תגבר הנטייה לשיתוף פעולה וגם יצטמצמו המחלוקות והמשברים בין שתי המדינות.
גם לישראל יש מנופי לחץ רבי עוצמה מול הממשל: היא נתפסת כמדינה דמוקרטית באזור בלתי דמוקרטי בעליל וכמדינה שהאתוס החלוצי המכונן שלה “מתכתב” עם האתוס המכונן האמריקני, שהוא אתוס יהודי-נוצרי במהותו. לישראל יש בדרך כלל תמיכה רחבה בקונגרס ובדעת הקהל, ויש לה לובי חזק למדי ואפקטיבי מול חוגי הממשל. יש לה קהילה יהודית תומכת בדרגות משתנות של אינטנסיביות, יכולות טכנולוגיות-מדעיות, עוצמות מודיעיניות ייחודיות וערכיות, ויכולות צבאיות המסייעות למאמציה של ארה”ב נגד הטרור ואויבים אחרים במרחב. כל אלה הופכים את הקשרים עימה לכדאיים מבחינת ארצות הברית. השאלה היא עד כמה, ובאילו נסיבות, ישראל יכולה לסרב לבקשה אותביעה מצד הממשל האמריקני, ובייחוד כשהיא באה מצד הנשיא?

המישור ההיסטורי

בהיבט ההיסטורי התנהלה מערכת היחסים בין ישראל וארצות הברית על ציר של הסכמות ומחלוקות בדרגות משתנות של אינטנסיביות.

המחלוקות עם הממשל האמריקני נבעו בעיקרן מהסכסוך המתמשך בין ישראל והעולם הערבי, שבמשך שנים רבות ועד ימינו אלה יש בו דימוי דומיננטי של “משחק סכום אפס”. מצב זה מעמיד את הממשל בהכרח, לעיתים תכופות, בפני דילמה: תמיכה בישראל משמעותה אובדן אפשרי של מעמד בעולם הערבי.

מאפייני הסכסוך הישראלי-ערבי וההערכה הרווחת בחוגים רחבים בארצות הברית לאורך שנים בדבר חיוניות הקשרים של ארצות הברית עם העולם הערבי הובילו ממשלים בארצות הברית למסקנה שראוי לארצות הברית להעצים את היחסים עם העולם הערבי על חשבונה של מדינת ישראל כל עוד העצמה זו אינה יוצרת סכנה לביטחונה של מדינת ישראל.

על רקע זה התגלעו משברים ומחלוקות קשות בין ארצות הברית לישראל לאורך השנים מאז קום המדינה. ארצות הברית התנגדה להכרזת העצמאות, למדיניות התגמול, להעברת משרדי הממשלה לירושלים, למבצע קדש, להטיית מי הירדן, למתקפה המקדימה במלחמת ששת הימים, לתקיפות חיל האוויר בעומק מצרים במהלך מלחמת ההתשה, למכת מנע במלחמת יום הכיפורים, לתקיפה בעיראק במהלך מלחמת המפרץ, להשמדת הכור הגרעיני בעיראק, להקמת התנחלויות והרחבתן ועוד. חשוב לציין כי ברוב המקרים הסירוב של ישראל לקבל את עמדת הממשל לא פגע ביחסים עם הממשל.

לכאורה ניתן לטעון שתמיכה אמריקנית בישראל תעצים את הדימוי שלה כבת ברית אמינה בעיני מדינות האזור, תחזק את מעמדה בקרב מנהיגים במזרח התיכון ואת התלות של העולם הערבי בה. בפועל, רוב הממשלים לא קיבלו את התפיסה הזו, ובחרו במדיניות התובעת מישראל ויתורים לטובת העמדה הערבית – ולמעשה להחליש את מדינת ישראל.

ישראל, ארצות הברית ומלחמת חרבות הברזל

בשלביה הראשונים של המלחמה נתנה ארצות הברית ביטוי לתמיכה מלאה וחד-משמעית בישראל. האופי החריג של מתקפת חמאס – כיבוש יישובים בתוך מדינת ישראל, תמונות הזוועה של הטבח ביישובי עוטף עזה והתחושה שישראל עומדת בפני סכנה קיומית של ממש – הוביל לתמיכה חריגה באופייה במדינת ישראל בשלביה הראשונים של המלחמה.

התמיכה האמריקנית קיבלה ביטוי מופגן ועוצמתי בשיגור נושאות מטוסים לעבר ישראל ובהתבטאויות של הנשיא וגורמים אחרים בממשל, המזהירות את אויבי ישראל מפני התערבות פעילה במלחימה ברצועת עזה. התנהלות הממשלה העבירה מסר ברור בדבר כוונה מעשית של ארצות הברית להתערב צבאית במלחמה אם תיפתח נגד ישראל חזית נוספת מצפון או מכיוון איראן. לנו לא זכורה הזדהות כזו בעבר מצד ארצות הברית עם ישראל.

היו מי שגרסו ששיגור נושאות המטוסים והאזהרה להימנע מהרחבת המלחמה (אפקט ה-DON’T) כוונו לא רק לחיזבאללה ולאיראן אלא גם לישראל, ונועדו למנוע מתקפה ישראלית נגד חיזבאללה – שהייתה עלולה להוביל, להערכת הממשל, להתרחבות המלחמה האזורית בהשתתפות איראן.

הממשל הציג כמה תנאים להמשך התמיכה בישראל: א. הימנעות מפתיחת חזית חדשה מצד ישראל. ב. הקפדה על חייהם של תושבי עזה ומניעת הרג מיותר של אזרחים עזתים. ג. מתן אפשרות של סיוע הומניטרי נרחב לרצועה.

במשך הזמן הלכה ונשחקה התמיכה האמריקנית בישראל. ניתן להעלות לכך כמה הסברים:

זיכרון מעשי הזוועה של ה-7 באוקטובר הלך ונעלם.
את מרקעי הטלוויזיה והרשתות החברתיות הציפו תמונות של המצב הקשה ברצועה, כולל הרס נרחב של בתים, מסגדים ואוניברסיטאות, תמונות של פגיעות בילדים ושל אזרחים הסובלים רעב.
בארצות הברית החל לפעול לובי ערבי כוחני ותוקפני, בעל יכולת פעולה מרשימה ברשתות החברתיות, שהאפיל במידה רבה על הלובי הפרו-ישראלי והקשה על חייהם השגרתיים של נבחרי ציבור שהביעו תמיכה בישראל.
באירופה הלכה ונשחקה התמיכה בישראל, וארה”ב הרגישה עצמה מבודדת למדי בתמיכתה בישראל בזירה הבינלאומית.
מערכת הבחירות לנשיאות המתנהלת עתה בארה”ב חייבה את הנשיא להטות אוזן ללובי הערבי ההולך וצובר תאוצה, ואשר מאיים לפגוע במועמדותו של ביידן לנשיאות.
ישראל לא נתנה את דעתה לחשיבותו של ממד הזמן במלחמה – מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון של ישראל מיום הקמתה. משמעותו בפועל היא שמה שנתפס כלגיטימי וראוי בימים הראשונים של המלחמה בעיני המערכת הבינלאומית נשחק עם חלוף הזמן.
התנהלותה של ישראל במלחמות קודמות יצרה ציפיות בדבר היכולת להכריע את חמאס במהירות רבה יותר. ציפיות אלה לא יכלו לעמוד במבחן נוכח האופי הייחודי של המלחמה בשטח בנוי ברצועה.

אתגרי העתיד

האתגרים העיקריים העומדים כיום בפני מדינת ישראל הם:

להביא לסיום המלחמה בעזה לאחר שהושגו היעדים שפורטו בהודעות ראש הממשלה בשלביה הראשונים של המלחמה.
המלחמה תסתיים בצורה שלא יהיו ספקות באשר לזהות המנצח: מדינת ישראל.
תיווצר באורח ברור מציאות ביטחונית שלא תאפשר חזרה על מתקפת 7 באוקטובר 2023.
להרחיק את כוחות חיזבאללה בצפון מעבר לנהר הליטני.
לסיים את המלחמה ללא קרע עם ארצות הברית.
להגיע להבנות בכל הנוגע לטיפול משמעותי ויעיל בתוכנית הגרעין האיראנית והבריונות האזורית של טהרן.
לקדם באופן מתואם את הקמת הארכיטקטורה האזורית החדשה, על בסיס תהליך הנורמליזציה עם ערב הסעודית, ותוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל.
לייצר מציאות חדשה ביחסי ישראל-ארצות הברית, שבמסגרתה יוגדרו מחדש מרכיביה של “הברית” בין שתי המדינות.
להעצים את מעורבותה של יהדות ארצות הברית למען ישראל במצבים של משבר קיומי.
לחזק את הלובי היהודי בארה”ב, ולשקול אם יש צורך לשנות את אופי הפעילות שלו כמשקל נגד ללובי הערבי ההולך ותופס מקום חשוב בעיני הממשל.

19.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

המגזר החרדי כמחולל צמיחה במדינת ישראל – אתגרים וחסמים

יעקב פלבינסקי 13.05.2024

יעקב פלבינסקי

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת אשכול החרדים, שבו נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות לקשרים של ישראל עם החברה החרדית, כולל אתגר הגיוס וההשתלבות בחברה הכללית.

רקע

הציבור החרדי מונה כ-1.335 מיליון איש, שהם 13.6% מהאוכלוסייה בישראל[1]. מאפייני הצמיחה הייחודיים של הציבור החרדי, לרבות קצב גדילה הנחשב למהיר ביותר בקרב המדינות המפותחות, הופכים אותו למשמעותי ובעל חשיבות מכרעת לעתידה של מדינת ישראל. בשנת 2030, תוך שש שנים בלבד, האוכלוסייה החרדית צפויה להוות כ-16 אחוזים מכלל אזרחי ישראל[2]. אלה נתונים משמעותיים המחייבים מבט מפוכח וצופה פני עתיד.

רתימה חכמה ומכבדת, תוך התחשבות באורח החיים ונתינת דעת על החששות המוצדקים בראייה החרדית, של העוצמה החרדית ומאפייניה הייחודיים, דוגמת קהילתיות, המהווים מכפיל-כוח חברתי-כלכלי, בכוחה להניע צמיחה משמעותית שתשפיע לחיוב על המשק הישראלי ותאחה את הקרעים החברתיים המתרחבים. מאידך גיסא, המשך ההתבצרות ההדדית בתוך מבצר עקרונות מדמם והבנה לקויה של תפיסת העולם החרדית יובילו את הפוטנציאל האדיר הזה לאבדון לשנים רבות קדימה. בהיבט הזה, התקופה הנוכחית הרת גורל. היא תקבע את עתיד המדינה לדורות.

במיפוי מקרו של האתגרים בראייה הישראלית, ניתן להצביע על שלושה אתגרים מרכזיים: גיוס – אתגר ביטחוני; שוק התעסוקה – אתגר כלכלי; והיבדלות – אתגר חברתי. כל אחד מאתגרי המקרו משליך על רעהו, וכולל בתוכו תת-אתגרים. לדוגמה, אתגר ההיבדלות החברתי הוא אחד מחסמי הגיוס שיוצר את האתגר הביטחוני, שגם הוא בפני עצמו מהווה אתגר חברתי בגלל אי-השוויון. למעשה זהו משולש שבו כל צלע תומכת ברעותה. מסיבה זו, מענה או התייחסות לאחת הצלעות ישפיעו גם על יתר הצלעות. גם אם לא יהיה זה מענה מושלם, בוודאי מענה חלקי עשוי לסלול את הדרך לפתרון עתידי שייטיב עם כולם.

לפיכך, החפצים בטובתה של מדינת ישראל נדרשים לעסוק בנושא בכובד ראש. הפעולות כיום תקבענה את עתידה של מדינת ישראל, יכולתה להתקיים, צביונה וחוסנה האזרחי. במידה רבה ניתן לומר שהנושא החרדי הוא אחד הנושאים החשובים, המכריעים והבוערים שקיימים במדינת ישראל של אחרי 7 באוקטובר 2023. במסמך זה נתמקד במאפייני האתגר ובמיפוי בעיות היסוד.

גיוס

מאז מתקפת הטרור האכזרית של ארגון הטרור חמאס עלה נושא גיוס החרדים לכותרות משתי סיבות עיקריות: הראשונה, צורך מלחמתי – מחסור בכוח אדם לוחם ותומך לחימה, שנוצר מריבוי האתגרים הביטחוניים הניצבים לפתחה של ישראל. הסיבה השנייה הינה צורך חברתי – סוגיית ה”שוויון בנטל”, שחפצה לראות את כל אזרחי ישראל שווים ומתגייסים להגנת המדינה.

החרדים, מבחינתם, רואים בגיוס לצה”ל איום קיומי על אורח החיים הייחודי ופגיעה מסתמנת בעולם התורה.

במיפוי החסמים הגדולים של הגיוס ניתן לכלול את התקבעות המצב לאורך השנים כמובן מאליו; חשש מהידרדרות רוחנית בקרב החברה החרדית, שמושתתת על יסודות ההתבדלות שתכליתם לשמר את אורח החיים החרדי (התערבות של גוף חיצוני, במקרה של צה”ל גם גוף מחנך [“כור היתוך”], מערערת את תפיסת היסוד הזאת); פגיעה בעולם התורה, המבוסס על אמונה חזקה שההגנה האמיתית ניתנת על ידי התורה וכי גיוס המוני יפגע ב”שבט לוי” האמון על לימוד התורה[3]; התנגדות אידאולוגית של הציבור שמיסודו אינו תומך רעיונית במפעל הציוני (החלק הפעיל, בוודאי במסגרת הגוף הכי ציוני, מייצג הסכמה עם הרעיון והאידיאל שהיהדות החרדית התנגדה לו עוד באירופה שלפני קום המדינה); נושאים טכניים מהותיים כמו דרישה לבסיסים ושירות בהפרדה מלאה, כשרות מהודרת לפי מנהגי הקהילות, ביצוע פעולות בכפוף לפסק הלכתי מרבני הציבור החרדי (הלכות מלחמה), ויתור על טקסים ממלכתיים בשל אי-ההזדהות עימם ועם אופיים, שלעיתים קרובות אינו תואם את הרוח החרדית, בעיית הגיל (בגיל גיוס צעירים חרדים רבים כבר מאורסים); היעדר אמון הנובע מכך שלאורך שנים נושא הגיוס נחשב לעניין פוליטי[4]; שימור הזהות החרדית – סעיף זה הינו בליבת הוויכוח האידאולוגי על הגיוס. הרבנים, והפוליטיקאים החרדים בשליחותם, שוללים גיוס חרדים גם עבור נערים שאינם לומדי תורה בהיקפים המצופים מהם. במקרי קצה, לאותם נערים עצמם אין מניעה אידאולוגית מגיוס, אך הרבנים רואים בכך סכנה לזהותם העתידית כחרדים. מחוץ לעולם החרדי, ואף בשוליים החרדיים, יש הרואים בכך גם ניסיון של פוליטיקאים לשמר את כוחם הפוליטי.

עובדות אלה יוצרות את המציאות הנוכחית שבה חרדים כקולקטיב – לרבות חוגים שכן מעורבים בשוק התעסוקה בשיעורים גבוהים, כמו החסידים – אינם חלק מהמאמץ המלחמתי הפיזי. בנוסף, הכרזת המלחמה על החרדים, המתפרשת כקריאת תיגר על אורח חייהם ואמונתם, מביאה להתבצרות גדולה יותר בעמדות. נושא השילוב נתפס בעיניהם, בצדק מזווית מבטם, כניסיון לכפות על הציבור לשנות את אורח חייו.

שוק התעסוקה

בניגוד לדעה הרווחת על כך ש”חרדים אינם עובדים”, נתוני הלמ”ס בשנת 2023 מוכיחים כי רוב הציבור החרדי עובד (68.4%). זהו נתון גבוה במיוחד לעומת שנים קודמות, ומצביע על עלייה ברורה בנתוני התעסוקה של המגזר החרדי. בפילוח לפי גברים ונשים, האחרונות עובדות בשיעור גבוה במיוחד של 81%, ומקרב הגברים 55.5% עובדים. חשוב לציין שמדובר בנתונים גבוהים מאלה של המגזר הערבי, וכן שמשפחות רבות – בעיקר מהזרם הליטאי – בוחרות במודע שרק אחד מבני הזוג יפרנס. משקי הבית מפרנסים את עצמם, אם כי תחומי העיסוק שונים ובולטים עם פער ניכר מהמגזר הכללי בעיקר בתחומי החינוך שבהם השכר אינו גבוה ולא נחשב יצרני[5]. עם זאת, ישנם מקצועות כמו שירותי בריאות, רווחה וסעד, וכן פעילות בנדל”ן ומסחר, שבהם הגברים החרדים בולטים על פני גברים מהאוכלוסייה הכללית.

האתגרים הגדולים של הכלכלה בהיבט החרדי הם: תחום הפריון – היעדר השכלה רלוונטית או בכלל משפיעים על כושר ההשתכרות וההשתלבות בשוק העבודה המודרני, ושיעור הגברים העובדים הנמוך – תוצאה של בחירה בלימודים תורניים וחסמים מוקדמים כמו חובת הגיוס שאינה מאפשרת לעבוד בגיל צעיר, מה שגורם לדלג על רכישת מקצוע כי יש כבר הכרח לפרנס משפחה בת כמה נפשות. בפילוח של האוכלוסייה החרדית, ניתן להעריך שהנתון מושפע לא מעט מהמגזר הליטאי, אך כמובן לא רק, שבו אחוז הלומדים גבוה בהשוואה לאחוז העובדים. חשוב לציין בהקשר זה שדווקא היעדר ההכשרה דוחף רבים לעולם היזמות.[6]

האתגרים נובעים מכמה סיבות: דגש על לימודים תורניים הגורם להיעדר השפה האנגלית ובקהילות מסוימות מביא לאיסור על לימודים אקדמיים, המונעים כישורים נדרשים בעולם העבודה המודרני; אי יכולת לצאת לעבוד בגלל חסם הגיוס בגיל המשמעותי והקריטי ביותר שרבים מחפשים בו אפיקי הכנסה; היעדר אמון בשל התפיסה כי רצון המדינה הוא לשנות חרדים ולא לשלבם; מעסיקים שחוששים מהעסקת חרדים ויעדיפו אחרים על פניהם (חשש מכך שיצטרכו להתחשב בהם מבחינת כשרות, מתנות לחגים, מקומות בהפרדה, אירועים משותפים, התחשבות במרחב הציבורי ואי נעימות כללית כתוצאה מאי-לחיצת ידיים בין גברים לנשים וכדומה); היעדר תנאים תואמים לאורח החיים (מחשבים ללא חסימה, חללי עבודה משותפים לגברים ונשים, בעיות כשרות וכדומה).

במבט רחב יותר על סעיף החשש מהעסקת חרדים, חשוב לציין כי גם אלה שרוצים להתפרנס, ויש לא מעט כאלה, נתקלים בקושי בהיבט התעסוקתי. מעודדים אותם לרכוש השכלה באמצעות תוכניות ייעודיות, אבל התעסוקה עצמה רוויית חסמים. כמעט כל אדם בישראל מכיר את סיסמת ה”שילוב”, אבל כשזה מגיע אליו הוא אינו רוצה למשל לראות חרדים שבאים לגור בשכונה שלו. גם כשמדובר במעסיקים, זה אולי יפה מאוד לדבר על משרות פנויות במשק, אבל אף אחד אינו מדבר על כמה מהם אינם מעוניינים כלל להעסיק חרדים. רבים מאלה שרוצים להיות חלק משוק התעסוקה כדי לפרנס את משפחתם נתקלים בקשיים רבים להתקבל לעבודות במקומות עבודה שאינם ייעודיים למגזר.

היעדר היכרות עם המגזר גורמת למעסיקים רבים להירתע מהעסקתו. בעבר העיד בפניי מעסיק שהוא אינו מעוניין בחרדים אצלו מהסיבה שהם “ידרשו לעבוד בהפרדה וידירו נשים”. אמירה זו אינה מקרית: בדיון אצל רה”מ משנת 2010 בנושאי תעסוקת חרדים, הובא הנתון כי 95% מהמעסיקים במגזר העסקי מעריכים שיהיה קשה לשלב עובדים חרדים במקומות עבודה. לדבריהם, מכיוון שאין הפרדה בין נשים לגברים. הם למעשה לא עשו את החשבון הפשוט שעובד חרדי שהגיע עד אליהם ורוצה לעבוד דווקא אצלם, מטבע הדברים לא יהיה כזה שידרוש דברים כאלה. הוא מודע היטב לכללי המקום שאליו הוא מנסה להתקבל. אבל הבעיה המשמעותית באמת היא שהחרדי הזה לא יקבל אפילו את ההזדמנות לומר זאת[7].

אלה גורמים לרבים לבחור באפשרויות כמו עבודה תורנית הכוללת מלמדים בחיידר, סופרי סת”ם, עורכי ספרים, חונכי צעירים תורניים וכדומה[8], או לחילופין בהתפשרות על מקום עבודה משום שרבים יעדיפו להתפשר על תנאי שכר הולמים כדי להישאר אצל מעסיקים מקרב המגזר (שאף עשויים לנצל עובדה זו כדי לשלם שכר נמוך).

התבדלות

הציבור החרדי מצליח לשמר את אורחות חייו בין היתר בזכות התבדלותו מהחברה הכללית והגבהת החומות החוצצות בין המגזרים. הוא מאפשר את התנאים לשימור אורח החיים הייחודי ויוצר חברה הומוגנית שחולקת אידיאלים משותפים של הקפדה בלתי מתפשרת על קיום מצוות וביסוס החיים על לימוד תורה. המציאות מוכיחה שההתבדלות מצליחה לשמר את אורח החיים הזה וחוצצת בינו לבין רוחות המודרניזציה והקדמה שנושבות ומשפיעות על העולם המערבי.

אומנם החומות שמקיפות את המגזר החרדי מוכיחות את עצמן לאורך השנים, אך הן יוצרות גם אתגרים פנימיים וחיצוניים. לא נעסוק במסגרת זו באתגרים הפנימיים שבהם עוסקים מיטב אנשי הרוח והחינוך בתוך המגזר.

ההתבדלות החרדית יוצרת אתגר חיצוני בכמה מובנים: קושי תעסוקתי, היעדר ייצוג הולם בתקשורת היוצר תדמית שלילית, העצמת הקיטוב החברתי בגלל חוסר היכרות, הימנעות מהשתתפות באירועים וטקסים לאומיים, מעורבות מסוג שונה שמתפרשת לא נכון והשפעה שלילית על ההשתלבות בתחום הביטחוני. כל אלה יוצרים יחד אתגר חברתי משמעותי המשפיע ישירות גם על הביטחון הלאומי.

בנושא זה תמיד יישארו חיכוכים וחילוקי דעות צורמים בין המגזרים בישראל. הוויכוח על משמעותה של המדינה היהודית, לרבות המרחב הציבורי בשבת, כשרות, הרבנות הראשית, דוכני הנחת תפילין – כל אלה למרבה הצער יוסיפו ללוות את החברה הישראלית עד שתימצא הדרך להרחיב את המכנה המשותף ואת בסיס ההסכמות לחיים משותפים בצל השוני שבין הקהילות. זה יוכל להתממש עם היכרות קרובה והפחתת מפלס השנאה שיתאפשרו עם יישום חזון כללי שמבין את המבט החרדי ומתייחס אליו בכבוד הראוי בשלושת נושאי הליבה שבהם עסקנו.

סיכום

צמיחתו של הציבור החרדי וחלקו היחסי באוכלוסייה, שהולך ומתרחב, יכולים להשפיע לחיוב על צמיחתה הכלכלית והחברתית של ישראל אם רק ילמדו להקשיב לרחשי ליבו ולדבר עימו בגובה העיניים. להבין את חששותיו, לכבד את אורחות חייו ולפעול עימו ולא מעליו. כמו בכל חילוקי דעות נדרשים גם ויתורים, ועל מדינת ישראל לבחור בחוכמה וברגישות את מלחמותיה. השאיפה לאבסולוטיות עשויה לשלול מישראל דברים חיוביים שהיה ניתן להשיגם אילו היו עוסקים בטובתה של המדינה בלי לערב שיקולים פוליטיים. ישנה כברת דרך לעשות, והיא מתחילה בהבנת החששות שהובאו לעיל ובמיפוי הצרכים האמיתיים של מדינת ישראל ליצירת עתיד משותף וטוב יותר.

[1] שנתון החברה החרדית 2023, לי כהנר וגלעד מלאך, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ע”פ הערכות הלמ”ס.

[2] כנ”ל.

[3] תפיסה זו של “תורה מגנא ומצלא” מחולקת הן לאמונה שלימוד מהווה פעולה אקטיבית של הגנה, והן לאמונה שהוא מהווה את הבסיס לקיום של העם היהודי. ללא לימוד התורה, אין משמעות לקיומה של מדינה יהודית.

[4] הצבא היה בתהליך של קיצורי שירות ודגל במדיניות של “צבא קטן וחכם”, שלמעשה שמט את הטיעון של הצורך המבצעי בחרדים. גם כיום ישנה תחושה רחבה שמדובר בנושא לניגוח פוליטי ולא ברצון אמיתי לראות חרדים בצה”ל. בנוסף, הרוח הפרוגרסיבית הנושבת בצה”ל אינה מסייעת לשיכוך תחושת חוסר האמון והמרחק האידאולוגי בין הצדדים. https://www.inn.co.il/news/256235

[5] גם אם החינוך בפני עצמו אינו נחשב יצרני מבחינה כלכלית, השפעתו משליכה באופן רחב גם על ההיבט הכלכלי עם השפעה על היקפי הפשיעה לדוגמה.

[6] יזמות עסקית בציבור החרדי, משרד הכלכלה והתעשייה, אוגוסט 2019 (מעניין לציין שחברות ישראליות רבות הינן בבעלות אנשי עסקים חרדים. ברשימה חלקית ניתן למנות את אל על, אושר עד, איקאה, טאצ’, חברות נדל”ן רבות וכדומה).

[7] פרסמתי את הדברים ב”גלובס”, 2021, תחת הכותרת “הממשלה מנסה לכפות על חרדים לצאת לעבוד, אך לא בטוח שיהיה להם איפה”. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001378148

[8] לפי שנתון החברה החרדית 2023 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשנת 2022 כ-29% מהגברים החרדים העובדים עסקו בחינוך, שהוא נתון גבוה במידה ניכרת מהיקף הגברים הלא-חרדים העוסקים בתחומי החינוך.

13.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

משפט, משטר וביטחון הלאומי – אתחול מחדש לאור ה-7 לאוקטובר

ד"ר רפאל ביטון 08.05.2024

ד"ר רפאל ביטון

פתיח

במסגרת פרויקט “ישראל 2.0”, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאלי, אנו מבקשים לבחון את הנחות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי הישראלית בצורה כוללת ולנוכח מאורעות ה-07.10. לפרויקט שלושה שלבים מרכזיים; כשלב ראשון, יופצו מסמכים ראשוניים הממפים את עיקרי האתגרים בנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני, יבוצע ניתוח המשמעויות, ויוצגו המלצות ומענים לאתגרים אלה, ובשלב השלישי יגובשו כלל המסמכים בפרויקט לכדי מסמך אינטגרטיבי.

מסמך זה הוא השלב הראשון בבחינת היחס שבין אירועי ה-07.10 ותפקוד המערכות המדינתיות מאז ובין בעיות וסוגיות עומק בתחומי המשפט והמשטר. הנושא מצוי תחת אשכול “המערכות המדינתיות בישראל”, בתוך פרויקט ישראל 2.0, ובו נדון בהרחבה במנעד הסוגיות הקשורות למבנה השלטוני בישראל, מערכות המשפט והכלכלה, והקשר בינן לביטחון הלאומי הישראלי.

רקע

טלטלת אירועי ה-7/10 היא מסדר גודל היסטורי חריג. ברור שעוצמת הכשל מלמדת על בעיות עומק. ספקטרום הבעיות שצפו ב-7/10 רחב, ומכאן שגם ספקטרום הפתרונות חייב להיות רחב ועמוק. ישראל חייבת אתחול מחדש בשורה ארוכה של נושאים רלוונטיים. אחד מהם הוא בתחום המשפט, המשטר והביטחון הלאומי.

קשת הנושאים מתחומי המשפט, המשטר והביטחון הלאומי שיש להם רלוונטיות לאירועי ה-7/10 רחבה גם היא. מטרתו של נייר זה היא לסקור את הנושאים הרלוונטיים ולהעלות מחשבות ראשונות על הקשר שבין אירועי ה-7/10 ובין בעיות עומק בתחומי המשפט, המשטר והביטחון הלאומי. הבעיות מתייחסות ליחסי צבא, מערכת הביטחון ומשפט, ביטחון פנים ומשפט, לפיקוח על שירותי הביטחון והמודיעין וליחסה של המדינה לסוגיות של משפט בינלאומי וביטחון לאומי. עם זאת, אפשר שקשת הבעיות יכולה להיות רחבה יותר, אלא שעיסוק בבעיות מסוימות בתחום המשפט, המשטר והביטחון הלאומי עלול לגלוש לתחומים שהיו עד ל-6/10 במרכזה של מחלוקת ציבורית קשה. בהחלטה מודעת בחרנו להימנע ככל האפשר מגלישה שכזו אל תחומי המחלוקת. הטעם לזה הוא שאנחנו מאמינים שאתחול אמיתי ואפקטיבי יכול להיעשות, בדיוק כמו המלחמה, רק ביחד. כלומר, מתוך הסכמה רחבה ככל האפשר. במילים אחרות, הבעיות שהנייר הזה מתייחס אליהן הן קודם כול בעיות שאנחנו סבורים שניתן לקיים סביבן דיון ענייני, ושניתן להסכים על פתרונות להן וליישם אותם בהסכמה רחבה. יש בכך כדי להגדיל את הסיכוי ששינויים חשובים אכן ייעשו ולא יתאדו בקיטור של מחלוקת, ויש בכך כדי להגדיל את הסיכוי שכל המשפיעים על השיח הציבורי יאמצו אחרי ה-7/10 יעד של דיון ענייני מתוך שאיפה להגיע, ככל האפשר, להסכמות רחבות בנושאים החשובים.

הבעיות

אירועי ה-7/10 עוד צריכים להיחקר לעומקם. ועדיין, על בעיות מסוימות ניתן להצביע כבר עתה. לנייר הזה, אם כן, יש מטרה אחת עיקרית: להציע מיפוי ראשוני של הבעיות שצפו ב-7/10 ולהראות את הקשר האפשרי שלהן לסוגיות של משפט, משטר וביטחון לאומי. בשלב הזה נתמקד רק בהארת הבעיות. אנחנו מאמינים שמדובר בשלב קריטי בדרך אל הפתרון. בהמשך, ועל בסיס מיקוד הבעיות שצפו ב-7/10, נעסוק גם בשאלת הפתרונות האפשריים.

בין הכשלים המובהקים שהתבהרו ב-7/10 בולטים הירידה ברמת ההרתעה מול חמאס ותוכנית ההגנה החלשה בגבול הדרומי. בייחוד, בולטת לרעה מדיניות ההגנה לאורך זמן בשטח ה”פרימטר”, כלומר מרחב החיץ שמטרתו הייתה למנוע ממחבלים להגיע אל השטח הצמוד לגדר המערכת. ה”פרימטר” נשחק, ובפועל בוטל.

אין מחלוקת שקהילת המודיעין נכשלה באיסוף, ובעיקר בהערכת המודיעין בנוגע לרמת האיום ולכוונות האויב. היא כשלה לחלוטין במתן התרעה מפני פלישה רחבת היקף מרצועת עזה. חלק מן הכשל מקורו בהתעלמות שיטתית מאזהרות חיילים במערך האיסוף ובקו המגע, וכן מתלונות תושבי העוטף. להתעלמות זכו גם אינדיקציות מודיעיניות רבות אחרות ובכללן תוכנית המבצע המלאה, שנראה שהגיעה לידי המודיעין הישראלי, וכן התעלמה קהיליית המודיעין משלל אינדיקציות ממקורות מודיעין אחרים.

בנוסף, נדמה שתהליכי המינויים בצה”ל ובקהיליית המודיעין הפיקו קבוצת פיקוד עליון הומוגנית מדי. במשך תקופה ארוכה הפיקו הפיקוד המודיעיני והצבאי עמדות אחידות בהערכת הסיכון. גם בנוגע למוכנות ולתוכנית ההגנה, נדמה שחסרו קולות שונים ומאתגרים. אפשר שראשי הצבא נסחפו אל התבוננות מדינית במצב תוך עיסוק פוחת בהיבטים הצבאיים ובהכנה להגנה ולהתקפה. דיווחים על הערכות הפיקוד הצבאי לפני ה-7/10 סבבו סביב הערכת “האינטרסים של חמאס” ופחות סביב תוכנית ההגנה הצבאית להדיפתו ולהבסתו, בלי קשר לתמונה המדינית. מדיווחים על הדיונים בליל ה-6/10 עולה תמונה מטרידה של אחידות דעה ותמיכה גורפת בהערכה השגויה.

כבר בשלב הזה, ברור שתוכנית ההגנה על גבול עזה הייתה שגויה ברבדים שונים. הכשלים ניכרים בהיקף כוח האדם, רמת הכוננות, תפיסת הפעולה של הכוח הלוחם, תפיסת ההגנה על בסיס התראה, ואמון מלא בטכנולוגיית איסוף והתראה. נראה שהלך רוח שאנן השפיע גם על היעדר תוכנית הגנה ברורה המבוססת על יסודות תורת ההגנה של צה”ל. במהלך הפלישה התברר גם כשל עמוק של פיקוד ושליטה שבא לידי ביטוי בין היתר בקריסה של מערך השליטה האוגדתי, ובאי-מיצוי פוטנציאל ההדיפה האווירי. נדמה שחלק מהאירועים שדווחו בתקשורת כוללים גם ביטוי של בעיות משמעת, ומנגד – בעיות של התנהגות “מסתגרת”. לדוגמה, תופעה של קצינים וחיילים ששהו בבתיהם ללא נשק ולכן התקשו לתגבר את קו המגע במהירות. המלחמה חשפה גם את רצף תהליכי הקטנת צבא היבשה וגופי הכוננות המקומיים, ואת מה שנדמה כבניין כוח שגוי ולא מותאם לאתגרים בגבולותינו.

נראה שיש קשר אפשרי בין חלק מהבעיות – ומכאן שגם לחלק מהפתרונות – ובין היבטים משפטיים של יחסי ממשל-צבא ושל משפט וביטחון לאומי. כעת, נעבור לסקור מחשבות ראשוניות על הקשר הזה.

קשרים אפשריים בין כשלי ה-7 לאוקטובר ובין בעיות של משפט ומשטר בישראל

1. הפרדיגמה המשפטית במרחב הגדר

ברור שמתקפת ה-7/10 התאפשרה בין היתר כתוצאה מדרדור מתמיד של היחס הביטחוני הישראלי למרחב הגדר עם רצועת עזה. המתקפה חייבה את חמאס לבצע איסוף מודיעין קפדני על מוצבים ישראליים, נקודות פריצה ואמצעי איסוף ולחימה שהם כולם צמודי-גדר. המתקפה חייבה גם ביצוע פעולות הכנה במרחב הגדר, כמו – על פי פרסומים – הטמנת מטענים ותדריכים לפני תקיפה. מקור החופש לפעול במרחב צמוד הגדר הוא במידה רבה גם משפטי.

התפיסה המשפטית שעל פיה פעל צה”ל הייתה כי במרחב הגדר מתקיימים בו בזמן שני עולמות משפטיים. מי שחמוש או שעוסק בלחימה – עליו תופעל דוקטרינת דיני המלחמה. על פיה, אפשר לפגוע בלוחם בעת עימות צבאי ללא אזהרה או חובת אסקלציה כשהדבר מתאפשר (כמו מעצר תחילה). לעומת זאת, מי שאינו חמוש ואינו עסוק בלחימה – עליו חלה דוקטרינת אכיפת החוק.[1] לגביו הדין אינו מאפשר פגיעה, אלא במקומות שהסכנה ממנו ברורה, מוחשית ומיידית, וגם אז הפגיעה בו כפופה למגבלות. במילים אחרות, מי שאינו מזוהה כלוחם העוסק בלחימה, מבחינת צה”ל הדין שהופעל עליו דומה לדיני הפעלת הכוח החלים באיו”ש ביחס להפרת סדר, בשינויים המחויבים. במסגרת הגישה המשפטית הזו, ולאור עתירה ודיון בבג”צ, צה”ל צמצם את חופש הפעולה עוד יותר והבהיר שנוכחות במרחב צמוד הגדר, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לירי במי שמתקרב לגדר.[2]

ברור שהגישה המשפטית טרום ה-7/10 מתבססת על הנחות מוצא לא-מציאותיות שהופרכו ב-7/10. לדוגמה, אחת ההנחות העולות מהגישה היא שנוכחות במתחם הגדר של אזרחים לא חמושים כשלעצמה אינה מסוכנת בהגדרה. אלא שה-7/10 הוכיח שנוכחות בקרבת הגדר מסוכנת לא רק בגלל העובדה שהיא מאפשרת איסוף, פעילות הכנה ולימוד לקראת מתקפה, אלא היא מסוכנת גם משום שהיא מאפשרת קרש קפיצה להתנפלות נחילית של המון אזרחי אויב על יישובי הגדר הקרובים. ונזכור שב-7/10, חלק מן הזוועות הוא תוצאה של התנפלות המונים במקביל למתקפה הצבאית-טרוריסטית של חמאס. נזכיר גם שבמקרים רבים הוסלקו אמצעי לחימה על ידי מי שהגיעו למרחב הגדר ונראו תמימים. נוסף על כך, אמצעי הנדסה (צמ”ה) הוכנסו למרחב במסווה של פעילות חקלאית. אמצעים אלה הינם לכאורה אזרחיים ותמימים למראה, אולם בפועל נעשה בהם שימוש לפריצת הגדר.

שחיקת האכיפה באזור החיץ היא בעלת משמעויות מיידיות גם כיום. בימים אלו צה”ל מקים מרחב חיץ מוגדל בשטח הרצועה. מרחב זה כבר מאותגר על ידי “אזרחים” עזתים המופעלים ככל הנראה על ידי גורמי חמאס. המנגנונים ששחקו משפטית ומעשית את האכיפה במרחב החיץ הקודם עלולים לשחוק גם את מרחב החיץ החדש.

2. התפיסה הישראלית של דיני המלחמה והמשפט הבינ”ל

חלק מהמסקנות בדבר קשרים שבין ה-7/10 ובין בעיות משטר ומשפט ניתן ללמוד דווקא מה-8/10 ואילך, כלומר מהרגע שהתחיל שלב המתקפה מצד ישראל. אין צורך במחקר מעמיק כדי להיווכח שישנו פער עצום בין הדרך שבה נלחם צה”ל באוויר וביבשה במלחמות קודמות (דוגמת מבצע “צוק איתן”) ובין אופי הלחימה במלחמת עזה הנוכחית. ניכר שצה”ל נלחם במלחמת “חרבות ברזל” באופן נחוש ונחרץ בהרבה. תופעות אזהרה כמו “הקש בגג”, או מגבלות שמותירות משגרים או מחבלים בחסינות בגלל מיקומם, כמעט נעלמו; הפעלת האש לריכוך אגב כניסת כוחות קרקע ולליווי כוחות מתמרנים בחגורת אש היא חזקה ונרחבת מזו שנראתה במבצע “עופרת יצוקה”.

אחת ההשערות שעולות מזה היא כי צה”ל כבל עצמו (בשנים שלפני ה-7/10) במגבלות משפטיות קשות. אפשר שלמרבה הצער הדבר הוביל למחיר דמים מיותר, וקרוב לוודאי שלמעשה פעלה ישראל באירועי המלחמה בתקופה שלפני ה-7/10 בתנאים – שכפתה על עצמה – שעל פיהם לא ניתן היה לנצח. אפשר שיש לזה השלכות עמוקות. מפקדים בכירים שפועלים שנים תחת כללים שאינם מאפשרים ניצחון עלולים להימנע בכל מחיר מן המלחמה, וההימנעות הזו, שהופכת לטבע, עלולה אפילו ליצור הטיות תודעתיות בנוגע להערכה המודיעינית.

נראה כי להתגבשות התופעה הזו חברו גורמים מספר. הראשון הוא התגברות האיומים המשפטיים הבינלאומיים, דוגמת ועדות חקירה ובית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC); השני הוא העמקת ההשפעה של אנשי המשפט על הפעילות הצבאית. על זה יש להוסיף כי באקדמיה בישראל רווחת תפיסה מסוימת והומוגנית למדי של המשפט הבינלאומי ושל דיני המלחמה. המונוליטיות הזו אינה מסגירה את העובדה שמדובר במערך דינים שיש לגביו הסכמות בעיקר בנוגע לעקרונות הכלליים, אבל פריטתם לכללים מעשיים מצויה במחלוקת גדולה. מן התפיסה הקיצונית יחסית שבחר בה צה”ל בעבר, קשה להיווכח באותה מחלוקת שמאפיינת את דיני המלחמה; קשה גם להיווכח בזה שדיני המלחמה מיועדים לשרת בעיקר את הצורך הצבאי ולא למנוע את היכולת לנצח.

נראה שישנו קשר בין שני הגורמים ובין הקצנת המגבלות המשפטיות בתקופה שטרום ה-7/10, כלומר בין האיום הפלילי הבינלאומי ובין אימוץ תפיסות משפט בי”ל שבמחלוקת משל היו כלל מובהק. האיום בחשיפה לטריבונלים בינלאומיים, כמו בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג, העלה מאוד את השפעתם של אנשי המשפט בצבא ואת המוכנות לקבל מגבלות משפטיות.

אלא שלמרבה הצער מדובר בקורבן שהוא במידה רבה קורבן שווא. ניתוח פסיקת בית הדין הבינלאומי לצדק וזו של בית הדין הבינלאומי הפלילי מראה שמדובר באשליה. הסיכוי שהגישה המגבילה שאימץ צה”ל (ושאפשר שעלתה במחיר דמים) תתקבל כמספקת בטריבונלים כאלה נמוך. בתי הדין האלה דוחים את העמדה הישראלית לא מכיוון שהיא אינה משכנעת. לדעתנו, כמו לדעת ארה”ב בתקופות מסוימות, בתי הדין האלו דוחים את העמדה הישראלית הצודקת מכיוון שבתי הדין האלו מוטים, והסיכוי לצדק בהם לישראל ולישראלים נמוך.

3. אובדן המשילות כזרז של אובדן הרתעה

אירועי ה-7/10 ממחישים את הצורך האקוטי של ישראל לשנות לחלוטין את תפיסתה בנוגע למלחמה בארגוני הפשיעה, בדגש על ארגוני הפשיעה הפעילים באזורים סמוכי-גבול. יש לזה שני טעמים. הטעם הראשון הוא שהרתעה אינה בהכרח מושג יחסי. קשה לראות את יריבינו מאמצים מסקנה שלפיה ישראל מגלה חולשה קשה במאבק בארגוני פשיעה שמערערים ומגחיכים את ריבונות המדינה בחלקי ארץ נרחבים (ובכללם בסיסים צבאיים!), ובו בזמן נתפסת כמרתיעה במאבק בטרור. הטעם השני הוא שאירועי ה-7/10 הראו עד כמה ישראל רגישה לפלישה, ועד כמה היא נדרשת בעת ההדיפה למזעור אתגרים ביטחוניים בו-זמניים. חלק מארגוני הפשיעה בישראל מאורגנים במבנה היררכי אפקטיבי של אלפי נושאי נשק; יש להם משאבים ואמצעים, ויש להם יכולת שליטה טריטוריאלית. לחלקם גם היכרות אופרטיבית עם פעילות באזורי הגבול. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה קיומם של כוחות כאלה, שלחלקם פוטנציאל עוין, במקביל לאתגרי פלישה ואירועים בסגנון מבצע “שומר חומות”.

נדמה ששורש הבעיה טמון ביחס למאבק בארגוני הפשיעה הגדולים והחמושים. הוא נתפס כמאבק של אכיפת חוק, ואינו נתפס כחלק מתפיסת הביטחון של ישראל. מערכת האכיפה עושה שימוש במודל הקלאסי של אכיפה פלילית (פרסונלית) בדיעבד. היא נמנעת ממודל של מאבק מנהלי (קולקטיבי) לפירוק ומניעה מראש. היכולת לפרק את הארגונים על ידי איסוף ראיות אחרי ביצוע עבירות עד לכדי הרשעה, מוגבלת. היקף ההרשעות ביחס להיקף הפעילות הוא זניח, וכל הרשעה תובעת משאבים וזמן ניכרים. בעיקר, מדיניות של מאבק באמצעות הרשעה היא מדיניות של טיפול בפשע אחרי ביצועו. היא אינה מדיניות לפירוק הארגונים כך שלא יוכלו לבצע את הפשע ולהוות סיכון טריטוריאלי נמשך לכתחילה.

כאמור, בישראל לא מתנהל מאבק בארגוני הפשיעה הגדולים במודל מנהלי. על פיו, אם תהיה חקיקה מתאימה, לדוגמה, יוכל השר לביטחון פנים, לאחר קבלת חוות דעת מודיעינית המצביעה על קיומו של ארגון פשע מסוכן וחמוש, להוציא צווים מגבילים לראשי הארגון ואנשיו. ניתן לחשוב על מצב שבו יוכל השר לאסור תנועה בקבוצה, לאסור מפגש בין הפעילים, לאסור עיסוק בעיסוקים מסוימים, תנועה ליד אזורי גבול, תנועה מאובטחת ותנועה בכלי רכב מסוימים או עם בעלי חיים מסוימים, לתחם מגורים ולדרוש דרישות רלוונטיות כמו איסור שימוש במזומן או באמצעי הצפנה, וכן לדרוש דרישות של דיווח ורישום. במצבים חריגים, מודל מנהלי יכול לאפשר גם מעצר מנהלי, אם ביטחון הציבור מחייב זאת.

בניגוד לזה, המודל הפלילי הקלאסי והפרסונלי אינו מאפשר מניעה אפקטיבית. הוא איטי, יקר ובעל שיעור הצלחה נמוך מדי. הוא מאפשר שליטה של ארגונים בטריטוריות, תוך פגיעה בהרתעה מול אויבינו ותוך יצירת כוח מאורגן נוסף שעלול לפעול נגד צה”ל בזמנים קריטיים של פלישה. המומחיות וההיכרות שחלק מן הארגונים האלו מפתחים באזורי הגבול, באמצעי הביטחון בהם וביכולת לחדור אותם בהברחות נשק ובני אדם, מעצימה מאוד את הסיכון.

כאמור, למצב המשילות ולחוסר יכולתה של הממשלה לממש מדיניות במאבק בפוגעים בריבונותה יש קשר ישיר ליכולתה של ישראל להגיב לאירועי פלישה טרוריסטיים, ויש להם גם קשר ישיר לבעיות של משפט ומשטר. לדוגמה, החלטות שלא לשחרר חיילים לביתם עם נשק מחשש שייגנב משקפות כניעה של הצבא למצב ביטחון הפנים, במקום השתתפות של הצבא בריסון גורמים מסוכנים. נדמה שהצבא לוקה גם בהשלטת “משילות פנימית” בשמירת המשמעת המבצעית וזו, כידוע, נוגעת לרמת המשמעת הכוללת בצבא. למרבה הצער, אפשר שהירידה במשמעת הצה”לית הכללית והמבצעית כרוכה בצמצום המשפטי של הכוח הפיקודי. דוגמה אחת היא הגברת הנטייה של בג”צ להתערב בהחלטות משמעתיות פנים-צה”ליות. כך, לדוגמה, החליט בג”צ להתערב ולבטל פסק דין משמעתי בנושא חייל שסירב פקודה בזמן ההתנתקות,[3] וכך גם בהחלטה מן התקופה האחרונה שבה התערב בית המשפט המנהלי בהחלטת הדחה שהדיח הרמטכ”ל מפקד בסיס בגין האווירה הקלוקלת ביחידתו.[4] לקידום יתר של זכויות החיילים להליך הוגן ולחירות אישית עלול להיות מחיר, והמחיר הוא שלילה מן המפקדים את הכלי הפיקודי של שיפוט משמעתי כמכשיר מיידי ואפקטיבי להשלטת משמעת ביחידתם.

4. מדיניות ההגירה של ישראל

בעשרים השנים האחרונות חוותה ישראל שתי תנועות הגירה בעלות רלוונטיות לאירועי ה-7/10 ולחשש מאירועי פלישה עתידיים. הראשונה היא תנועה של הגירה מאפריקה דרך סיני לישראל, בעיקר מסודן ומאריתריאה. זוהי בעיית המסתננים המוכרת. השנייה היא תנועה של הגירה תוך ניצול חקיקת ההתאזרחות הישראלית לפני שתוקנה.

אנחנו מבקשים לעסוק כאן רק בתנועה האחרונה, כלומר בתנועת מתאזרחים משטחי הרשות הפלסטינית באמצעות קשרי נישואין עם ערביי ישראל ובאמצעות איחודי משפחות על בסיסם.[5] על פי ההנחה הרווחת, מדובר בעשרות אלפי מתאזרחים. התופעה הופסקה בתיקון בהוראת שעה לחוק האזרחות שאינו מאפשר התאזרחות על בסיס נישואין לישראלי למי שמתגורר בשטחי הרש”פ.[6] כנגד חקיקת השעה הזו הוגשה עתירה לבג”ץ. רוב דחוק של 6 שופטים מול 5 (ובין שופטי המיעוט גם הנשיא לשעבר ברק) מנע בקושי את פסילת התיקון.

להגירה הפלסטינית הנרחבת הזו יש השפעה ארוכת טווח מצד אחד, וגם השפעה מיידית מצד שני, על אירועי פלישה דוגמת אירועי ה-7/10. ברמת ההשפעה ארוכת הטווח, מדובר לכל דבר ועניין באוכלוסיית אויב ניכרת שהיא בעלת זהות פלסטינית מובהקת. היא משפיעה על התפיסה הרווחת ועל חינוך דור העתיד של ציבורים בחברה הערבית הישראלית. ואכן, עשרות מבין המשתייכים לקבוצה הזו היו מעורבים בטרור בכלל, ובטרור קטלני בפרט.[7] לתנועת ההגירה הזו יש גם השפעה מיידית. אלפי אזרחים ישראלים שיש להם זהות פלסטינית(איך להאחיד?) עכשווית ומובהקת, יכולים להוות בסיס לקבוצה שתאתגר את מצב ביטחון הפנים וביטחון הגבולות בזמן פלישת פתע.[8] הם יכולים להוות גם בסיס לאיסוף מודיעין וסיוע מבצעי.[9] העובדה שכרגע הסכר המונע הגירה המונית הוא חקיקת שעה, מייצרת סיכון מתמיד לשינוי המצב המשפטי וללחץ קבוע להגמשת התנאים לכדי קריטריונים “פרסונליים” של פסילת התאזרחות.

5. חולשת מרכיב ה-accountability (אחריותיות) של ראשי מערכת הביטחון

חלק מהכשלים שנחשפו באירועי ה-7/10 עשויים להצביע על ירידה ברמת האחריותיות של הדרג הביטחוני הממונה הבכיר. בין הכשלים האלו אפשר למנות התעלמות בהערכת המודיעין ובקביעת תוכניות ההגנה ורמת הכוננות מדיווחים עקביים של תושבי העוטף ושל דרג האיסוף בשטח. גם ההחלטה שלא לשתף את הדרג המדיני בדילמה שיש לה משמעויות אסטרטגיות ממדרגה ראשונה משקפת כשל באחד ממרכיבי האחריותיות. גם בניין כוח לא פרופורציונלי בתהליך זוחל נדמה כקשור באותה בעיה של כשל אחריותיות. על זה אפשר להוסיף מינויים בכירים בצמרת המערכת שנדמה שמשקפים רמה גבוהה מדי של הומוגניות תפיסתית, וזו, כידוע, היא האויבת הראשונה של הערכת מודיעין ושל חשיפה להפתעות אסטרטגיות.

ביטוי נוסף של נתק בין סמכות ואחריותיות עולה מירידה ביכולתם של נבחרי הציבור לנהל את המדיניות הביטחונית ואת מדיניות אכיפת החוק בישראל. הממשלה נושאת באחריות למדיניות ביטחון החוץ והפנים, אלא שלמערכת המשפט ישנה השפעה גדולה על קביעת המדיניות מבלי שהיא נושאת באחריות כלל. מדיניות הירי באזור הגבול עם עזה, כמו מדיניות אכיפת החוק וההעמדה לדין באזורי הגבול ובאזורים עם אתגרי משילות, כולם כפופים להסכמת מערכת המשפט ולמעורבותה. אפילו החלטה מדינית-ביטחונית ממעלה ראשונה כמו החזקת גופות מחבלים לשם מיקוח נדרשה לעבור דרך סאגה משפטית אחרי פסילה ראשונה בבית המשפט.[10]

הקשר בין הכשלים האלו ובין רעיון האחריותיות אינו מובן מאליו. לאחריותיות מקובל לייחס שתי משמעויות. הראשונה, אחריותיות במובן האקטיבי. במסגרתה, הצד שמממש אקטיבית אחריותיות מדווח על פעולותיו לדרג אחר, בדרך כלל כזה שממונה עליו. המשמעות השנייה, פסיבית. במסגרתה, הדרג הגבוה יותר נוקט פעולה על סמך הדיווח שקיבל. נדמה שאירועי ה-7/10 חושפים כשל במימוש הממד האקטיבי של אחריותיות מצד ראשי הצבא ומערכת המודיעין. הם משקפים רמה נמוכה של עירוב הדרג המדיני בהחלטות חשובות של דילמות אסטרטגיות, הגנה, כוננות, בניין הכוח ומינויים בכירים. כתוצאה מזה, מידת הבקרה של הציבור באמצעות נבחריו על צה”ל ומערכת המודיעין נמוכה. אירועי ה-7/10 משקפים גם כשל של מנגנוני הבקרה האזרחיים, ברמה המיניסטריאלית, ברמת הפיקוח הפרלמנטרי, וגם ברמת מוסד הביקורת והתקשורת.

רמת האחריותיות הנמוכה אינה רק תוצאה של נוהלי עבודה פגומים; נדמה שהיא משקפת גם כשל תרבותי שלפיו נדמה שהדין והחשבון לציבור באמצעות נבחריו הפך למעין מטרד חסר ערך. וכך, עמדת נבחרי הציבור מתויגת כמטרד לא-מקצועי ובור, וזה גם כשמסתבר שיש לה היכולת למנוע תקלות יסודיות.[11]

חלק מבעיית האחריותיות הנמוכה קשור למאפיינים של תרבות משטרית, אבל גם לכשלים במבנה המשפטי-משטרי. הכנסת נעדרת חלק ממנגנוני הפיקוח הפרלמנטרי מעוררי האחריותיות שנראים בעולם המערבי. לדוגמה, הכנסת אינה יכולה לכפות חובת שימוע לראשי צה”ל ומערכת המודיעין בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, במתכונת המוכרת בקונגרס בארה”ב. כללי השימוע בישראל אינם מאפשרים חובת התייצבות ללא יכולת של השר הממונה למנוע את הגעת המעיד או להחליפו.[12] הדיון בישראל אינו מוגדר כעדות, על כל המשתמע. נבחרי הציבור בישראל אינם יכולים לעמת את ראשי הצבא ומערכת הביטחון עם בעיות וכשלים פוטנציאליים. לדוגמה, חבר כנסת שהיה מקבל תלונות חוזרות מתצפיתניות על זלזול במודיעין השדה לא יכול היה לפני ה-7/10 לעמת את ראשי הצבא עם הבעיות בדרך שתאפשר פיקוח פרלמנטרי אקטיבי ויעיל שהוא מעבר לבירור אסון בדיעבד.

6. פער בין אחריות וסמכות

אירועי ה-7/10 חושפים שהבעיה המשטרית של גבולות הסמכות והאחריות בין הדרג הביטחוני הנבחר ובין הדרג הממונה נותרה בלתי פתורה. ועדת אגרנט העלתה את הבעיה באופן מובהק. חוק יסוד: הצבא חוקק בתגובה כניסיון לתת לבעיה מענה. מלחמת לבנון השנייה הראתה כי הבעיה לא נפתרה. לטעמנו, נראה כי אירועי ה-7/10 מבהירים כי הבעיה נותרה בעינה – גבולות הסמכות והאחריות שבמשולש ראש ממשלה-שר ביטחון-רמטכ”ל אינם ברורים.

השיח הציבורי סובב באופן אינטנסיבי סביב מידת האחריות של הדרג המדיני לכשלים הצבאיים של ה-7/10. אלא, שאחריות הולכת אחרי הסמכות. הטעם לזה הוא התפיסה המודרנית במוסר ובמשפט של אחריות כביטוי לכשל בבחירה שעשה מי שנושא באחריות. מכאן, שתנאי להטלת אחריות הוא בדרך כלל שלמי שנושא באחריות הייתה אפשרות בחירה, כלומר היה לו הכוח לפעול אחרת. לשם זה, הוא צריך מידה של שליטה באירועים. מכאן גם הקשר האינטואיטיבי שבין אחריות לסמכות. קשה להטיל על אדם אחריות להחלטה שאין לו סמכות לקבל, מהטעם שלא הייתה לו בחירה בין אפיק פעולה אחד לשני.

כאמור, חוק יסוד: הצבא לכאורה בא להסדיר את הסוגיה. הוא קובע כי הצבא נתון למרות הממשלה,[13] וכן כי הרמטכ”ל כפוף לשר הביטחון.[14] למרבה ההפתעה, למרות תפקידו המעשי החשוב ביותר של ראש הממשלה בפיקוח המיניסטריאלי על הצבא ובאישור מבצעים ופעולות, ראש הממשלה אינו מוזכר כלל בחוק יסוד: הצבא. חוק היסוד קובע רק כפיפות של הצבא למרות הממשלה וכפיפות אישית של הרמטכ”ל לשר הביטחון. שר הביטחון, בתורו, מוגדר כזרועה של הממשלה במימוש מרות הממשלה על הצבא.[15] כדי להגביר את הסיבוך, חוק היסוד קובע כי “הדרג הפיקודי העליון בצבא הוא ראש המטה הכללי”.[16]

התוצאה מקריאת חוק היסוד, על פניו, היא שהצבא נתון למרות הממשלה, אבל לא נתון לפיקודה. הפיקוד שמור לרמטכ”ל באופן בלעדי. אבל מה נכלל בגדר “מרות” ואינו נכלל בגדר “פיקוד”? לכאורה, ברור שקביעת יעדים אסטרטגיים מצויה בסמכות הממשלה, אבל הפירוט שלהם לפקודות אופרטיביות של פקודת תנועה ליחידה עם הגדרת מקום, זמן, שיטה ומטרה, שמורה לרמטכ”ל. אלא שנקודת הגבול מטושטשת ממה שנראה, היא מזמינה מאבקי טריטוריות ואי-ודאות, ויש בה פוטנציאל לתפיסת אחריותיות שגויה של הדרג הפיקודי. בסופם של דברים, טשטוש חלוקת הסמכות גוזר מצידו טשטוש גם בחלוקת האחריות.

המודל הישראלי, בשונה מהמודל המקובל בכמה מדינות, אינו מודל שבו המנהיג הנבחר הוא המפקד העליון של הצבא.[17] במודל המנהיג כמפקד עליון של הצבא אין שאלה בנוגע לקו הגבול שבין סמכויות הדרג המדיני והדרג הצבאי. הסמכות העליונה ביחס לצבא בכל עניין מסורה לדרג הנבחר.

סיכום

הסקירה בנייר זה מצביעה על המשפט כזירה חיונית לשינויים שמטרתם מניעה של סיכוני עתיד מן הסוג של אירועי ה-7/10. שינויים משפטיים חיוניים כדי להשיב ריבונות ומשילות וכדי לאפשר לממשלה לממש מדיניות ביטחונית באופן החלטי. דוגמת הפרימטר מראה עד כמה המשפט בכלל, ובית המשפט בפרט, אינם מתאימים להכרעות ביטחוניות, ועד כמה צריך לבצע שינויים משפטיים שיצמצמו מעורבות משפטית בהכרעות מבצעיות. שינויים משפטיים חיוניים גם כדי לשפר את מערכת הביטחון ואת ביצועי ראשיה על ידי הגברת האחריותיות שלהם מול הציבור ונבחריו. ברור שלאירועי ה-7/10 חברו גורמים רבים. פתרון המניעה רחוק מלהיות תלוי רק בשינויי משפט ומשטר, אבל, לדעתנו, הוא אינו יכול להיות מלא ויעיל בלי שינויים כאלו.

* תודה מיוחדת לפרופ’ גבי סיבוני, לפרופ’ קובי מיכאל וליניב כץ על הערות מצוינות לאורך העבודה, ותודה ליניב כץ על הסיוע המצוין במחקר.

1 בג”ץ 3003/18 יש דין מתנדבים לזכויות אדם נ’ ראש המטה הכללי, פס’ 3 ו-11 לפסק דינה של הנשיאה חיות (2018) (להלן: עניין יש דין).

2 שם, סע’ 10 לפסק דינה של הנשיאה חיות.

3 בג”ץ 266/05 פילנט נ’ סגן הפרקליט הצבאי, נט(4) 707, פס’ 10-09 לפסק דינו של השופט לוי ופס’ 4 לפסק דינו של השופט רובינשטיין (2005) (להלן: עניין פילנט).

4 בג”ץ 6745/19 לובטון נ’ הפרקליט הצבאי הראשי, פס’ 50-49, 75, 81-80 לפסק דינה של הנשיאה חיות (2022) (להלן: עניין לובטון).

5 אפשר שגם לבעיית המסתננים יש השלכות על יכולת ההתמודדות של המדינה מול אירועי פלישה משמעותיים, אבל במאמר זה לא נעסוק בזה.

6 התיקון המקורי לחוק שנגדו הוגשה העתירה הראשונה בתחום זה: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס”ג-2003, והתיקון העדכני: חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ”ב-2022.

7 בג”ץ 7052/03 עדאלה נ’ שר הפנים, סא(2) 202, פס’ 15 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין (2006) (להלן: עניין עדאלה).

8 פלד ארבלי “פיגוע בבית קמה: המחבל – תושב רהט; ישראלי נפצע אנוש והצליח לנטרלו” מעריב Online (14.03.2024) https://www.maariv.co.il/news/military/Article-1083775 (להלן: הפיגוע בבית קמה); אילנה קוריאל “מטיל זהב ומאות אלפים במזומן בבית: תיעוד ממעצר אחותו של הנייה” Ynet (01.04.2024) https://www.ynet.co.il/news/article/h1zt7nd1r#autoplay.

9 כבעלי תושבות ישראלית וחופש תנועה בישראל הם עלולים להפוך ליעד אטרקטיבי לגיוס או ניצול בידי ארגוני הטרור, ראו בעניין עדאלה, לעיל ה”ש 7, בפס’ 16 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין.

10 בשנת 2017 קבע בית המשפט בבג”ץ 4466/16 מוחמד עליאן נ’ מפקד כוחות צה”ל בגדה המערבית (2017) כי החלטת הקבינט שלפיה מדינת ישראל תחזיק בגופות מחבלים אשר ביצעו פיגועים “חריגים במיוחד” אינה חוקית לנוכח הפגיעה בזכויות המת ובני משפחתו, וכי נדרש לכך עיגון מפורש וספציפי בחוק. בשנת 2019 התקיים דיון נוסף בבג”ץ, במסגרת דנג”ץ 10190/17 מפקד כוחות צה”ל באזור יהודה והשומרון נ’ מוחמד עליאן (2019), ובו נקבע כי ההוראה הכללית המופיעה עוד בתקנות ההגנה המנדטוריות מהווה הסמכה מפורשת דיה להחזקת גופות מחבלים כ”קלפי מיקוח”, וכך נהפכה ההחלטה הקודמת.

11 עמית סגל “על היוהרה: כך התריעו הח”כים מפצצה סורית – ונתקלו בזלזול” עמית סגל (2018)

https://amitsegal.co.il/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%94%D7%A8%D7%94-%D7%9B%D7%9A-%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%99%D7%A2%D7%95-%D7%94%D7%97%D7%B4%D7%9B%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A4%D7%A6%D7%A6%D7%94-%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA/ (להלן: עניין הכור הסורי בוועדת החוץ והביטחון).

12 ס’ 21(ב) לחוק יסוד: הכנסת.

13 “הצבא נתון למרות הממשלה”, ס’ 2(א) בחוק יסוד: הצבא.

14 “ראש המטה הכללי נתון למרות הממשלה וכפוף לשר הבטחון”, ס’ 3(ב) לחוק יסוד: הצבא.

15 “השר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הבטחון”, ס’ 2(ב) לחוק יסוד: הצבא.

16 שם, ס’ 3(א) לחוק יסוד: הצבא.

17 בין המדינות האלו ניתן למנות את ארגנטינה, ברזיל, צרפת, רוסיה וארצות הברית. בחלק מהדמוקרטיות שבהן מתקיים בית מלוכה הסמכות הפורמלית מצויה בידי הכתר, אבל בפועל מופעלת על ידי ראש הממשלה, כמו לדוגמה בספרד.

08.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

שיח ישראל 2.0 – מה השתבש?

ד״ר עדי שורץ 07.05.2024

ד״ר עדי שורץ

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול המערכות המדינתיות בישראל. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החברה והמדינה בישראל, כולל מערכות הממשל, התקשורת, האקדמיה, השיח החברתי ועוד.

“אם במלחמת השחרור הייתה התקשורת של היום – לא הייתה קמה מדינת ישראל”
(רון בן ישי, חתן פרס ישראל לתקשורת, בריאיון לחדשות 13[i])

מבוא

ב-7 באוקטובר 2023 הותקפה ישראל בצורה ברברית חסרת תקדים. מאז ועד כתיבת שורות אלה, כחצי שנה לאחר מכן, היא נמצאת במלחמה ב-7 זירות שונות (רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן) – יותר מבכל מלחמה קודמת בתולדותיה. על כל הזירות האלה מנצחת במידה זו או אחרת איראן, מעצמה אזורית בעלת אידאולוגיה איסלאמית רדיקלית, שחרטה על דגלה את השמדתו של “המשטר הציוני”.

את מחירה הגבוה של חולשה ישראלית, כפי שזו באה לידי ביטוי ביום שבת 7 באוקטובר, ראינו כולנו. בכל אחת מהזירות הסובבות את ישראל ניצב אויב שמבקש להשמיד אותה. מכאן ברור כי האיום על מדינת ישראל הוא איום קיומי מהמעלה הראשונה, שדורש התגייסות מוחלטת. מכיוון שהאיום על ישראל הוא חסר תקדים בהיקפו, גם ההתמודדות הישראלית צריכה להיות שונה מבעבר.

המלחמה שישראל ניצבת בפניה לא תוכרע רק על ידי כוח צבאי, כי אם על ידי כלל המשאבים שכל צד יביא עימו לשדה המערכה, ובראשם המשאבים האנושיים. כידוע, “האדם שבטנק ינצח”: נחישות, אמונה בצדקת הדרך, כוח רצון, ערכים ומצפן מוסרי נדרשים לצבא הלוחם לא פחות – אם לא יותר – מכל שאר המשאבים העומדים לרשותו.

אומה שמבינה את האתגרים המונחים לפניה, מנתחת אותם כהלכה, בוחנת את האפשרויות העומדות בפניה, ומחליטה ליישם את החלטותיה בקור רוח ומתוך כוונה להשיג את מטרותיה – חזקה פי כמה מאומה שנכשלת בכל אלה. בשל כך, בחינת המשאבים האנושיים של החברה בישראל וחיזוקם הם תנאי הכרחי להישרדותה של החברה בישראל לא פחות מהצורך בהתעצמות צבאית.

המשאבים האנושיים נבנים בתהליך מתמיד של שיח ציבורי, שבמדינות דמוקרטיות מתנהל בדרך וולונטרית. השיח הציבורי במדינות כאלה עוסק בניסיון מתמיד להבין ולפענח מה “נכון” (או מהי “האמת”) ולכוון בהתאם את מעשי היחיד והכלל. הניסיון המתמיד הזה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

ואולם, בתהליך הזה לא כל המשתתפים, או סוכני השיח, שווים במעמדם, ויש כאלה שעמדתם נחשבת יותר מדעתם של אחרים. דעתם של מומחים בתחום מסוים, כפי שאבחנו תאורטיקנים דוגמת מישל פוקו ואחרים, מתקבלת כבעלת סמכות משמעותית יותר מדעתם של מי שאינם מומחים. למומחים יש מה שמכונה “סמכות אפיסטמית“, כלומר מעמד בכיר יותר בתהליך החברתי של יצירת ידע, הטמעתו בציבור וקביעתו כ”נכון” או כ”אמת”.[2]

הציבור בחברה הדמוקרטית תלוי במידה רבה באותן סמכויות אפיסטמיות, שכן הוא נוטה לייחס להן אמינות, מעדיף את דעתן על פני דעות של אחרים, וממעט לערער עליהן או לחפש מקורות מידע נוספים. בעלי סמכות אפיסטמית יכולים במקרים רבים לשמש כ”מילה האחרונה” בתחום מסוים, כלומר דעתם היא זו שקובעת ושאחריה אין ערעור. הם יכולים לעצב את דעת הקהל ולהשפיע באופן מכריע על תהליך קבלת ההחלטות.

דווקא משום כך עולה חשיבותם של בעלי הסמכות האפיסטמית בחברה הדמוקרטית. מכאן גם גדלה האחריות המונחת על כתפיהם, והצורך לבחון את תפקודם ואת תרומתם לחברה. מטרתו של נייר זה היא לנתח את התפקוד של סוכני השיח בישראל ולהציג את חולשותיהם. זאת, כחלק מהניסיון להבין את הבעיות בחברה הישראלית שאפשרו את אירועי 7 באוקטובר ולמצוא להם פתרונות.

הבחנה חשובה שייעשה בה שימוש בנייר זה היא בין שתי תפישות עולם: האחת אוטופית-נאיבית, והאחרת ריאליסטית-אסרטיבית. לפי הגישה הראשונה, כל בני האדם בעולם רוצים אותו דבר (לחיות בשלום), כל סכסוך ניתן לפתור בדרכי שלום, ופשרה עדיפה תמיד על עימות. לפי הגישה השנייה, קיימים מצבים בזירה הבינלאומית שמחייבים שימוש בכוח, לא תמיד ניתן להשיג פתרון מדיני, ולא כל בני האדם רוצים אותו דבר, משום שיש להם ערכים שונים ואידאולוגיה שונה.

ההבחנה הזאת היא בין שתי תפישות עולם, לא בין מפלגות או אישים. היא עוסקת בגישה כלפי אירועים בזירה הבינלאומית, ואינה תחומה דווקא למפלגה כזאת או אחרת או לאישיות פוליטית מסוימת. ככלל ניתן לומר שבשיח הציבורי בישראל לפני 7 באוקטובר, וכן מאז אותו יום, התפישה השלטת היא התפישה האוטופית-נאיבית, שלא אפשרה לזהות נכון את האיומים העומדים בפני המדינה, וממילא גם לא סייעה בהתמודדות נכונה עם האיומים האלה.

נייר זה יתחיל בניתוח של האקדמיה הישראלית בתור סוכנת שיח מרכזית, שנתפשת בדרך כלל בציבור כסמכות אפיסטמית שמונעת משיקולים מקצועיים-אובייקטיביים. לאחר מכן ינותח תפקידם של כלי התקשורת ביצירת השיח הציבורי, משום שזו הזירה המרכזית שהשיח מתקיים בה.

האקדמיה

האקדמיה היא אחד מסוכני השיח המרכזיים בחברה, ונחשבת לבעלת סמכות אפיסטמית מהמעלה הראשונה, משום שהיא נתפשת כבעלת ידע ומומחיות במגוון רחב של תחומים, בהם לימודי ביטחון, לימודי מזרח תיכון, יחסים בינלאומיים ועוד. אנשי אקדמיה נתפשים על ידי הציבור כמי שמבטאים את עמדתם המקצועית על סמך המחקר האובייקטיבי-לכאורה שהם מבצעים, ולא על סמך דעות פוליטיות או אינטרסים אחרים.

כדי לנתח את חולשותיה ובעיותיה של האקדמיה הישראלית יש לזכור כי היא סובלת מכמה בעיות מבניות שהחלו הרבה לפני 7 באוקטובר, ושחלקן משותפות למגמות שניתן לזהות גם בקהילה האקדמית העולמית. ואולם, יש כמה מאפיינים מקומיים שייחודיים לאקדמיה הישראלית ושמחריפים את הבעיות המבניות הכלליות. הדברים מתייחסים בעיקר למדעי החברה והרוח, אם כי לעיתים יש זליגה גם לכיוון מדעי הטבע.

האקדמיה בישראל, כמו במקומות אחרים בעולם, נוטה לעודד חשיבה עדרית ובינוניות אינטלקטואלית. למרות העובדה שמטרתה הפוכה לחלוטין – לייצר גיוון רעיוני ולעודד מצוינות אינטלקטואלית – בפועל חלקים רבים באקדמיה דומים למסדר מסוגר שבו מרצים בכירים ממנים ומקדמים מרצים זוטרים שנושאים חן בעיניהם ושמחזיקים בהשקפת עולם דומה להשקפת עולמם. שיטת המינויים באקדמיה, כמו גם חלוקת הפרסים, מאפשרת בינוניות והתגודדות בקליקות שבתוכן אחד מקדם את השני, עם קשר רופף בלבד לתרומה אמיתית למחקר. המבנה הזה מעודד קונפורמיות ומייצר חשש של בעלי דעות שונות להשמיע את דעתם – בדיוק ההפך ממה שנדרש ממוסד חברתי שאמון על יצירת שיח פורה וביקורתי.[3]

כך קורה שלמרות העובדה שהאקדמיה הייתה אמורה להיות אחד המקומות המרכזיים שבהם מתקיים שיח ביקורתי ורפלקטיבי בחברה הישראלית, בפועל השיח נוטה להיות מונוליטי, צנזוריאלי וקליקאי, ואחד הכלים המרכזיים שיש לחברה לנהל שיח נחסם. המפסידה העיקרית היא החברה הישראלית, שלא מתקיים בה שיח אמיתי ומאתגר בסוגיות השעה.

בעיה מבנית נוספת שנובעת מהאקלים האינטלקטואלי העולמי היא הרלטיביזם המוסרי והמשבר הערכי שפוקד את המערב בשנים האחרונות. בהיותה של ישראל חלק מהעולם המערבי, גם בה מורגש פקפוק מתמיד ואפילו ערעור על תפישות העולם הבסיסיות שבמשך שנים נחשבו למובנות מאליהן. בחוגים נרחבים באקדמיה (העולמית והישראלית) מיטשטש ההבדל בין חברות דמוקרטיות ללא-דמוקרטיות. ניתן למצוא הצדקות כמעט לכל מעשי זוועה שגורמים משטרים טוטליטריים או ארגוני טרור (ההפגנות הפרו-ג’יהאדיסטיות בקמפוסים האמריקאיים כעת הן דוגמה מצוינת לכך). מושג “האמת” נתון תחת מתקפה מתמדת. ההיסטוריה משוכתבת מדי יום כדי להתאימה לתפישות אידאולוגיות פוסט-קולוניאליות ופוסט-מודרניות.

בנוסף לכך, יש לציין את הנטייה ההולכת וגוברת לא לראות במחקר האקדמי ניסיון מתמיד לחשוף חלקים גדולים יותר של האמת, כי אם כלי לאקטיביזם חברתי שנועד לתקן עוולות (אמיתיות, מלאכותיות או דמיוניות). תרבות של פוליטיקלי-קורקט, כלומר הסתרה או הימנעות מדיבור על נושאים שאינם עולים בקנה אחד עם אופנות חברתיות בנות הרגע, גורמת לשיתוק רעיוני ולעיוותים חמורים.

כך לדוגמה, רגשות אשמה של המערב אינם מאפשרים דיון אמיתי בתרבות הפוליטית הקלוקלת של מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות, מפחד להאשמות ב”איסלאמופוביה”. מי שנחשב לקורבן (ויהא זה מוסלמי או שחור, בארה”ב או בכל מקום אחר בעולם) אינו יכול לטעות ואסור בשום פנים ואופן לבוא אליו בטענות, אלא בדיוק להפך: להגן עליו, לרחם עליו ולפטור אותו מכל אחריות. התופעה הזאת באה לידי ביטוי גם במינויים אקדמיים, שבהם לעיתים השיקול המרכזי למינוי הוא צבע עורו של המועמד או מינו, במקום איכות עבודתו המחקרית. בשם הגיוון (Diversity) ננטשות אמות מידה קלאסיות של מחקר.

על כל אלה יש להוסיף בעיה ייחודית לישראל והיא הפרובינציאליות וההישענות על האקדמיה העולמית, ובעיקר זו שבארה”ב. במובנים רבים, האקדמיה הישראלית סמוכה על שולחנה של האקדמיה העולמית. השפה העברית ייחודית לישראל, ופרסומים בשפה האנגלית נשפטים על ידי עמיתים שחיים בארצות אנגלו-סקסיות, ובעיקר בארה”ב. פסגת המחקר נחשבת לזו שמתקיימת בארה”ב, והמשרות הנחשקות ביותר נמצאות גם הן שם. כך קורה שהמוטיבציה המרכזית של אקדמאי ישראלי היא להיחשב לראוי בעיני האקדמיה האמריקאית. יש תמריץ חיובי חזק מאוד להתאים את העמדות לאלה שמקובלות לשיח בארה”ב, ותמריץ שלילי חזק מאוד לפתח דעות עצמאיות שעשויות להתאים יותר למצב בישראל. כפי שראינו רק באחרונה בסדרה של שימועים בקונגרס, באקדמיה האמריקאית יש הטיה חזקה מאוד נגד ישראל, בעיקר בתחומי החברה והרוח, שזולגת לפעמים לאנטישמיות מפורשת.[4]

התוצאה של כל אלה היא אקדמיה ישראלית שמתפקדת כהגמוניה מונוליטית, מערכת אקדמית קונפורמית שמתיישרת ומשועבדת לאקדמיה העולמית, שמכתיבה עבורה את הטון. במערכת כזאת, גורמים פוסט-ציוניים או אנטי-ציוניים (ולכל הפחות א-ציוניים) זוכים לקידום ולמעמד בכיר, בעוד שגורמים לאומיים-ציוניים נדחקים הצידה; לא בגלל איכות או מצוינות אקדמית, אלא בגלל הטיות מבניות ואידאולוגיות חריפות. נורמות מקצועיות ואקדמיות נשחקות, וסטנדרטים אקדמיים נזנחים.

העובדה שהאקדמיה הישראלית מתפקדת כקבוצת כוח וכסוכן שיח אפיסטמי, גם מקבעת את מעמדה ככזאת שמחזיקה מונופול על הדרך הראויה קדימה לחברה הישראלית. כל מי שמביע עמדה אחרת מוקע או כטיפש וחסר ידע, או כגזען, פשיסט (ולעיתים “ביביסט”). מי שמערער על המוסכמות המקובלות באקדמיה הישראלית מוקע מייד כמי שמעוניין לפגוע בחופש האקדמי (שכאמור די מוגבל במהותו).

לאקדמיה הישראלית יכולה הייתה להיות תרומה ביצירת שיח מגוון ופלורליסטי, “שוק חופשי” אמיתי של דעות. היא יכולה הייתה לחזק את תודעתו של העם ולספק לו תובנות אמיתיות. במקום זה, האקדמיה הישראלית לא ערערה על התפישות במערכת הביטחון ובדרג המדיני, למשל בדבר העובדה שחמאס מורתע, או בדבר השאיפות הפלסטיניות באופן כללי. מרבית האקדמיה הישראלית ראתה בישראל את האשמה בהיעדר הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים, ומי שטען אחרת הוקע מחוץ למחנה. מי שהתריע על הכוונות האמיתיות של חמאס, חיזבאללה ואפילו הרשות הפלסטינית – נחשב ללא-ראוי, קיצוני ודעתו נחשבה פחות.

היעדר הגיוון הזה היה בולט מאוד עוד טרם 7 באוקטובר, אך למרבה הצער, הוא בא לידי ביטוי גם מאז. ישראל נתונה במלחמת קיום, שאחד ממאפייניה הוא ערעור על יכולתה להגן על עצמה מסיבות שנטועות במשפט הבינלאומי. למרבה התדהמה, קשה להיזכר במשפטנים בינלאומיים מהאקדמיה הישראלית שיצאו להגנת ישראל או הסבירו כי פעולותיה חוקיות. ישראל נתונה למתקפה תקשורתית ותודעתית בלתי פוסקת, והמשפטנים הבינלאומיים שהכשירה במשך שנים באוניברסיטאות ישראליות פשוט אינם משתתפים בשיח כדי להגן עליה. ישראל מועמדת לדין בהאג באשמת רצח עם (ג’נוסייד), עומדים להוציא צווי מעצר נגד אישים ישראלים בכירים – ומשפטני ישראל דוממים. רבים מהם גילו מעורבות יוצאת דופן בשנה שקדמה ל-7 באוקטובר לגבי שינויים ביחסים בין הרשויות בישראל, אבל כאשר הדבר מגיע לעצם קיומה של המדינה – אין קול.

דוגמאות נוספות לאווירה האנטי-ישראלית והאנטי-ציונית באקדמיה ובקמפוסים קיימות למכביר. נשיאת המכללה האקדמית בית ברל, פרופ’ יולי תמיר, החליטה לוותר על הסיסמה “ביחד ננצח” בגלל רגישות לסטודנטים הערבים.[5] חברת סגל באוניברסיטה העברית, פרופ’ שלהוב קיבורקיאן, הטילה ספק באירועים המחרידים של 7 באוקטובר, הצהירה ש”יהודים צריכים להיות מפוחדים” והוסיפה כי יש לבטל את הציונות, ונכון לכתיבת שורות אלה, עדיין מכהנת כחברת סגל באוניברסיטה.[6] חברי סגל אחרים מנצלים את מעמדם לא כדי לתמוך בישראל אלא דווקא כדי להתנגד למלחמה של צה”ל בעזה.[7]

נשאלת השאלה מה טעם לה למדינת ישראל באקדמיה מסוג זה.

התקשורת

התקשורת על זרועותיה השונות (המשודרת, האלקטרונית והכתובה) היא המקום המרכזי שבו מתנהל השיח הציבורי. בשל כך, חיוני לבחון את תפקודה עוד לפני 7 באוקטובר וגם לאחריו. גם כאן, חלק מהבעיות שהתקשורת הישראלית סובלת מהן הן בעיות מבניות שבאות לידי ביטוי גם במקומות אחרים בעולם, וחלקן ייחודיות לישראל. חשוב לציין כי בנייר זה, ההתייחסות היא לכלי התקשורת המרכזיים שמשפיעים בצורה הבולטת ביותר – ערוץ 12 בטלוויזיה, רשת ב’ וגלי צה”ל ברדיו, ועיתונים כמו “ידיעות אחרונות”. לכך יש להוסיף את עיתון “הארץ” בעברית ובאנגלית, שלמרות העובדה שתפוצתו אינה גבוהה, הוא משפיע מאוד על תהליך קבלת ההחלטות.

בעיה מבנית אוניברסלית היא השיח השטחי והרדוד בתקשורת, שרק הולך ומחריף עם הזמן. לחצים כלכליים ותחרות עזה מביאים את כלי התקשורת לנסות להשיג מקסימום תפוצה (רייטינג), פעמים רבות על חשבון איכות התוצר התקשורתי. התוצאה היא שיח פופוליסטי ומתלהם, רווי סיסמאות, שלא ניתן לקיים בו דיון רציני על משמעותם של מהלכים, בעיקר אם אלה אמורים לבוא לידי ביטוי רק בטווח הארוך. על כך יש להוסיף את התחרות עם הרשתות החברתיות, שמביאה לתוצאה דומה.

בעיה מבנית נוספת היא התלות האינהרנטית של עיתונאים במקורות המידע שלהם. כל עיתונאי נסמך על מקורות מידע כדי לספק ידיעות חדשותיות. מקורות מידע שנמצאים בתוך מערכת הממשל הרשמית (קצינים בכירים, דיפלומטים, פקידים במשרדי הממשלה השונים) לעולם יעדיפו לעבוד עם עיתונאים שממעטים לבקר אותם ומשמשים יותר כצינור להעברת מידע מהם לציבור. עיתונאים שמתגלים כביקורתיים מדי כלפי מערכת הממשל נדחקים הצידה, אינם זוכים להדלפות ועשויים להיפלט מהר מאוד מכלי התקשורת שלהם, משום שהם אינם מספקים את הסחורה. התוצאה היא שעיתונאים נהפכים למעין דוברים של מקורות המידע שלהם, במקום להוות “כלב השמירה של הדמוקרטיה”, כפי שלכאורה הם אמורים להיות.

לבעיות האוניברסליות האלה מצטרפות כמה בעיות ייחודיות לישראל. אחת מהן היא השליטה של מערכת הביטחון הישראלית בשיח הציבורי ובתהליך קבלת ההחלטות, שנחשבת לחריפה כל כך עד שיצרה את הביטוי “צבא שיש לו מדינה”. כל ניסיון עיתונאי לבקר את הצבא מציב את העיתונאי “מחוץ למחנה”, גורר סנקציות באמצעות מניעת ידיעות בלעדיות ומטיל בספק את יכולתו להמשיך לתפקד כעיתונאי. המסר נקלט: עיתונאים מיישרים קו ומקבלים את עמדת מערכת הביטחון כ”כזה ראה וקדש”.

בעיה ייחודית נוספת לישראל היא ההטיה המבנית בתוך המערכת לטובת התפישה האוטופית-נאיבית. מסיבות עומק, שאין באפשרותנו לנתח בנייר זה, מרבית המערכת המדינית-ביטחונית של ישראל נוטה יותר (לפחות בשני העשורים האחרונים) לעבר פייסנות על חשבון אסרטיביות, מעדיפה הכלה על פני עימות ומבכרת שקט בטווח הקצר על פני מציאת פתרונות לטווח הארוך. מכיוון שמרבית כלי התקשורת תלויים בממסד המדיני-ביטחוני, גם הדיווח החדשותי מקבל הטיה כזאת. עמדות שמזוהות עם התפישה הריאליסטית-אסרטיבית נדחקות לפינה ואינן מקבלות מספיק ביטוי.

התוצאה המעשית של הבעיות המבניות האלה היא שהתקשורת הישראלית בכללותה לא ביצעה את תפקידה ולא עמדה באחריותה כלפי הציבור הישראלי בימים שלפני 7 באוקטובר. בראש ובראשונה, לא נשאלו השאלות שהיו צריכות להישאל כלפי הממסד הביטחוני והמדיני, ולא התנהל מעקב רציני אחרי ההצטיידות או ההכנות שמערכת הביטחון הייתה אמורה לעשות לקראת אפשרות של מלחמה. כך קרה שמדינת ישראל נתפשה לא מוכנה בבוקר 7 באוקטובר, מבלי ש”כלבי השמירה של הדמוקרטיה” עשו דבר כדי למנוע זאת.

במשך שנים, אין ביקורת אמיתית על צה”ל בתקשורת הישראלית, בייחוד כאשר צה”ל מביע עמדות שעולות בקנה אחד עם תפישת העולם האוטופית-נאיבית. תפישה זו מועצמת וזוכה להד נרחב על ידי תומכיה הן בתוך הממסד והן בכלי התקשורת. מדי פעם מתפרסמים “תחקירים” על דמויות זוטרות (כגון יחידת נצח יהודה, סרן ר’ וכד’), אך כמעט אין ביקורת אמיתית ונוקבת על הדרגים הבכירים בצבא מצד חסידי התפישה הריאליסטית-אסרטיבית. כאשר מערכת הביטחון אומרת ש”חמאס מורתע”, התקשורת מקבלת את הדבר כאמת לאמיתה.

הכתבים הצבאיים ניזונים בדרך כלל ממקורות במערכת הביטחון ואינם מסוגלים לבקר אותם. למרות העובדה הזאת, דווקא הכתבים הצבאיים הם אלה שנחשבים לבעלי סמכות אפיסטמית ולמומחים בתחום הביטחון. במדינה שבה ממילא יש הטיה חזקה ביותר לטובת מערכת הביטחון, ושבה המנגנונים האזרחיים בקביעת מדיניות הביטחון הלאומי הם חלשים (למשל המל”ל), יש במצב הזה בעייתיות גדולה במיוחד. במקום מערכת של בקרה והיזון חוזר, מתקבלת מערכת של תיבת תהודה (Echo Chamber).

כך לדוגמה, בימים שלפני 7 באוקטובר, חלקים נכבדים בממסד הביטחוני בהווה ובעבר, יחד עם בעלי בריתם בכלי התקשורת, ידעו להסביר כי האיום הגדול ביותר על מדינת ישראל הוא הקרע החברתי, וכי ממשלת ישראל מהווה איום גדול יותר על קיום המדינה מאשר האויבים שמעבר לגבול. תפישה ריאליסטית יותר של המציאות הייתה מדגישה כל הזמן את האיום החיצוני ודואגת לטפל בו (מבלי לאמץ בהכרח כל עמדה של הממשלה). לב העניין כאן אינו הדהוד של עמדות הממשלה, אלא ניתוח ריאליסטי יותר של המציאות ושל שלל האיומים העומדים בפני מדינת ישראל. הבעיה לא הייתה עיסוק בקרע החברתי, אלא התעלמות ממה שהתברר כאיום משמעותי פי כמה.

מרבית כלי התקשורת סובלים מ”חשיבה קבוצתית” (Group Think) מונוליטית ונעדרת גיוון. הדבר בא לידי ביטוי בהשמעת קשת מצומצמת של דעות ובמניעה של השמעת דעות שנחשבות לפרובוקטיביות או “קיצוניות”. מומחים צבאיים וקצינים בכירים לשעבר מציגים בדרך כלל עמדות שעולות בקנה אחד עם הגישה האוטופית-נאיבית ונמנעים מערעור על מוסכמות מקובלות. קבוצה קטנה של בכירים לשעבר מאכלסת אינסוף שעות באולפנים למיניהם ומהדהדת פעמים רבות את עמדות המערכת. דוגמה מובהקת לכך ניתן לראות כעת סביב השאלה אם להיכנס או לא לרפיח, כאשר שורה ארוכה של אלופים במיל’ מסבירים לפתע כי הדבר אינו משנה ואינו נחוץ כלל.[8]

אלופים במיל’ ובכירים אחרים לשעבר במערכת הביטחון, שאמורים לכאורה לספק לציבור פרשנות מאירת עיניים, תורמים דווקא לחסימה של דיון ולצמצום האפשרויות העומדות בפני ישראל. בהכללה ניתן לומר כי כלי התקשורת אינם מספקים לציבור בישראל את הכלים להבנת המצב המדיני והביטחוני שהמדינה נתונה בו, את הכוונות האמיתיות של אויביה ואת מה שהיא נדרשת לעשות כדי להתמודד עם האיומים עליה. התבוננות בתקשורת הישראלית מגלה תופעה מדהימה: אותם פרשנים ואלופים במיל’ שהסבירו לפני 7 באוקטובר כי חמאס מורתע – ממשיכים לפרש את המציאות ולהפריח מיני הערכות.

בעיה נוספת שקיימת בכלי התקשורת בישראל היא העמדה התבוסתנית שלהם ורוח הנכאים שחלקם משדרים, דווקא בימים שבהם נדרשת עמידה איתנה וקור רוח ציבורי. מתקיים דיון חוזר ונשנה בקורבנות, בחטופים, בכישלונות, במקום לתת מקום גדול יותר להצלחות (ככל שהן קיימות), להעלאת המורל ולהבטחת הביטחון העצמי של החיילים והאזרחים במדינה. אין הכוונה להטעיית הציבור ולהשתקת ביקורת כאשר היא נדרשת, אלא למינון של אתגרים וכישלונות אל מול הצלחות ועידוד הכוחות.[9]

כך לדוגמה, במשך חודשים ארוכים, לפני כל מהדורת חדשות ומייד לאחריה, מושמע ברשת ב’ של קול ישראל, הרשת הנשמעת ביותר, ריאיון קצר עם בן משפחה של חטוף או חלל צה”ל בטון עגמומי ועל רקע מנגינה מלנכולית. זו דמורליזציה מובהקת של הציבור, שאין לה מקום בזמן מלחמה. על תופעות דומות לאלה אמר חתן פרס ישראל לתקשורת, רון בן ישי, כי אם במלחמת השחרור הייתה התקשורת של היום – לא הייתה קמה מדינת ישראל.

כלי תקשורת מרכזיים רואים משום מה את תפקידם בראש ובראשונה כאופוזיציה לממשלה, בעיקר אם זו אינה לרוחם. לעיתים מדובר על אופוזיציה בכל מחיר, ולא משנה מה תעשה הממשלה. התחושה המתקבלת היא כי כלי התקשורת מחויבים יותר לביקורת על הממשלה מאשר לניצחון במלחמה. תופעה זו עשויה ממש לפגוע במטרות המלחמה, כמו למשל במחיר הנדרש תמורת עסקות חטופים למיניהן, כאשר ברור שהמחיר רק עולה ככל שהתקשורת לוחצת להשיג עסקה. חומרים מודיעיניים שנפלו לידי צה”ל בזמן המלחמה מראים במפורש שראשי חמאס רואים במבצעי השפעה על התקשורת הישראלית יעד ראשון במעלה, כחלק מהכלים האסטרטגיים שעומדים לרשותו. כך קורה שבמקום שהתקשורת הישראלית תשרת את החברה הישראלית, היא מהדהדת מסרים המשרתים את כוונות אויביה המושבעים ביותר.

בהקשר זה חשוב להבדיל בין תקשורת שמשרתת את החברה לבין תקשורת שמשרתת את השלטון. במדינה דמוקרטית חופשית, התקשורת צריכה לשקף את הלכי הרוח השונים בחברה ולהציג תמונה רחבה ככל האפשר של קשת הדעות. ההנחה היא כי מתוך הפלורליזם הזה יצמחו הרעיונות הטובים ביותר. אין הכוונה לשירות השלטון, כלומר הענקת שירותי יח”צ לממשלה והימנעות מביקורת, שבהכרח מביאים לקיבעון מחשבתי ולבינוניות; הכוונה היא לשרת את החברה.

בעיה נוספת שמתגלה בתקשורת הישראלית היא חוסר מחויבות לבניית אתוס של עוצמה, ובמקום זה הצגת המציאות באופן המקעקע את אתוס העוצמה ומעצים תודעת פירוק. התקשורת מדגישה את המפריד, המפלג, המתסיס, על פני העיסוק במחבר ובמה שנדרש מחברה שעומדת בפני איום קיומי. אין הכוונה להסתיר ויכוחים אמיתיים, אלא לא לייצר ויכוחים יש מאין רק לשם המחלוקת. לעיתים נדמה כי כלי התקשורת מתבוננים בנעשה מהצד, ואינם מחויבים לחברה או להצלחתה. הם עסוקים בביקורת הרסנית, לעיתים בכל מחיר, במקום בביקורת בונה שמטרתה להבטיח את הלכידות ואת הניצחון.

סיכום

אירועי 7 באוקטובר מציבים בפני מדינת ישראל אתגר חסר תקדים בהיקפו. הכישלון הישראלי במניעת המתקפה של חמאס הוא אירוע רב-מערכתי, שבתוכו יש מקום מיוחד לעיוורון ולחוסר ההבנה של האויב. עיוורון זה הוא תוצאה במידה רבה של שיח ציבורי מעוות, שמנע מהחברה בישראל לזהות את הסכנה ולהיערך אליה מבעוד מועד.

נייר זה ניתח את נקודות התורפה של כמה מסוכני השיח המרכזיים בחברה, ובראשם האקדמיה והתקשורת. חלק מהבעיות שהתגלו בסוכני השיח הישראליים, ושמפורטים במסמך זה, החלו הרבה לפני 7 באוקטובר, והם משותפים לעיתים לחברות דמוקרטיות אחרות ברחבי העולם. ואולם, המציאות הישראלית, שמחייבת בנייה מתמדת של עוצמה, אינה מאפשרת את הלוקסוס שעשויות חברות אחרות להרשות לעצמן. איום קיומי דורש מענה קיומי. החברה הישראלית אינה יכולה להרשות לעצמה חולשה מוגזמת כל כך של סוכני השיח שלה.

[1] ריאיון לגיא לרר ב-27 בדצמבר 2023, https://x.com/guylerer/status/1739971920160813321?s=20

[2] A.W. Kruglanski, A. Raviv, D. Bar-Tal, A. Raviv, K. Sharvit, S. Ellis, R. Bar, A. Pierro and L. Manneti, ‘Says Who? Epistemic Authority Effects in Social Judgment’, in M.P. Zanna (ed.), Advances in Experimental Social Psychology (San Diego, CA: Elsevier Academic Press 2005)

[3] לדיון ביקורתי מאוד על מוסד האקדמיה ראו למשל אלמוג, תמר, ואלמוג, עוז. כל שקרי האקדמיה: מה התקלקל במודל האוניברסיטאי ומה יחליף אותו. ידיעות ספרים, 2020.

[4] Bowman, Antonette. Anti-Defamation League Report Card Grades 85 Universities’ Records on Antisemitism. Foundation of Defense of Democracies, April 16, 2024. https://www.fdd.org/analysis/2024/04/16/anti-defamation-league-report-card-grades-85-universities-records-on-antisemitism

[5] אלבשן, יואב. האקדמיה הישראלית היא מרחב לא בטוח למי שאוחז בתפיסת עולם ציונית. ידיעות אחרונות, 19 במרץ 2024. https://www.ynet.co.il/news/article/s1wgm11pra

[6] שם.

[7] מרתיח: יו”ר האגודה לסוציולוגיה קוראת להפסקת הלחימה ופתרונות מדיניים. חדשות כיפה, 3 בינואר 2024. https://www.kipa.co.il/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%95%D7%AA/1173638-0

[8] בריק, יצחק. אלופים בדימוס היושבים כפרשנים באולפנים. פייסבוק, 2 במאי 2024, 07:08. https://www.facebook.com/story.php?story_fbid=971485478315458&id=100063620438730&mibextid=WC7FNe&rdid=4VupJcUEunHLJNKw אוחזר ב-2 במאי 2024.

[9] סיבוני, גבי, ומיכאל, קובי. תנועת הדיכאוניסטים: הפער שבין הפסימיות המדוכדכת לבין האופטימיות. מעריב, 16 בינואר 2024. https://www.maariv.co.il/journalists/opinions/Article-1068304

07.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

פרדיגמת שתי המדינות במבחן מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה האזורית

פרופ' קובי מיכאל & אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני 06.05.2024

פרופ' קובי מיכאל & אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני

האקסיומה הרווחת בנוגע לפלסטינים וזכאותם למדינה ראויה לבחינה מחודשת, לכל הפחות ובעיקר בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר. זאת גם לאור ההיסטוריה הלאומית והתפקודית של הפלסטינים מאז שהוקמה הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו כביטוי לשלטון עצמאי בדרך למדינה.

התמיכה הפוליטית הרחבה בחמאס ובמנהיגיו בקרב הציבור הפלסטיני מעידה על בעיית עומק בתשתית הפסיכולוגית של הציבור הפלסטיני, ומחייבת חשיבה מחודשת באשר לבשלות שיש לפלסטינים להקים מדינה עצמאית, אחראית, מתפקדת ושוחרת שלום.

ישות עצמאית אין פירושה בהכרח מדינה עצמאית במתכונת המוכרת. ייתכנו מודלים אחרים ויצירתיים, בוודאי בתנאים של ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתייצר בהכרח מבני הזדמנויות חדשים שאינם קיימים היום.

מה בין הסקוטים, הוולשים, הבסקים, הקטלונים, הכורדים ואולי עוד כמה קבוצות לבין הפלסטינים? בכל המקרים מדובר בקבוצות אתנו-לאומיות עם היסטוריה לאומית ומורשת תרבותית מובחנת, שאינן חיות במדינות עצמאיות. מבלי להתייחס לנסיבות ההיסטוריות השונות בכל אחד מהמקרים, וכשברור שיש לספק מענה למעמדם האזרחי של הפלסטינים, הרי שהאקסיומה הרווחת בנוגע לפלסטינים וזכאותם למדינה ראויה לבחינה מחודשת, לכל הפחות ובעיקר בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר. זאת גם לנוכח ההיסטוריה הלאומית והתפקודית של הפלסטינים מאז שהוקמה הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו כביטוי לשלטון עצמאי בדרך למדינה.

חלפו כבר שלושה עשורים מתחילת יישום הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. במהלך תקופה זו הייתה שורת ניסיונות כושלים להגיע להסכם שיוביל להקמת מדינת לאום פלסטינית עצמאית, אחראית ומתפקדת לצד מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. בראייה היסטורית, ההנהגה הפלסטינית לא השקיעה את מאמציה בבניית מדינה פלסטינית עצמאית, באמצעות בניית חברה אזרחית, מוסדות מדינתיים מתפקדים, כלכלה ותשתיות לאומיות. את עיקר מאמציה השקיעה ההנהגה הפלסטינית בניסיון לסכל ולפרק את הפרויקט הציוני. הכישלון ההיסטורי והטרגי של ההנהגה הפלסטינית היה בחוסר היכולת והרצון לעבור את תהליך השינוי מתנועה לאומית מהפכנית לבניית מדינה. אתוס הההתנגדות הפלסטיני ודפוסי הפעולה של אש”ף הועתקו ושוכפלו לקוד ההפעלה של הרשות הפלסטינית.

אופן ביצוע ההתנתקות מרצועת עזה, ובהמשכה הבחירות ברשות הפלסטינית, כשארצות הברית כופה על ישראל ועל הרשות הפלסטינית את השתתפות חמאס בבחירות, הובילו להשתלטות חמאס על רצועת עזה, לפיצול עמוק בזירה הפלסטינית ולקיומן של שתי ישויות פלסטיניות מתחרות ועוינות. הסוף ידוע: החמאס, שבנה את עזה כאזור החמוש והמבוצר ביותר בעולם, דרדר את המרחב למלחמה אזורית עם השפעות גלובליות מערערות יציבות וביטחון.

המלחמה בעזה היא לחלוטין לא בחזקת אירוע ישראלי-פלסטיני מקומי; המלחמה היא קצה הקרחון של אירוע רחב הרבה יותר. החמאס ורצועת עזה הם רכיב חשוב באסטרטגיה האיראנית, שתכליתה להוביל למימוש ההגמוניה האזורית שלה באמצעות שתי זרועות. הראשונה – הזרוע הבלתי קונוונציונלית באמצעות בניית יכולת גרעין צבאית, והשנייה – הזרוע הקונוונציונלית באמצעות הקמת מערך שליחים בכל רחבי המזרח התיכון שמטרתו להקיף את ישראל בחגורת אש. המתקפה ב-7 באוקטובר, שגם אם איראן לא הייתה שותפה לעיתויה הרי שהייתה שותפה מלאה לתכנונה ולהכנתה, הפכה למלחמה אזורית מרובת זירות המופעלות על ידי שלוחים איראניים. תכליתה היא החלשה שיטתית של ישראל לקראת השמדתה, בין אם באמצעות שיבוש תהליכי הנורמליזציה והשתלבותה של ישראל במרחב ובין אם כמלחמת התשה בעצימות גבוהה במטרה להחליש את החברה והכלכלה, להתיש את הצבא ולזרוע פילוג ומתח בין החברה לבין הממשלה והצבא ובין הצבא לבין הממשלה. זאת לצד ערעור שיטתי של הלגיטימציה הבינלאומית לעצם זכות ההגנה העצמית של ישראל בשלב ראשון, ולעצם קיומה בהמשך.

העובדה שציר ההתנגדות הזה נתמך גם על ידי רוסיה וסין, והעובדה שהמלחמה העצימה גל מחאה רדיקלי המובל על ידי קואליציית הירוק-אדום בקמפוסים בארה”ב וברחובות אירופה, הופכות את המלחמה האזורית לאירוע בעל משמעויות גלובליות. במובנים רבים, זוהי מלחמת עולם שלישית בין העולם החופשי לבין האסלאם הרדיקלי הנתמך על ידי שתי המעצמות הרוויזיוניסטיות, רוסיה וסין.[1] ישראל נתפסת כשלוחה של העולם החופשי בהובלת ארה”ב, כשקריאות להשמדתה או לפירוקה והצגתה כבלתי לגיטימית ושורש כל רע מושמעות בהפגנות ובהפרות סדר מאורגנות ומתוזמרות ברחבי העולם החופשי.

חמאס הוא ראש החץ הפלסטיני במלחמה נגד ישראל, כשמנהיגיו מתבלים את ההתנהלות האלימה, הברברית והרצחנית בציוויים דתיים ובראייה משיחית בכל הנוגע לחזון הח’ליפות האסלאמית, שראשיתה בהשמדת ישראל ושחרור אלאקצא כנתיב ההכרחי להקמת הח’ליפות. התמיכה הפוליטית הרחבה בחמאס ובמנהיגיו בקרב הציבור הפלסטיני מעידה על בעיית עומק בתשתית הפסיכולוגית של הציבור הפלסטיני, ומחייבת חשיבה מחודשת באשר לבשלות שיש לפלסטינים להקים מדינה עצמאית, אחראית, מתפקדת ושוחרת שלום.[2] חמור מכך, יש להבין שהקמת מדינה פלסטינית כתוצאה של ההתקפה הברברית של ה-7 באוקטובר תיתפס כלא פחות מפרס לטרור ותהיה מתכון ודאי להתפשטותו ולהתחזקות הגורמים הרדיקליים במרחב. זאת גם אם חמאס לא ייוותר כגורם שלטוני וצבאי ברצועת עזה.

ההתחייבות של מנהיגי חמאס להמשיך לטבוח ביהודים ולבצע עוד מתקפות רבות דוגמת זו של ה-7 באוקטובר, והתמיכה הציבורית הפלסטינים במתקפה הזו, מראות עד כמה החברה הפלסטינית חולה. נוסיף לכך את העובדה שלא נמצא ולו גורם בכיר או משמעותי אחד ברשות הפלסטינית שמצא לנכון לגנות את המתקפה הרצחנית, לצד הבטחה של כמה בכירים מהרשות הפלסטינית ל-7 באוקטובר נוספים שיצאו משטחי יהודה ושומרון, ותמיכה עממית וציבורית רחבה בקרב הציבור הפלסטיני בכללותו בחמאס ובמתקפה הרצחנית.[3] זהו מתכון ודאי להנצחת הקונפליקט ולאלימות הנלווית לו, כשרצחנות בלתי מרוסנת הופכת ללגיטימית ואפילו למועדפת.

פרדיגמת שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו שבקה חיים, גם אם יש בקהילייה הבינלאומית ובארצות הברית מי שמנסים בכל דרך להחיות אותה בשל דבקות ברעיון המייצג את מערכת הערכים המכוננת של העולם המערבי, המבטאת את האינטרסים הגאו-אסטרטגיים הנכונים להבנתם, גם אם אין בכך כדי לשקף הבנה גאו-אסטרטגית בהתייחס למציאות במזרח התיכון. לחילופין, את הסטנדרט הערכי והרעיוני הזה מביאה הקהילייה הבינלאומית לידי ביטוי מובהק ומודגש בהתייחס לישראל, אבל לא בהתייחס לקבוצות אתנו-לאומיות אחרות ולשחקנים מדינתיים באזורי קונפליקט אחרים במזרח התיכון. כך למשל הכורדים בהתייחס לטורקיה. מול הגורמים האלה ישראל תידרש להפעיל את כל כוח השכנוע שלה כדי להסביר שהקמה של מדינה פלסטינית היא בחזקת מתן משככי כאבים קצרי טווח לחולה סופני, וכי מדינה כזו תהיה עוד מדינה כושלת במרחב רווי מדינות כושלות, שהן תשתית לאי-יציבות אזורית, בין אם ביטחונית ובין אם כלכלית או פוליטית, כשההשלכות תהיינה לא רק אזוריות כי אם גלובליות. כך למשל השלכות הכישלון המדינתי של מדינות כדוגמת סוריה, לוב ותימן. אדוות הכישלון המדינתי חוצות את גבולות המזרח התיכון ומחלחלות לאירופה, כמו גם לארה”ב ולאוסטרליה.

אם כך, בהעדר אופק של מדינה פלסטינית, מהי האלטרנטיבה המוצעת? ראשית, יש להבין שחיסול החמאס הוא אבן הראשה לכל תהליך ותנאי להתמודדות אפקטיבית במערכה האזורית מול איראן ושלוחיה. חיסול החמאס מתחיל בהשמדתו כגורם צבאי ושלטוני ברצועת עזה וביצוע תהליך עמוק של דה-חמאסיזציה ברצועה, ובהמשך גם ביהודה ושומרון. השמדת החמאס ברצועת עזה קריטית, וחובה על ישראל להשלימה בכל מחיר. ברפיח, במחנות המרכז ובכל מקום שבו נותרו שיירי יכולות צבאיות ושלטוניות של חמאס. אם ניתן יהיה להשלים את תהליך פירוק חמאס וגירוש מנהיגיו, שייוותרו בחיים, באמצעות קואליציה אזורית בגיבוי אמריקאי באופן המייתר מבצע צבאי ברפיח, נכון יהיה מבחינת ישראל למנף את האפשרות הזו כנקודת היפוך וכאסטרטגיית יציאה מהמלחמה. אסטרטגיית יציאה כזו מייצרת את המענה למטרות המלחמה, והיא מסלול אפשרי לניצחון המוחלט במובן של פירוק החמאס, שינוי המציאות הביטחונית והפוליטית והסרת האיום הביטחוני מרצועת עזה, העמקת ההשתלבות הישראלית במרחב על בסיס תהליך הנורמליזציה ובניית הציר שיחליש את איראן ושלוחיה במרחב, וכל אלו לצד שיקום ההתיישבות והפרחתה. במידה שתהליך כזה לא יתאפשר, תעמוד ישראל בפני שעת האמת ותידרש להשלמת הפעולה בעזה. זו חייבת להתבצע גם במחיר של עימות עם ארצות הברית.

פירוק המערכות השלטונית והצבאית של חמאס אין פירושו השמדת כל המחבלים של הארגון או של האידאולוגיה החמאסית הנטועה במוחם של אנשים ובליבם. בצפון הרצועה נותרו כמה מאות פעילי חמאס המהווים כוח לוחם המאיים על כוחות צה”ל; בנוסף, שוטרים מקומיים פועלים לאכיפת סדר ציבורי מטעם חמאס בניסיון להשתלט על חלוקת המזון, בין אם ישירות ובין אם באמצעות גורמי ביניים, מה שמגביר את אורך הנשימה ואת יכולות השיקום שלו. חמאס כארגון היברידי ימשיך לפעול במתכונת של פעולות טרור וגרילה, ולכן יש להפנים שהלחימה בעזה תימשך עוד שנים רבות ולכן נדרש לייצר תשתית למענה ביטחוני ואזרחי יציב ברצועה. לכן, במקביל להשמדת שיירי החמאס בדרום הרצועה יש לפעול בצפון הרצועה להעמקת הפגיעה בתשתיות הטרור, ובמקביל לבניית חלופה שלטונית לחמאס ולשימור ושכלול היכולת הביטחונית של צה”ל לפעול מגבול הרצועה לסיכול מתמשך של כל ניסיון לבניית יכולות ופעולות טרור בשטח הרצועה.

הרעיון של הכנסת גורמי הרשות הפלסטינית אינו עומד במבחן המציאות בכל הנוגע ליכולות הרשות ולעצם רצונה, בעיקר בהינתן יכולות שיוריות של חמאס בשטח הרצועה. הניסיון לקדם את הרעיון ולממשו עלול להתברר ככשל אסטרטגי ומוסרי כאחד. מהלך כזה עלול להיתפס כפרס לטרור, והרי הרשות הפלסטינית לא גינתה את מתקפת ה-7 באוקטובר, ממשיכה לרדוף את ישראל בזירה הבינלאומית במטרה לערער את הלגיטימציה הבינלאומית שלה ולהופכה לנרדפת ומוקעת, ויש מבין בכיריה שהבטיחו עוד הרבה 7 באוקטובר משטחי הרשות. מעבר לכך, מהלך כזה יאיין באחת את הסיכוי לתהליך אמיתי של רפורמות ושינוי שהרשות חייבת לעבור לנוכח העובדה שמדובר ברשות מושחתת, תומכת טרור, חסרת לגיטימציה ושאינה מתפקדת באופן שיאפשר לה שליטה בכל מרחב, לא כל שכן ברצועת עזה.

לנוכח ההכרח שביצירת חלופה שלטונית לחמאס כרכיב באסטרטגיית ההכרעה של הארגון ופירוקו, ובהעדר כל חלופה ממשית אחרת, הדרך האפשרית היחידה בעת הזו לסילוק חמאס ממוקדי הכוח ברצועה היא הקמה של ממשל צבאי זמני שיוכל לייצר הזדמנות למציאת גורמי שלטון אזרחי מקומיים שאינם חמאס. זאת כשצה”ל יידרש, כפי שהוא נדרש ביהודה ושומרון, לשלוט שליטה ביטחונית מוחלטת במרחב.

רק לאחר התבססות אדמיניסטרציה עזתית עצמאית ואחראית, ורק לאחר שינוי עומק של הרשות הפלסטינית, שני תהליכים המחייבים זמן, מחויבות וליווי, תהיה אפשרות לגשת לשלב של יישום רעיונות או מודלים אפשריים של ישות פלסטינית עצמאית. ישות עצמאית אין פירושה בהכרח מדינה עצמאית במתכונת המוכרת. ייתכנו מודלים אחרים ויצירתיים, בוודאי בתנאים של ארכיטקטורה אזורית חדשה, שתייצר בהכרח מבני הזדמנויות חדשים שאינם קיימים היום.

[1] גבי סיבוני וקובי מיכאל, בראייה היסטורית: חרבות ברזל היא מלחמת העולם השנייה של ישראל, מכון משגב, 16 באפריל 2024.

[2] קובי מיכאל ואלי קלוטשטיין, התשתית הפסיכולוגית של החברה הפלסטינית נותרת בקיבעונה, מכון משגב, 10 באפריל 2024.

[3] ראו סקר של מכון הסקרים הפלסטיני PCPSR, בראשות ד”ר ח’ליל שקאקי.

https://pcpsr.org/en/node/969

06.05.2024 0 comment

ישראל 2.0

חרבות ברזל כמחולל אתגרים והזדמנויות למדינת ישראל בזירה הבינלאומית

יוסף רוזן 30.04.2024

יוסף רוזן

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול ישראל והזירה האזורית והבינלאומית. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

מאמר זה סוקר את השינויים המרכזיים במעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית בעקבות 7 באוקטובר, ואת האתגרים אך גם ההזדמנויות שניצבות לפתחה של מדינת ישראל.

טרם 7 באוקטובר נתפסה עדיין מדינת ישראל כאחד ממרכזי החדשנות המובילים בעולם, מעצמה טכנולוגית ומודיעינית, שהצליחה למנף את יכולותיה החדשניות גם לתמורות מדיניות במזרח התיכון (הסכמי אברהם, I2U2), ולחיזוק הקשר עם מעצמות עולות ועם מדינות מתפתחות, תוך ניהול מושכל וזהיר של היחסים מול רוסיה וסין. אולם במהלך שנת 2023, שילוב של מגמות גאופוליטיות והתפתחויות בזירת הפנים הישראלית – הרפורמה המשפטית והשסע החברתי העמוק שנפער סביבה – הובילו לפגיעה במעמד ישראל בזירה הבינלאומית.

רבות דובר על רמת המוכנות של מדינת ישראל במישור המבצעי, הצבאי והמודיעיני, וההפתעה האסטרטגית והטקטית של חמאס ב-7 באוקטובר. אך לצד זאת, גם להיחלשות מעמדה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית טרם המתקפה הייתה השפעה על היכולת לספק מעטפת מדינית למאמצים הצבאיים. השלכות העומק של אירועי 7 באוקטובר על מדיניות החוץ של מדינת ישראל טרם התבהרו. אומנם התרחשו תמורות שליליות אחדות, אך ישנן התפתחויות שמצביעות על אפשרות לאופק ורוד יותר, ככל שנשכיל לטפח אותן.

יחסי ישראל והמעצמות

ראשית, מעמדה של ישראל בארה”ב כסוגיה דו-מפלגתית נשחק,[i] והביקורת נגדה התגברה על רקע מהלכים אשר נתפסו בעיני הממשל הדמוקרטי כשחיקת הדמוקרטיה בישראל, המסכנת את זהות הערכים לכאורה בין המדינות.[ii] כתוצאה מכך, הפעילות הבילטרלית בין המדינות לא התנהלה באופן חלק, והנשיא ביידן נמנע מאירוח רה”מ נתניהו בוושינגטון או מפגישה עימו לפני ה-7 באוקטובר. עם זאת, ארה”ב נותרה המשענת הביטחונית המרכזית של מדינת ישראל, ומרכיב ליבה בביטחון הלאומי שלה. ברקע, ארה”ב נאלצת לתמרן גם מול הסיוע לאוקראינה, המשך היריבות מול סין על רקע תרחישי פלישה לטאיוואן ושמירה על עליונות טכנולוגית מולה.

מכלול האינטרסים הללו של ארה”ב, ובייחוד בשנת בחירות לנשיאות, אומנם הובילו לתמיכה רחבה בישראל אחרי 7 באוקטובר, אך גם כללו תנאים ומגבלות למלחמה בעזה.[iii] ככל שהמלחמה נמשכה, סבלנותו של ממשל ביידן נשחקה וגבר הלחץ על ממשלת ישראל להסכים לשורה של תנאים במישור ההומניטרי, הובעה הסתייגות מהרחבת המלחמה לרפיח ולזירות נוספות, ואף נשמעו קולות שקראו לבחון מחדש את אספקת החימוש והסיוע לישראל, טרם אישורו לבסוף של הסיוע בקונגרס.[iv]

המתקפה האיראנית הישירה נגד ישראל הפכה מגמה זו וחיזקה את מטריית ההגנה האמריקנית והאזורית על ישראל.[v] שוב הובלט שארה”ב אינה מעוניינת בהסלמה ובמלחמה אזורית רחבה, ולכן מתמקדת בהגנה ואף בניסיונות הכלה, בין היתר באמצעות קואליציות אזוריות. למרות זאת, ארה”ב והקהילייה הבינ”ל יצרו הבחנה מלאכותית בין האיום האיראני לבין המלחמה בחמאס ובחיזבאללה, כאילו אינם חלק מאותו מאבק רחב בציר הרדיקלי, הנתמך על ידי רוסיה וסין. צעדים אלה מהווים שיעור לא רק לשותפותיה של ארה”ב במרחבים אחרים, אלא גם ליריבותיה, רוסיה וסין.

לצד המורכבות ביחסים עם ארה”ב, יחסי מדינת ישראל עם שתי המעצמות האחרות, רוסיה וסין, ממשיכים במגמה שלילית. בשנים האחרונות הובילה הנוכחות הרוסית בזירה הצפונית של ישראל להרחבת יחסי ישראל-רוסיה. תחת מאמצי המב”מ (המערכה בין המלחמות) קיוותה ישראל כי רוסיה תוכל למלא תפקיד קונסטרוקטיבי בזירה הצפונית להצרת צעדיהן של סוריה ואיראן נגד ישראל. למשל, מניעת העברה של מערכות הגנה אווירית מתקדמות לשליטה והפעלה סוריות, פיקוח ובידוק של טיסות איראניות לסוריה והכלה של פעולות ישראליות בזירה הצפונית. אולם התקרבות זו גם הגבירה את הציפיות הרוסיות לתמורות מישראל במגוון התחומים, והקרמלין ידע לגבות מחירים כאשר לא קיבל את התמורה שציפה לה. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה והקשר המתחזק בין רוסיה לבין איראן נפרם מארג האינטרסים של רוסיה וישראל, ורוסיה הפכה לגורם לעומתי לישראל.[vi]

בעקבות 7 באוקטובר, העמדה הרוסית כבר לא הותירה מקום לספק. רוסיה תומכת באופן פומבי בציר שמובל על ידי איראן נגד ישראל. אף שכיום יחסי ישראל-רוסיה נמצאים בשפל, מדינת ישראל עדיין שבויה בתפיסה זהירה מדי מול רוסיה, וטרם עדכנה את מדיניותה מול אוקראינה.

בקשר לסין, כבר שנים מספר שהיחסים שלה עם ישראל נמצאים במגמת ירידה, מדינית וכלכלית. בדומה לרוסיה, גם מול סין היו אלה בעיקר מהלכי מדיניות החוץ האגרסיביים של סין שהובילו לריחוק ישראלי ממנה. למעשה, מאז שנת 2019, בעקבות חיסול האוטונומיה של הונג-קונג, מגמות הפנים המדאיגות בסין, האיומים נגד טאיוואן, חוסר השקיפות והסתרת המידע סביב התפרצות מגפת הקורונה ב-2020, והיריבות המחריפה בין סין לבין ארה”ב – היקף היחסים שלה עם מדינת ישראל הצטמצם עד מאוד.[vii] [viii]

לאחר 7 באוקטובר הוחרפו המסרים הסיניים נגד ישראל, ובמקרים מסוימים אף ביטאו אנטישמיות שקודם לכן הופיעה רק בשוליים של החברה הסינית. יתרה מכך, סין ממשיכה להעניק גיבוי מדיני לציר בהובלת איראן, ומיישרת קו עם רוסיה בתגובות להתפתחויות במזרח התיכון, בעיקר כדי לזכות באהדה בקרב מדינות הדרום הגלובלי ולהפריע לארה”ב. במקביל, סין מנסה למנף את עליית היקף הסחר עם ישראל כדי לייצר הפרדה בין קידום שיתוף פעולה כלכלי עם ישראל לבין עמדתה בנוגע לחמאס ואיראן. אך לעת עתה, ניסיון זה נכשל ויזמים ישראליים מסתייגים מעבודה עם השוק הסיני. התפתחויות אלה מחדדות צורך להגדיר באופן טוב יותר את ההזדמנויות והסיכונים ביחסים עם סין, בדגש על נקודות החיבור בין אינטרסים כלכליים לאינטרסים של ביטחון לאומי. חשיבה בכיוון זה צריכה להתייחס גם למענה הנדרש והרגיש לחיזורים הגוברים מכיוון טאיוואן, בעיקר לאחר 7 באוקטובר.[ix]

יחסי ישראל ומדינות האמצע / מעצמות הביניים

במציאות בינלאומית שבה אירועים גאופוליטיים שולחים אדוות מאזור גאוגרפי אחד לאחר והמרחבים קשורים זה בזה, גם להתפתחויות במזרח התיכון יש השלכות גלובליות. מכיוון שכך, לא רק מעצמות פועלות לשימור האינטרסים שלהן במרחב, אלא גם מדינות אמצע רבות אשר מושפעות מהתפתחויות אלה. בהקשר זה יש לשים דגש מיוחד על מדינות האינדו-פסיפיק ואירופה.

בהסתכלות מרחבית, האינדו-פסיפיק הינו מגוון מאוד וכולל גם מדינות שאינן מקיימות קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, אך בכל זאת מהווה יעד חשוב ומרכזי לכלכלה הישראלית ולתעשיות הביטחוניות, בדגש על שותפות קרובות כגון הודו ויפן. ככלל, מרחב האינדו-פסיפיק מודאג מההתפתחויות במזרח התיכון, בעיקר משום השלכותיו על תרחישי איום באסיה, ובראשם האיומים מכיוון סין וצפון קוריאה. בהקשר זה, הצורך להתעצם צבאית ולחזק את השותפות עם ארה”ב, לפחות בהגנה, נובע מלקחי ניהול המלחמה של ישראל.

קונקרטית להודו, למרות זהות האינטרסים עם ישראל, בשנה האחרונה היחסים הבילטרליים לא המריאו גבוה, וגם לאחר 7 באוקטובר הקפידה ממשלת הודו לשמור על מדיניותה המסורתית המאזנת בין העולם המוסלמי והערבי לבין ישראל, ונעה בין תמיכה בזכות ההגנה העצמית של ישראל לבין סיוע הומניטרי לפלסטינים.[x] בזהירות האופיינית לה, גם בהקשר האיראני, הודו הביעה דאגה אך לא גינתה את המתקפה האיראנית על ישראל, בעיקר בשל אינטרסים מיידיים של הודו מול איראן (שחרור חטופים הודים).[xi] משמעותית מכך, המלחמה קטעה את מאמצי עיצוב הארכיטקטורה האזורית החדשה, שהייתה רלוונטית ביותר גם למימוש תוכנית המסדרון הכלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה (IMEEC), וישראל סומנה כשותפה קריטית בה.[xii] מאז המלחמה עיקר המאמצים של הודו במימוש התוכנית מופנה למדינות אחרות, ואף המסגרת המצומצמת של שיתוף הפעולה I2U2 הצטמצמה בפועל (גם אם לא רשמית) לכדי I1U1, לחיזוק קשרי הודו עם איחוד האמירויות.[xiii]

באשר ליפן, הזינוק בפעילות הכלכלית שלה בישראל נבלם, ובדומה למגמה הכללית בהייטק הישראלי, גם ההשקעות היפניות הצטמצמו (ירידה של 57% בהשקעות).[xiv] כמו כן, למרות שינויים דרמטיים בתפיסת הביטחון של יפן, אלה טרם פתחו את הדלת לשיתוף פעולה עם ישראל בתחום הביטחוני, ונראה כי על רקע המלחמה נותר קידום שיתוף פעולה כזה רחוק ממימוש, הגם שהפוטנציאל קיים.

מעבר לשתי שותפות מרכזיות אלה, יש לקחת בחשבון שמדינות עניין נוספות במרחב האינדו-פסיפיק עדיין רואות במדינת ישראל מודל הצלחה, ומעוניינות בקידום שיתוף פעולה טכנולוגי על בסיס גישה פרגמטית ששמה את הפוליטיקה בצד. כך למשל, אפילו מדינה חשובה שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, דוגמת אינדונזיה,[xv] נכונה, לפי דיווחים מספר, לקדם תהליך נורמליזציה מדורג, כחלק משדרוג מעמדה בארגון המדינות המפותחות.[xvi] גישה זו רלוונטית כמובן גם למדינות ידידותיות לישראל במרחב כמו רפובליקת קוריאה, סינגפור ואחרות.

גם באירופה המעצב המרכזי הינו האיום, במקרה זה הרוסי, נוכח הפלישה הרוסית לאוקראינה ופרוץ המלחמה הרחבה בפברואר 2022. לצד זאת, אירופה הגבירה את מאמציה לקדם מדיניות לבלימת ההשפעה הסינית ומעורבותה בטכנולוגיות קריטיות. דרך משקפיים אלה גם נבחנו היחסים עם ישראל. בנוגע לאיום הראשון, מדינת ישראל ניצבה בפני לחץ לשינוי מדיניות ומתן סיוע לאוקראינה; וביחס לאיום השני, ישראל פעלה להגן על האינטרסים החיוניים שלה מפני השתלטות זרה, הרבה לפני המאמצים שאנו רואים היום באירופה בהקשר של סין, ועל כן ישראל יכולה לשמש מקרה בוחן לאימוץ כלים רגולטוריים להגבלת השפעה והשקעות סיניות.[xvii]

המלחמה בעזה החריפה את האנטישמיות באירופה, והבליטה את החיבור בין אסלאם רדיקלי בקרב קהילות מהגרים רבות ביבשת הישנה לבין השמאל הפרוגרסיבי, שרואה בפלסטינים קורבן של הקולוניאליזם שישראל מייצגת בעיניהם. מול אווירה עוינת זו, דווקא חלק מממשלות אירופה הביעו תמיכה במדינת ישראל, ולעיתים אף פעלו להגן על עמדה זו מול בתי המשפט והפרלמנטים המקומיים. עם זאת, ככל שהמלחמה התארכה, כך נשחקה התמיכה ונשמעו קולות להפסיק את ייצוא אמצעי הלחימה והחימוש לישראל על בסיס טענות הומניטריות. בנוסף, חברות אירופיות אחדות צמצמו את פעילותן מול ישראל, למשל חברות שילוח ימי וחברות תעופה, לכאורה בשל חשש ביטחוני.[xviii]

אתגרים והזדמנויות בסביבה גאופוליטית משתנה

המתקפה של חמאס נגד ישראל הייתה חלק ממאמץ אזורי רחב של הציר בהובלת איראן למנוע, בין היתר, עיצובה של ארכיטקטורה חדשה במזרח התיכון, הכוללת נורמליזציה בין סעודיה לבין ישראל. אולם אין לראות במלחמה זו אירוע אזורי נקודתי, אלא חלק ממאבק גלובלי בין כוחות מנוגדים. ככזה, האירועים במזרח התיכון מחדדים לא רק את האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל בזירה הבינ”ל, אלא גם את הדרכים להתמודדות עימם.

כפי שתואר לעיל, ההתפתחויות בחצי השנה האחרונה חידדו פערים מספר בין ישראל לבין ארה”ב, המחייבים חשיבה מעמיקה בנוגע לעיצוב מחדש של היחסים המיוחדים בין המדינות. במישור המדיני, ארה”ב הפגינה תמיכה בישראל לצד לחץ כבד בסוגיות הומניטריות, ואף הדגימה כי הטלת וטו במועצת הביטחון של האו”ם אינו אוטומטי. במישור החברתי, שינויים דמוגרפיים בארה”ב והידוק הקשר בין קהלים פרוגרסיביים לאסלאם רדיקלי הגבירו את האנטישמיות. במישור הביטחוני, מהלכי ארה”ב הן בהקשר של המלחמה בעזה והן במאבק מול איראן הבהירו כי עיקר התמיכה האמריקנית באה לידי ביטוי במטרייה הגנתית ואספקת חימושים – תלות שאף הציפה קולות בישראל המטילים ספק בכדאיות הסיוע הביטחוני.

לאור זאת, האתגר המרכזי של מדינת ישראל מול ארה”ב הוא עיצוב מחדש של היחסים המיוחדים באופן שמבטא טוב יותר ממד של שותפות על פני תלות. לשם כך יש לשמר את המטרייה ההגנתית האמריקנית, ובמקביל להסדיר מול ארה”ב חופש פעולה צבאי מתוך תפיסה שמגדירה את פעולות ישראל נגד אויביה כחלק ממאבק גלובלי שבו מדינת ישראל גם פועלת לשימור האינטרסים של ארה”ב. לצד זאת, יש לבחון את הדרכים לשיקום מעמד ישראל כסוגיה דו-מפלגתית בארה”ב.

כמו כן, המתקפה האיראנית נגד ישראל התניעה מחדש את עיצוב הארכיטקטורה האזורית בהובלה אמריקנית, שבאה לידי ביטוי בקואליציית ההגנה האזורית. התפתחות זו חיובית מאוד, אך חייבים להכות בברזל כל עוד הוא חם. בהקשר זה, האתגר המרכזי הוא מציאת הדרכים לביסוס מדינת ישראל כחלק משמעותי במסגרות אזוריות ובינלאומיות מעבר למישור הביטחוני, דוגמת המסדרון הכלכלי בין הודו, המזרח התיכון ואירופה (IMEEC). בהקשר זה, ישנה חשיבות רבה לחיזוק מסגרת העבודה המשולשת בין ישראל-קפריסין-יוון כמכפיל כוח ביישום תוכנית המסדרון הכלכלי עם המזרח התיכון ואסיה, אך גם בהתמודדות מול טורקיה, והגברת הביטחון האנרגטי.

במקביל, אל למדינת ישראל לזנוח מרחבים אחרים שלמרות המלחמה רוחשים אהדה רבה כלפי ישראל, וטומנים בחובם הזדמנויות רבות ב”יום שאחרי”, בדגש על מרכז אסיה והקווקז. לתוצאת המאמצים לסיום הסכסוך בין אזרבייג’אן וארמניה יש השלכות גם על עומק הפעילות של ישראל במרחב, והיא יכולה אף לשמש שיעור בהקשר של הסכסוכים במזרח התיכון.

לצד האתגרים לעיל, המלחמה גם החריפה את האתגרים מול רוסיה וסין, וחשפה את חולשות המדיניות הזהירה מולן עד כה. כעת נפתח הפתח לחישוב מחדש של ניהול הסיכונים והמדיניות הישראלית כלפי רוסיה וסין. מול רוסיה, למרות השפל ביחסים הבילטרליים והתמיכה הרוסית הרחבה באיראן ושלוחיה, ממשלת ישראל טרם עדכנה את מדיניותה הזהירה, המניחה כי זו בעלת ערך לשימור האינטרסים בזירה הצפונית, כולל במסגרת המב”מ. האתגר של מדינת ישראל הוא ביצירת מדיניות חדשה התואמת את המציאות הגאופוליטית הנוכחית.

מדיניות עדכנית זו צריכה להתבסס על בסיס האינטרסים המיידיים של ישראל, גם ללא קשר להיבט האוקראיני שכרוך במדיניות מול רוסיה, אך לדעת למנפה בהקשר הנכסיות הישראלית לארה”ב ואירופה. מול סין הניואנסים שונים לעומת רוסיה, אך לא ניתן להתעלם ממגמת הידוק שיתוף הפעולה ביניהן, כאשר האתגר נותר מציאת דרך הביניים בין קשרי הסחר הענפים לבין ההגנה על הביטחון הלאומי, נתיב שהרבה יותר קשה להתנהל בו נוכח עמדת הסינים מול חמאס ואיראן. עם זאת, גם בהינתן מגבלות רגולטוריות ושיקולים אסטרטגיים מצידה של ישראל, סין הינה עדיין שותפת סחר מרכזית של ישראל. כמו כן, אין להתעלם מהנוכחות הגוברת של סין במזרח התיכון במגוון תחומים שמשפיעים גם על האינטרסים של ישראל.

אתגר משמעותי נוסף שהתחדד בעקבות 7 באוקטובר נוגע לסוגיית הקשר בין קהילות יהודיות ברחבי העולם לבין מדינת ישראל, סוגיה הטומנת בחובה גם צורך בבחינה המדיניות הנוכחית בנוגע לעלייה וקליטה, תוך תחקור הכשלים של המדיניות שיושמה בנוגע לעולים מאוקראינה החל משנת 2022, וקודם לכן בתקופת העלייה הגדולה של שנות ה-90 מבריה”מ. לצד זאת, צריך גם לפתח את קשרי ישראל עם קהלים אחרים, בדגש על הקהילה ההינדית, שברובה אוהדת את העם היהודי ומדינת ישראל.

בנוסף לכל אלה, מדינת ישראל צריכה לשנות את גישתה למרחב האינדו-פסיפיק, ולאמץ מדיניות רשמית כלפי המרחב שמכירה בחשיבות של יחסי הגומלין בין האינדו-פסיפיק לבין המזרח התיכון, ולפעול גם מול מדינות שאינן בהכרח חלק מה-QUAD בראשות ארה”ב. זאת, תחת אותה תפיסה של קואליציות מינילטרליות בתחומי הביטחון והטכנולוגיה. במסגרת זו, יש הזדמנות ביום שאחרי אף לבסס קשרים עם מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל דוגמת אינדונזיה, שכבר הביעה נכונות לכך, אך גם מדינות נוספות שמשנות את פניהן, כמו סינגפור.

בשורה התחתונה, המלחמה גרמה להחרפת מגמות שהחלו קודם לכן, אך בה בעת גם יצרה הזדמנויות רבות לעיצוב מחדש של הסדרים קיימים על מנת להבטיח את חוסנה של מדינת ישראל לשנים הבאות. כדי לנצל הזדמנויות אלה חייבים להיות מאוחדים, אקטיביים ומוכווני מטרה, אחרת נפספס את ההזדמנויות, וההסדרים החדשים יוכתבו מעל ראשה של מדינת ישראל.

[i] Kerry Anderson, “THE BIPARTISAN CONSENSUS IN FAVOR OF ISRAEL IS BROKEN, BUT WHEN WILL IT CHANGE U.S. POLICY?”. https://warontherocks.com/2024/04/the-bipartisan-consensus-in-favor-of-israel-is-broken-but-when-will-it-change-u-s-policy

[ii] Lauren Sforaza, “Biden calls on Netanyahu not to advance vote on Israel’s judicial reform bill”. https://thehill.com/homenews/administration/4115111-biden-calls-on-netanyahu-not-to-advance-vote-on-israels-judicial-reform-bill

[iii] WSJ: “US presses Israel to begin winding down Gaza war”.

https://www.wsj.com/world/middle-east/bidens-national-security-chief-visits-israel-amid-rift-over-regions-future-5f3e969d

[iv] TOI: “US senate votes to advance Israel aid bill after months of delay”. https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/us-senate-votes-to-advance-israel-aid-bill-after-months-of-delay

[v] FDD: “Israel proposes international coalition against Iran”. https://www.fdd.org/analysis/2024/04/14/israel-proposes-international-coalition-against-iran

[vi] Joseph Rozen, “Israel should reeveluate its relations with Russia”.

https://blogs.timesofisrael.com/israel-should-reevaluate-its-relations-with-russia

[vii] EPC: https://epc.ae/en/details/scenario/end-of-pragmatism-the-future-of-china-israel-relations-amid-beijing-s-position-on-gaza-war

[viii] Rozen and Afterman, “Can the US and Israel manage the China challenge?”.

https://nationalinterest.org/feature/can-us-and-israel-manage-china-challenge-205869

[ix] https://www.misgavins.org/rozen-did-china-really-choose-a-side-in-the-war

[x] Kiran Sharma, Nikkei Asia: https://asia.nikkei.com/Politics/Middle-East-crisis/India-s-response-to-Israel-Hamas-war-sparks-political-fight-at-home

[xi] https://economictimes.indiatimes.com/news/international/world-news/israel-attacked-by-iran-india-calls-for-restraint-issues-statement/articleshow/109281364.cms?from=mdr

[xii] Suri, Ghosh, Taneja, Patil, and Mookherjee, ORF: https://www.orfonline.org/research/india-middle-east-europe-economic-corridor-towards-a-new-discourse-in-global-connectivity

[xiii] Suri, ORF: https://www.orfonline.org/research/old-fashioned-trust-and-credibility-bind-india-uae-ties

[xiv] https://www.harel-hertz.com/_files/ugd/da3271_c309359e478c425fa4fa1961f9948198.pdf

[xv] Lahav Harkov: https://jewishinsider.com/2024/02/israel-indonesia-normalization-state-department

[xvi] https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/report-indonesia-to-normalize-ties-with-israel-in-exchange-for-jerusalem-supporting-its-entry-into-oecd

[xvii] https://www.europarl.europa.eu/RegData/etudes/STUD/2024/754446/EXPO_STU(2024)754446_EN.pdf

[xviii] https://www.politico.eu/article/uk-urged-stop-selling-weapons-israel-killing-aid-workers-world-central-kitchen-gaza-peter-ricketts

30.04.2024 0 comment

ישראל 2.0

גרעיני התיישבות תורניים: אחיזה בקרקע ולימוד התורה, לצד מענה לכורח הביטחוני

אלי קלוטשטיין 18.04.2024

אלי קלוטשטיין

פתיח

מסמך זה נכתב תחת הבקרה וההכוונה של פרופ’ קובי מיכאל ופרופ’ גבי סיבוני, במסגרת אשכול יחסי רוב-מיעוט בישראל. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות למגזר החרדי בישראל וליחסים בין המגזר החרדי למגזרים אחרים במדינה.

מבוא

מלחמת חרבות ברזל והשלכותיה חידדו בישראל כמה תובנות יסודיות בנוגע לקשר שבין אחיזה בקרקע, יישובה ועיבודה החקלאי לבין הביטחון. בין היתר צפה מחדש ההבנה שבמקום שבו עוברת המחרשה נקבע הגבול, וכי להתיישבות, יחד עם הצבא, יש תפקיד בהגנה על הגבולות. במקביל גם התחדדה התפיסה שלתושבי הפריפריה יש תפקיד מרכזי בנשיאת הנטל הביטחוני הכרוך בביטחון הגבולות והמרחבים הפריפריאליים, וכי עליהם להיות מוכנים לעת פקודה ולהגן על עצמם, לפחות כמענה ראשוני.

בעשרות השנים האחרונות התכנסה החברה הישראלית באזור מרכז הארץ, ומנגד ניכר מחסור גדול בידיים עובדות במקצועות חקלאיים ובהתיישבות – אזורים שלרוב היו בפריפריה ואופיינו בתנאי חיים קשים יותר. באותה עת גברו האיומים על ישראל משלל הזירות האזוריות שמקיפות אותה, מה שהגביר את הצורך לתת מענה ביטחוני נרחב ועוצמתי על פני שטח גיאוגרפי גדול.

במקביל, הדיון הציבורי סביב סוגיית השוויון בנטל עלה בעת האחרונה לטונים גבוהים במיוחד, כאשר רוב בני הקהילות החרדיות סירבו במצוות רבניהן להתגייס לצבא במהלך המלחמה. עוד קודם לכן הוצג השוויון בנטל כנושא מרכזי בדיון המוסרי על הצורך של כלל הציבור הישראלי, כולל החרדים, לשאת בנטל המאבק הקיומי של היהודים בארץ ישראל. בנוסף נטען כי גיוס חרדים עשוי לסייע בעתיד – אחרי שהצבא יקלוט אותם, יכשיר אותם ויקים מערכים ייעודיים שיאפשרו להם לשמור על סגנון חייהם – להשלים את פערי כוח האדם שנוצרו בצה”ל במלחמה הזו, בין אם במערך המילואים ובין אם במערך הסדיר.

במאמר זה נבקש לבחון מתווה שייתן מענה חלקי לסוגיה. מתווה זה יוכל לספק מענה לצורכי הקהילה החרדית, שמאופיינת בילודה גבוהה, ועקב כך מתמודדת עם מחסור בעתודות קרקע ודיור. התוכנית גם תתאים לרצונה לשמור על אורח חיים תורני, ותביא לידי ביטוי השתתפות בנשיאה בנטל במסגרת הסדר גיוס מוסכם. בנוסף, המתווה עשוי לתת פתרון לבעיית ההתיישבות היהודית, למלא פערים במקומות שבהם התושבים אולי עשויים לא לחזור אליהם, וגם להתחיל תהליך ראשוני של שילוב חרדים במסגרות ממלכתיות. בסופו של התהליך, המיזם עשוי להקנות למתגייסים מיומנויות הדרושות לשוק העבודה.

התיישבות בקרקע וגיוס חרדים

המציאות הביטחונית כיום זימנה שוב תזכורת לקשר שבין ההתיישבות והאחיזה בקרקע לבין הביטחון. המלחמה הרב-זירתית מותחת את יכולותיו של הצבא, מחייבת אותו להקצות את חייליו למשימות בעומק החזית, ומותירה פעמים רבות את כוח האדם שמופקד על ביטחון הגבולות במחסור בעייתי.

אחת ההשלכות החמורות של המלחמה הייתה פינוי יישובים בצפון הארץ ושיכון התושבים באזורים אחרים, כאשר מועד חזרתם טרם ידוע, ולא ברור מי מהתושבים יסכימו לשוב לבתיהם ובאילו תנאים. מצב אי הוודאות הזה מותיר אזורים שלמים בגבול הצפון ובעוטף עזה ריקים מתושבים. היעדר אוכלוסייה אזרחית במקום, לצד הנטל הגדול על הצבא, יוצרים ריק ביטחוני והתיישבותי, ופוגעים בריבונות מעצם אי יכולתה של המדינה לאפשר את מגורי אזרחיה בבתיהם.

ההתגייסות המרשימה של חיילי המילואים והמתנדבים למלחמה בעזה אינה מסתמנת כפתרון אפשרי למצב זה: המילואימניקים עלו על מדים כחלק ממאורע זמני וקצוב בזמן, ואילו הצורך למצוא פתרונות לטווח הארוך בנוגע להתיישבות בפריפריה מורכב יותר. הדור הישראלי הצעיר, ערכי ככל שיהיה, מחפש את המגורים במרכז הארץ, מבקש לעצמו איכות חיים גבוהה, ומעדיף מקצועות חופשיים כגון הייטק ותעשיות טכנולוגיות אחרות, שקיימים בעיקר באזור גוש דן רבתי. לא בטוח שצעירים רבים יסכימו לוותר על דרישותיהם לנוחות ולהקדיש כמה משנות חייהם למימוש ערכי ההתיישבות, למרות חשיבותם הלאומית.

סוגיה בעייתית אחרת שצפה ועולה כיום בשיח הציבורי קשורה בדחיית החובה החוקית לגיוס חרדים זה שנים רבות – עניין שהתחדד במיוחד על רקע המלחמה והיעדרו הכמעט מוחלט של פלח אוכלוסייה, המהווה כ-15 אחוזים מהחברה בישראל, מהמאמץ המלחמתי נגד חמאס. באחרונה קבעה היועצת המשפטית לממשלה, לראשונה ובניגוד למציאות ששררה עד כה, כי כבר כעת פקעה האפשרות החוקית להמשך דחיית הגיוס בשל תום ההסדר החוקי שהתקיים עד עתה, לאחר שהוארך שוב ושוב על ידי הכנסת ובית המשפט. משמעות החלטתה היא החלת חובת הגיוס לצה”ל על כל החרדים בגיל המתאים ועל אלו שגיוסם נדחה, ומנגד שלילת המימון לישיבות שלא ישלחו את תלמידיהן להתגייס.

במקביל הלכה והקצינה האווירה הציבורית, והיא מזכירה את השיח ששרר בישראל טרם מתקפת 7 באוקטובר, ואשר התאפיין בהיבדלות, קיטוב ושנאה בין חלקים שונים בחברה הישראלית. באופן נקודתי, החלטת היועמ”שית והמתקפה הציבורית על החרדים הובילו להקשחת עמדות ולציפוף השורות בקרב החרדים והנהגתם, באופן שהופך כל אפשרות לפתרון בהסכמה בטווח הקרוב לקשה הרבה יותר.

יתרה מכך, נראה כי המציאות שקיבעה היועצת המשפטית לממשלה לא באמת תביא בשורה חדשה: מכיוון שסביר להניח כי לא נראה בזמן הקרוב משטרה צבאית עוצרת מאות בחורי ישיבה חרדים, לא ייווצר גם כעת פתרון שיסייע לסוגיית השוויון בנטל. במקביל, החרדים יוסיפו להצטייר באופן שלילי וכמי שאינם מוכנים להתגייס למאמץ הקולקטיבי, ואף יתמודדו עם איומי מעצר, עם שלילת תקציבים ועוד. כתוצאה מכך, קרוב לוודאי שכל שצפוי הוא המשך העימות, מה שיוביל לקיטוב מעמיק והתבצרות נוספת של כל צד בעמדתו.

כל פתרון אחר לסוגיה צריך להתמקד בצרכים ובאתגרים של כל אחד מהצדדים, זיהויים ומתן מענה להם. פתרונות כאלה, למשל, צריכים להתייחס לרצון החרדי לשמור על היבדלות מאורח החיים החילוני, ובמקביל לאפשר את קיום אורח החיים החרדי – בין היתר בסוגיות של הפרדה בין גברים לנשים, כשרות מהדרין ועוד. בנוסף, החרדים יבקשו להמשיך, בהיקף כזה או אחר, את קיומו של מודל תורתם-אומנותם, המאפשר לתלמידי חכמים אשר מקדישים את חייהם לתורה להמשיך ללמוד בישיבות. החרדים גם מעוניינים למנוע גיוס בכפייה של כל הצעירים החרדים, ולהימנע מאובדן תקציבים שיאיים על עולם הישיבות.

בשולי הדברים, נציין כי ייתכן שהחיפוש אחר פתרון הוליסטי נועד מראש לכישלון, שכן מדובר בסוגיה מורכבת שלא זכתה עד כה להתייחסות ראויה במשך שנים. מסיבה זו, אולי דווקא החשיבה בכיוון של מגוון פתרונות נקודתיים תאפשר יציאה מהמבוי הסתום, לקראת גיבושו של הסדר במסגרת כוללת ונרחבת.

גרעינים חרדיים בהתיישבות

מתווה אחד ששב ועולה כאפשרות לפתרון אתגר ההתיישבות בפריפריה ובגבולות הוא הקמה מחדש והחייאה של גרעיני נח”ל, במתכונת דומה לשנים המוקדמות של מדינת ישראל הצעירה. ההיאחזות בקרקע במסגרות אלה, שכוללת הכשרה צבאית ונוכחות ביטחונית בפריפריה, יכולה להוות מענה גם לבעיות שעימן ישראל מתמודדת כיום. אלא שכאמור, המחסור בכוח אדם מקשה על יישום מתווה זה.

זה המקום שבו גם צעירים חרדים יוכלו להשתלב. אם תשכיל מדינת ישראל לענות על החששות של אוכלוסייה זאת מגיוס, על כל המשתמע ממנו, ולנתב אותה לפריפריה ולמסגרת ממלכתית-צבאית, היא תוכל לספק פתרון – גם אם נקודתי ומצומצם – לאתגר ההתיישבות הנוכחי. המתווה שאנו מציעים כולל הקמת גרעינים חרדיים שיישלחו להתיישב בפריפריה ובגבולות כמסגרת אחידה של בני הקהילה החרדית בלבד. חברי הגרעינים יתגייסו לצבא, אך ישרתו רק במסגרת ההיאחזות, וכך יתרמו לביטחונה של ישראל, יהיו שותפים לנשיאה בנטל, ובמקביל יוכלו לשמור על אורח חיים המתאים לרצונם, להמשיך את לימוד התורה, ולהימנע מאיומים חיצוניים על האידיאולוגיה שהם דוגלים בה.

ראשית, חשוב להדגיש שכל מתווה אפשרי ברוח כזו צריך להיבנות במסגרת שיח עם ראשי הקהילה החרדית, רבניה ומנהיגיה, והוא אינו יכול להיעשות בכפייה. מבלי לענות על חששות ברורים של הקהילה ולקבל את הסכמתה למיזם כולו – אין היתכנות לקיומו וליישומו. שנית, מומלץ לבחון לעומק אילו אוכלוסיות חרדיות רלוונטיות למיזם: לא כל הזרמים הרבים מספור בחברה החרדית מתאימים למתווה כזה. כדי שהמיזם הזה יצליח, חשוב לגייס אליו גם אוכלוסיות שעד כה לא הצטרפו למסגרת הצבאית כחלק מהגיוס לנח”ל החרדי, למשל. כתוצאה מכך, ברור שהמתווה גם ייושם באופן מוגבל ומצומצם.

נקודה נוספת שיש להדגיש היא שההתיישבות בגרעינים מוכרחה להיעשות במסגרת גיוס לצה”ל, וזאת מכמה טעמים: היא תספק מענה לדרישה להשתתפות המגזר בנשיאה בנטל, תהיה כלי נוסף למיתון המחלוקת הציבורית העמוקה שקיימת כיום בארץ, ותוכל להפוך לגשר בין ציבורים שונים באוכלוסייה הישראלית. היא גם תהווה מענה, חלקי ככל שיהיה, למצוקת כוח האדם בצה”ל. כמו כן, היא תחשוף את הצעירים שהתגייסו אליה לעשייה הביטחונית, ההתיישבותית והחקלאית. מכיוון שההתיישבות באזורי ספר ובנקודות גבול תחייב את בני הגרעין להגן על עצמם, לפחות כמענה ראשוני לאתגרים ביטחוניים, הם יצטרכו לעבור הכשרה בסיסית צבאית במסגרת צה”ל.

הגיוס כמסגרת אחידה יאפשר לצבא להתייחס לחששות ולצרכים של הקהילה החרדית. כך למשל, גיוס של צעירים חרדים רבים מחייב את צה”ל לפתור אתגרים בתחום הכשרות, ההפרדה בין גברים לנשים ועוד. אם יגיעו הצעירים הללו לצה”ל כמקשה אחת, נבדלת וברורה, יוכל הצבא ביתר קלות לענות על צרכיה מבלי שיצטרך לבצע שינויים מבניים מרחיקי לכת בצה”ל כולו. יתרה מכך, השמירה על גרעין נבדל תקל על החשש החרדי מאיומים של חשיפה לתרבות חילונית, ולשמור על מסגרת של עיסוק תורני ולימוד תורה. לבסוף, במסגרת הגרעינים הללו יקיימו הצעירים החרדים את מצוות יישוב הארץ, והאפשרות להשתקע גם בטווח הארוך בנקודות היישוב שיקימו תהווה חלופה נוספת למצוקת הדיור בקרבם.

איך תתבצע הקמת הגרעינים? צעירים חרדים יעברו מיונים לגיוס לשירות ביטחוני לצורך בדיקה של מידת התאמתם למיזם ההתיישבות. אלו שיחפצו בכך, יוכלו להתגייס לגרעינים. הם יעברו טירונות והכשרה, שיכללו היכרות בין חברי הגרעין, אימוני לחימה, והקניית ידע בחקלאות ובבנייה. לאחר ההכשרה הבסיסית יישלחו החיילים הצעירים לנקודות ההיאחזות שנבחרו למענם, תוך שמירה על ליווי צמוד של הצבא לצורך הקמת הקהילה החדשה, ההיבטים הביטחוניים והטכניים, ועוד.

כדי להבטיח את הצלחת ההתיישבות, כדאי לשקול אפשרויות של בניית מודל קהילתי עוד לפני העלייה לקרקע. משמעות הדבר, בהתאמה לאוכלוסייה החרדית ואורח חייה, היא בחינה של הקמת ישיבה או מסגרת תורנית אחרת בנקודת ההיאחזות, שסביבן תיבנה קהילה של צעירים שיעסקו גם בעבודת הבינוי וההתיישבות, אך במקביל יקפידו על אורח החיים התורני ולימוד התורה.

הקמת ישיבה תיתן לנקודות ההתיישבות גם אופק עתידי, שכן היא תאפשר מאוחר יותר בנייה של “כולל” ושילוב של זוגות נשואים צעירים בהתיישבות. כך תתפתח בהמשך קהילה שלמה, שתוכל לצמוח בעתיד ליישוב מגובש. ניתן לשלב במתווה, לצד צעירים שיגויסו לצבא, גם יישובם במקום של לומדי תורה שתורתם-אומנותם, מבלי שיעלו על מדים. הם יתבקשו להמשיך את לימוד התורה בקהילות ייעודיות למשך תקופה קצובה כתנאי להמשך קבלת הפטור מהצבא. כמו כן, אפשרות נוספת שתקל אולי על יישום המתווה היא בחינה של גיוס קבוצות מגובשות שכבר קיימות – כיתות שלמות אשר תלמידיהן יסיימו את לימודיהם התיכוניים, למשל, ויוכלו להתגייס כחבורה אחת מגובשת, בעצת רבניה, בהדרכתם ובברכתם.

יתרונות וחסרונות

למיזם שהצענו יש יתרונות וחסרונות, ויש לשקול את אופן גיבושו ואת יישומו בהתאם.

יתרונות

המתווה משלב גיוס של צעירים חרדים למסגרת הצבא, אך מאפשר להם לשמור על קהילתיות סגורה ואורח חיים משלהם. כך לא יהיה “איום” חיצוני על דרך החיים המועדפת עליהם, ותינתן לצה”ל אפשרות לספק להם פתרונות נקודתיים בעניין כשרות או שירות לצד נשים, למשל.
ההימצאות בתוך מסגרת צבאית יכולה לסייע לקידום הדרישה הציבורית להשתתפות המגזר החרדי בנשיאה בנטל, ובמקביל גם לחבר צעירים בחברה החרדית למסגרת ממלכתית.
הצבה של צעירים בגבולות תענה על הצורך הביטחוני, ההתיישבותי והאחיזה בקרקע באמצעות הרחבת גרעיני התיישבות לאורך הגבולות, ובחיזוק יישובים קיימים שתושביהם חוששים לחזור או אינם רוצים לחזור ולהתיישב בהם. הימצאות חלק מהקהילות הללו בגבולות המדינה תחייב גם את המתגייסים לשמור על עצמם, מה שישלב אותם באימונים צבאיים, ברמה הבסיסית לפחות.
המסגרת מעודדת עבודה במלאכות כפיים, שאינן נחשבות נפוצות בציבור החרדי, אך מותירה גם זמן ללימוד והמשך חיים תורניים ולימוד תורה למעוניינים לעסוק בכך. המסגרת החלוצית תחבר צעירים בעולם החרדי לעבודת הקרקע, ותסייע להשתלבות משמעותית יותר בחברה הישראלית ובשוק העבודה.
המסגרת יכולה לענות בטווח הרחוק על הצורך של הציבור החרדי, שגדל דמוגרפית במהירות גדולה יותר מציבורים אחרים בישראל, לנקודות יישוב נוספות ונרחבות יותר.

חסרונות

לא מדובר במסגרת גדולה ורחבה, שאף אינה רלוונטית באופן גורף לכלל הצעירים במגזר החרדי. אפשר שהיא תהפוך רק לנחלתם של שוליים או של נערים הנושרים ממסגרות תורניות, בדומה למי שמתגייסים לנח”ל החרדי.
באווירה הציבורית כיום, כאשר המחנה החרדי חש מותקף ומתכנס בתוך עצמו, הפתרון הזה עשוי לא להיות רלוונטי בטווח הזמן המיידי, שכן הציבור החרדי מתרחק מגיוס בכלל, וחושש מכל משהו שנראה כמו גיוס בכפייה. ניתן לבחון את הרעיון בטווח זמן ארוך יותר, ולשקול גם דרכים לשווקו באופן נכון, כך שלא ייצור אנטגוניזם בקרב החרדים.
בניגוד לגרעיני נח”ל, שכללו חברות מעורבות, הגיוס לגרעינים החרדיים יורכב מגברים בלבד. יש לתת את הדעת על פתרון לטווח הארוך לצעירים כדי שירצו להישאר ולהתיישב בנקודות הללו גם לאחר השלמת שירותם. ייתכן שבניית גרעין תורני, ישיבות למשל, שסביבו ייבנה הגרעין ההתיישבותי ויכלול גם “כולל”, יאפשר חזון ארוך טווח יותר.
המודל עשוי להיחשב נחות לעומת מקצועות “איכותיים” יותר בצבא, כגון היי-טק, סייבר או תחומים טכנולוגיים אחרים. לכן יש להקפיד על שיווק נכון שלו, כולל הדגשת הערך האידיאולוגי של האחיזה בקרקע, יישוב הארץ ועוד. אפשרות אחרת היא הקמת חממות טכנולוגיות או הכשרות בתחומים טכנולוגיים באותן היאחזויות, ואפילו שילוב של מכונים מתקדמים במקצועות חקלאיים, שיאפשרו השתלבות מקצועית של תושבי המקום בעשייתם.

סיכום והמלצות

החברה הישראלית מתמודדת היום עם מצב חירום חמור במיוחד ועם מלחמה רב-זירתית, ובמקביל נקרעת מבפנים ועוברת קיטוב סביב סוגיות פנימיות, כולל השוויון בנטל. עם זאת, במצב העניינים הנוכחי אין לישראל אפשרות להתבוסס בבוץ המחלוקת, ועליה לעשות את כל הדרוש, כולל חשיבה “מחוץ לקופסה”, כדי להגיע לעמק השווה ולעמוד מול שלל האיומים שניצבים מולה.

המתווה שהצענו עשוי להיות פתרון חלקי למחלוקת זו. לשם יישומו המהיר, ראשית יש לבנות תוכנית לגיוס החרדים בגרעיני ההתיישבות, אך לשמור על ערוץ הידברות פתוח מול מנהיגי החרדים וראשי הקהילות, בניסיון לתת מענה במסגרת התוכנית לצורכיהם הייחודיים. במקביל, הצבא או אנשים שימונו במיוחד לצורך ביצוע התוכנית יוכלו לבנות חזון ארוך-טווח לקהילות שיתיישבו בנקודות ההיאחזות של הגרעינים, כדי שיוכלו להשתקע בהן ולהתבסס גם שנים רבות לאחר מכן. חזון זה צריך לכלול פירוט של האמצעים הנחוצים והמודל הרלוונטי לצורך ההשתקעות שם.

אחרי בניית התוכנית וקבלת ההסכמה עליה, יידרש מאמץ לשיווק נכון שלה לציבור החרדי, בדגש על קהלים בציבור החרדי שמתאימים להשתלב ביוזמת הגיוס לגרעינים. גם אם ייבחר מתווה שבמסגרתו כיתות שלמות יגויסו לגרעין, ניתן יהיה למשוך אליו גם מתגייסים בודדים, בתיאום עם ההנהגה הרוחנית של הגרעין. לבסוף, הצבא עצמו יצטרך להתכונן ולבנות מערך צבאי שיותאם לקליטת החרדים במקומות היישוב שלהם, ליוויים ומתן סיוע להם, כולל בממד הביטחוני. בעתיד, מודל הקליטה של החרדים כחלק מתוכנית זו יוכל לשמש בסיס לתוכנית גיוס נרחבת של החרדים לצבא.

יש במתווה המוצע פוטנציאל להפוך לגשר בין קבוצות שונות בחברה, בתקופה שבה רווחת ההבנה בעקבות אירועי 7 באוקטובר כי עלינו להעדיף ולטפח את המכנים המשותפים שמאחדים אותנו כישראלים על פני הדגשת המחלוקות והרחבתן. מעבר לממד ההתיישבותי ומענה אפשרי לאתגרים ביטחוניים, הרעיון שפורט כאן בעיקר משדר מסר ישראלי חשוב: כולנו יחד, כולנו נרתמים, וכולנו מתגברים על ההבדלים שבינינו לטובת הכלל. זהו גשר כלל-ישראלי, המחבר בין החברות השונות והמגוונות, והוא חשוב מאין כמותו בימים שבהם הסולידריות ששבה והתגלתה לאחר מתקפת חמאס עלולה להישחק בשל המתחים ששבים וצפים מעל לפני השטח וההתרחקות מטראומת ה-7 באוקטובר.

18.04.2024 0 comment

ישראל 2.0

חזרת התושבים לעוטף עזה

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל 31.01.2024

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל

פינוי הקהילות מיישובי עוטף עזה, ובכללם העיר שדרות, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר ועיי החורבות שנותרו במרחב, הם אירוע טראומטי בעבור המתיישבים, צלקת בנפש האומה הישראלית, עדות למה שנתפס בעיני רבים ככישלון תפקודי מחפיר של המערכות המדינתיות, ולא פחות מכל אלו הישג תודעתי משמעותי עבור חמאס, הפלסטינים ואויבים אחרים במרחב. כל יום שעובר והנגב המערבי נותר בו שומם מתושביו מעמיק את הישגי האויב, מספק רוח גבית נוספת להמשך המאבק בישראל ותמריץ להמשיך ולדבוק בדרך הטרור, ולתמוך במחולליו ובמוביליו.

ההתיישבות במרחב, כמו ההתיישבות לאורך גבולות ישראל בכלל, היא חלק מהאתוס הציוני של יישוב הארץ וביטחונה, של האחיזה בקרקע והשימוש החקלאי בה כערך וכרכיב חיוני לכלכלת המדינה ולחוסנה. כל עיכוב בהחזרת עטרת ההתיישבות לעוטף עזה ליושנה ואף הרחבתה, פיתוחה וביסוסה, מכרסם באתוס הציוני. אלא שלא פחות חמור מכך, כל עיכוב בשיקום חבל הארץ הזה ובהחזרת התושבים אליו ובהפרחתו מחדש פירושו העמקת משבר האמון בין תושביו לבין המדינה ומוסדותיה, בין החברה הישראלית להנהגתה, ובעיקר העמקת הצלקת בגופם ובנפשם של התושבים המפונים. על אלו יש להוסיף כמובן את ההיבטים הכלכליים הכרוכים בהמשך המצב הקיים, הן בשל עלויות ישירות הכרוכות במימון האירוח של אלפי המשפחות בבתי מלון ובעיקר בשל העלויות העקיפות הנובעות מאובדן הכנסה, פגיעה בכושר הייצור ובהספקה שוטפת של תצרוכת חקלאית, ועלויות עקיפות מאוחרות יותר הנוגעות לשיקום הנפשי והפיזי של אותן אלפי משפחות וקהילות שלמות.

לכן, עם התקדמות הלחימה ברצועת עזה והצטברות ההישגים המבצעיים, ראוי יהיה לפעול להחזרת ההתיישבות ליישובי העוטף. כפי שפורסם בתחילת ינואר, חלק מהיישובים במועצה האזורית חוף אשקלון ומועצת שער הנגב החלו לחזור. אולם כעת ראוי לפעול באופן שיטתי להחזרת כל ההתיישבות, שלה חשיבות רבה מכמה טעמים ובהם ריבונות המדינה והביטחון בחבלי מולדת, ההיבט הקהילתי והאישי, הממד התודעתי והחוסן הלאומי, ולבסוף הטעם הכלכלי.

ישראל חייבת להשיב את ריבונותה על כל המדינה, ובכלל זה על עוטף עזה. השבת הריבונות והביטחון היא אבן יסוד בחובת המדינה כלפי אזרחיה. לכן אנו נדרשים לפעול במהירות למימוש הריבונות ולהשבת האחיזה בשטחי המולדת שפונו והופקרו. לצורך זה צריכים להתקיים שני תנאי יסוד. התנאי הראשון נוגע לפגיעה ביכולות חמאס ושאר ארגוני הטרור בעזה לבצע פיגועים ביישובים. הצטברות ההישגים של צה”ל ובניית החיץ הביטחוני ומעטפת ההגנה הצבאית תקשה מאוד על האויב לבצע פיגועי חדירה וירי מנגד לעבר היישובים, ובתהליך מתמשך גם תשלול את היכולת לירי רקטות מסיבי לעבר היישובים. צה”ל כבר החל ביישום תוכנית רחבה להגנת היישובים ומתן מענה לצורכי הביטחון שלהם. זאת באמצעות הגדלה של צוותי הכוננות היישוביים, ציודם באמצעים מתאימים ואימונם באופן קבוע, ולצד שילוב ההגנה המרחבית של צה”ל באופן אינטגרלי ביישובים והתקנה של מגוון אמצעי התרעה ובהם גדר אינדיקטיבית, מצלמות חכמות וחדרי שליטה ובקרה וכדומה.

כלי חשוב להשבת הריבונות והביטחון הוא עיבוי מרחב העוטף באמצעות החייאת הנח”ל והקמת היאחזויות נח”ל במרחב העוטף, לאחר שני עשורים שבמהלכם לא הוקמה ולו היאחזות נח”ל אחת שאוזרחה והפכה ליישוב. יישוב המרחב על ידי גרעיני נח”ל יאפשר, לצד גידול האוכלוסייה, השתלטות יצרנית וערכית על המרחב הגאוגרפי ולהוות מצפן לעיצובו מחדש של אתוס החלוציות, ההתיישבות ועבודת האדמה לצד הגנה פעילה של המרחב – מגל וחרב כבסיס לאתוס ההתנדבות ורוח האומה המגויסת ולהקמה של יישובים חדשים ולהחזרת הביטחון במרחב.

בהקשר של הממד הקהילתי-אישי, הרי שהחזקה של קהילות שלמות מחוץ לסביבה הטבעית שלהן עלולה לפגוע בלכידות החברתית וביכולת שלהן להשתקם מהאירוע הטראומטי. ככל שתוקדם חזרת הקהילות ליישובים, שיקומן וביסוס שגרת החיים בהם, תהליכי השיקום יהיו אפקטיביים יותר.

בהיבט הלאומי, ניצחונה של מדינת ישראל יהיה בחזרתם של היישובים לפרוח ולשגשג. הדבר גם יקרין עוצמה, הן פנימה לתוך החברה הישראלית והן החוצה באופן שיראה את חוסנה ונחישותה של החברה בישראל למפעל הציוני. חזרת התושבים ליישובי העוטף תאיץ גם את שיקום המערכות הקהילתיות והחינוכיות במרחב. בכלל אלה שיקום בתי הספר, מוסדות החינוך האחרים, שירותי רפואה, תחבורה ציבורית ושלל השירותים הקהילתיים המתחייבים. התהליך הזה לא יוכל להיות טורי; הוא צריך להתרחש במקביל לחזרת התושבים ליישובים, ואין להמתין עם כך. בדרך הזו ניתן יהיה לשקם את המערכות הקהילתיות באופן בריא ותוסס.

לא ניתן להמעיט בחשיבות הממד התודעתי. שיקום ההתיישבות ופיתוחה יקרינו בהכרח על תחושת המסוגלות של החברה הישראלית, על האמון במוסדות המדינתיים וביכולתה של המדינה להתאושש מטראומה קשה ומחורבן תוך גיוס המשאבים הלאומיים ויכולות התכנון והביצוע, ולא פחות חשוב מזה, יקרינו על תחושת הלכידות, הסולידריות והערבות ההדדית. כל אלו הם ביטויים ורכיבים של חוסן חברתי וחוסן לאומי. חוסן לאומי הוא רכיב מהותי וחיוני של העוצמה הלאומית, ומכאן של הביטחון הלאומי במובנו הרחב. לא ניתן להתעלם מהקשיים ומהטראומה שנגרמו בשל אירועי 7 באוקטובר, אלו פגעו בתחושת המסוגלות, הביטחון, האמון והחוסן. מאז ה-7 באוקטובר הצליחה החברה הישראלית לעבור כברת דרך רבה בתהליך של השתקמות והתאוששות, אך התהליך לא יושלם ללא חידוש ההתיישבות, מימוש הריבונות, קימום הקהילות, היישובים, החקלאות והתעשייה במרחב, ובעיקר המשך פיתוחו והרחבתו כמענה ציוני הולם להרסנות הרצחנית שהפגין חמאס במתקפת הטרור הרצחנית של ה-7 באוקטובר. אל מול מאמצי החורבן שניסה לכפות חמאס, תכפה ההתיישבות באמצעות קהילותיה את מימוש הריבונות וכיבוש האדמה בעיבודה החקלאי ובהפרחתה. חידוש ההתיישבות, השבת עטרה ליושנה, פיתוחה והרחבתה, יהיו מהות הניצחון הישראלי במלחמה, מהות ניצחון האתוס הציוני של בניין הארץ ופיתוחה, כיבוש הקרקע וההתיישבות על פני אתוס החורבן וההרס שהנחה את חמאס.

לבסוף, בחזרת התושבים לעוטף יש חשיבות כלכלית מהמעלה הראשונה, זאת מכמה היבטים. ראשית העלות הישירה של החזקת המפונים בדיור חלופי ובבתי מלון והארחה. מניתוח ההצעה להגדלת התקציב לשנת 2023 עולה כי היקף תוספת התקציב שנדרשה להוצאות סיוע למפונים עמד על למעלה מ-6 מיליארד ש”ח.[1] תקציב זה עתיד עוד לגדול במידה רבה בשנת 2024. הסטה של תקציבים מסיוע ישיר למפונים לטובת פיתוח ושיקום ההתיישבות לעוטף תהיה בעלת תשואה רבה ותייצר הכנסה למשק שתתאפשר באמצעות חזרת כלכלת העוטף לתפקוד, ולו חלקי בשלב הראשון. שנית, החזרת התושבים תחייב מתן הטבות כלכליות הן לפרט, לתושב והן ברמה הקהילתית-יישובית. המדינה נדרשת להשקיע בפיתוח המרחב והיישובים ולתת מגוון הטבות כלכליות בדמות הטבות מס, מענקים וסיוע בשיקום ובפיתוח היישובים, באופן שישרת את כלל הצרכים הלאומיים. יש לראות בהשקעה זו חלק מהותי מעלויות המלחמה, ואחד הכלים לניצחון בה.

תושבים רבים יבקשו לשוב לביתם מהר ככל הניתן, וזאת בהינתן התנאים המתאימים. הזמן המתאים הגיע, וחובה לפעול להחזרת התושבים לעוטף. ניתוק הקהילות מהיישובים שלהן הייתה רעה הכרחית בתחילת המלחמה, אולם עתה יש לפעול בכל העוצמה להפרחת היישובים מחדש. מדובר באתגר לאומי, במשימה לאומית, שאותה צריכות להוביל הנהגת המדינה באמצעות משרדי הממשלה והמוסדות המדינתיים הרלוונטיים, וזו גם שעתה הגדולה של המנהיגות המקומית והקהילתית, כמו שעתם הגדולה של הקהילות ושל המתיישבים – זו שעת החלוץ שלפני המחנה, שעת האומה במסע קוממיותה המתחדשת לקראת תקומתה של ישראל 2.0.[2]

[1] תיאור וניתוח ההצעה להגדלת תקציב המדינה לשנת 2023 וסקירה מקרו-כלכלית, מרכז המידע והמחקר של הכנסת. דצמבר 2023.

https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/11e033ea-fd91-ee11-815f-005056aac6c3/2_11e033ea-fd91-ee11-815f-005056aac6c3_11_20311.pdf

[2] ראה גבי סיבוני וקובי מיכאל, ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה.

ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה

Israel 2.0

31.01.2024 0 comment

ישראל 2.0

ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל 12.01.2024

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל

מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית משיק את מיזם ישראל 2.0,[1] שמטרתו להניח חזון ותשתית רעיונית למדינת ישראל לעשורים הקרובים.

חשיבותו של המיזם נובעת ממשמעותם המכוננת של אירועי שבת שמחת תורה, ה-7 באוקטובר 2023, שנצרבו בתודעה הלאומית הקולקטיבית הישראלית לשנות דור. מדינת ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר כבר איננה אותה מדינה שהייתה עד אז, ולא תוכל לחזור להיות אותה מדינה שהייתה. האירועים ערערו באחת שורה ארוכה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות, שהיו נדבך לתפיסת הביטחון הלאומי. חלקן הגדול כבר אינו רלוונטי למציאות החדשה שאליה נקלעה מדינת ישראל ואין בהן כדי לאפשר פיתוח כלים ורעיונות להבטחת קיומה, ביטחונה ושגשוגה של המדינה בתנאים החדשים שנוצרו.

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר איננה רק בין החמאס לישראל; זו מלחמה אזורית אל מול 6 חזיתות פעילות ברמות עצימות שונות (רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, מערב עיראק ותימן). ניתן להניח שאחת הסיבות למתקפה הרצחנית הייתה הרצון לעצור ולהסיג לאחור את תהליך בניית הארכיטקטורה האזורית הנשענת על יחסי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות ערביות במרחב, בדגש על ערב הסעודית. מאחר שהממשל האמריקאי ראה בסדר החדש הזה מענה לאינטרסים אמריקאים שלו באזור שיקרינו השפעה חיובית על מעמדה הבינלאומי של ארה”ב, הפכה המלחמה גם לאירוע המשפיע על הזירה הבינלאומית. רוסיה וסין, המערערות על הסדר העולמי בהגמוניה אמריקאית, בחרו לתמוך בציר ההתנגדות מתוך הבנה שיהיה בכך כדי להחליש את ארה”ב, לפגוע באינטרסים חיוניים שלה, להחליש את מעמדה הגלובלי ולאפשר כינון סדר גלובלי חדש, רב-קוטבי, שבו תבוא לידי ביטוי השפעתן כמעצמות עולמיות.

אנו בעיצומו של אירוע מכונן ברמה הלאומית המשנה את סביבות הפעולה החיצונית והפנימית של ישראל. המשמעות היא שבראשית הצירים עומד הצורך לבחון מחדש כמה הנחות יסוד בכל הנוגע לתפיסת הביטחון של מדינת ישראל. נדרש יהיה לבחון האם עקרונות תפיסת הביטחון כפי שגובשו מאז הקמתה של המדינה נותרו תקפים, או שמא עלינו לגבש פרדיגמה חדשה. הסיכון בתהליך שכזה המתרחש כל כך קרוב לאירועי שמחת תורה ולמלחמה שעדיין מתנהלת מגולם בהעדר פרספקטיבה מספקת לבחינה צלולה של יסודות תפיסת הביטחון. אולם, יהיה זה חטא אם נמתין. חובה להתבונן במציאות הביטחונית בעיניים מפוכחות ולגזור מכך את התובנות, שלא תמיד תהיינה קלות לעיכול.

נביא כאן כמה הנחות יסוד שמחייבות בחינה, אולם יש לזכור שאלו הן רק דוגמאות, ובתהליך העבודה נדרש לבחון את הדברים לעומקם ולכל רוחב היריעה. כך, למשל, השאלה האם הסכסוך עם הפלסטינים הוא סכסוך טריטוריאלי במהותו, הניתן לפתרון בחלוקת הארץ, או שמא מדובר בסכסוך זהותי-קיומי שאינו ניתן לפתרון בעת הזו, ואם כך הדבר – מה מתחייב לעשות לאור תובנה זו. דוגמה נוספת נוגעת לשאלה האם מדינת ישראל יכולה כלל להרתיע אויבים הבונים את כוחם להשמדתה של המדינה, או שמא זו תפיסה שאין לה מקום מול הציר הרדיקלי. בהקשר זה, יש לתקף מחדש את תפיסת “קיר הברזל” ולהתאימה לנסיבות המשתנות ולמאפייני האיומים הקיומיים.

גיבוש החזון מחייב לבחון גם את צה”ל לאור המחדלים והכשלים שהתגלו באותה שבת קשה. נדרש יהיה לבחון את גודל ומבנה הצבא ובכלל אלה גודלו, ציודו ואימונו של מערך המילואים, תוך התאמה לבחינת הנחות היסוד שלעיל. נדרש יהיה לבחון את תהליכי מינוי מפקדים לתפקידים השונים, את הכשרתם ואת משכי התפקידים בצה”ל. נדרש יהיה גם להתייחס למודל הגיוס ולהגדיר מחדש את מהות מודל צבא העם. מרכיב נוסף שיחייב בחינה ועדכון נוגע לתפיסת הפעולה של צה”ל והתאמתה לקשת האיומים שמדינת ישראל מתמודדת מולם. ומעל לכל אלה, יש לבחון את יחסי הגומלין שבין הצבא לחברה ולמערכת האזרחית תוך העמקת הפיקוח האזרחי על הצבא ושכלולו.

לצד אלה, החזון הלאומי יחייב בחינת עומק בכל הקשור לביטחון הפנים בראייה לאומית אסטרטגית מרחיבה. בליבת האסטרטגיה – הצורך בהמשגת ממדי ביטחון הפנים, הזיקות וההשפעות ההדדיות, תוך חיבור בין אמצעים ושיטות פעולה במסגרת המאמצים הלאומיים לביטחון הפנים. אחד הנושאים החשובים יהיה הצורך בגיבוש תפיסה להגנה אזרחית של יישובי הארץ ולאופן השילוב והתיאום עם המשטרה, גופי החירום וההצלה, המשמר הלאומי לכשיקום וצה”ל, בהקשר של יישובים על הגבול. ההתגייסות האזרחית להגנת היישובים נוגעת גם לשינויים באתוס הלאומי וחיזוק רכיבי רעיון האומה המגויסת. ביטחון הפנים נוגע גם להתמודדות עם עבירות רכוש ואלימות, פשע מאורגן, פשיעה חקלאית, הגירה בלתי חוקית ולא מבוקרת, ועוד היבטים רבים נוספים. גם גודלו של המשמר הלאומי, מבנהו הארגוני ותפיסת הפעלתו יחייבו התייחסות מעמיקה בחזון הזה. חזון מעודכן למדינת ישראל יחייב גם את ההבנה שלהתיישבות ולחקלאות תפקיד מפתח לא רק בהקשר של הביטחון התזונתי של תושבי המדינה, אלא גם כערך ליבה באחיזת הקרקע, בשמירת על ריבונות המדינה ובכך כחלק מובנה בביטחון הלאומי.

אחד הנושאים המרכזיים המחייבים בחינה נוגע למהות היחסים עם ארצות הברית. המעורבות האמריקאית העמוקה, שבאה לידי ביטוי גם בתקדים היסטורי של השתתפות פעילה של מזכירי המדינה וההגנה האמריקאים בישיבות קבינט המלחמה, לצד השינויים בדמוגרפיה ובפוליטיקה בארה”ב, מחייבים התייחסות לעתיד יחסיה של ישראל עם ארה”ב ושימורם כנדבך יסוד בתפיסת הביטחון הלאומי. כך גם הירתמותה של ארה”ב להרתעה של חיזבאללה (ואיראן) באמצעות הנעה מהירה של כוח צבאי לאזור והקמת קואליציה לאבטחת השיט בים האדום, שנועדה גם להבטיח אינטרסים אמריקניים חיוניים. נדרש יהיה לבחון האם יש בכל אלו משום תקדים בנוגע לעיקרון הישראלי של “הגנה על עצמנו בכוחות עצמנו” ומה משמעותו. המהלך האמריקאי אכן סייע לישראל והקרין עוצמה שסייעה לישראל למקד את הלחימה בדרום,[2] אלא שמתחייבת בשל כך חשיבה מחדש לגבי יכולתה של ישראל להתמודד באופן עצמאי עם מלחמה אזורית בהיקף רחב ואינטנסיבי. יש לכך משמעויות מרחיקות לכת לגבי תפיסת הביטחון הלאומי, ומהן תיגזרנה משמעויות לתחומים רבים אחרים. עניין זה נוגע גם לעיצובה של ארכיטקטורה אזורית חדשה ולהשתלבותה של ישראל במסגרתה.

ה-7 באוקטובר פגש חברה ישראלית במשבר לאחר תשעה חודשי מאבק סביב הרפורמה המשפטית. המשבר שיסע את החברה הישראלית וצבע את מהותה כחברה מפולגת ומסוכסכת, שאיבדה את הסולידריות החברתית שאפיינה אותה, מה שהוביל את ציר ההתנגדות על כל רכיביו לפרש את ההתפתחויות כשחיקת החוסן החברתי והלאומי, המגבילה את צה”ל ואת הדרג המדיני ביכולת התגובה לאיומים ביטחוניים. המוראות הטראומטיים של המתקפה ב-7 באוקטובר הסיגו את הפלגנות והשסעים והשיבו באחת את הסולידריות הישראלית במלוא תפארתה. רוח ההתנדבות פשתה בכל שכבות החברה הישראלית ומגזריה, כולל המגזר הערבי. רוח הלחימה והגבורה של חיילי צה”ל, אחדות השורות בכל יחידותיו לצד הנכונות הישראלית לחשוק שפתיים אל מול האובדן הקשה תוך תמיכה בצבא ובממשלה בכל הנוגע למטרות המלחמה ולאופן ניהולה, מעוררים השתאות. עוצמת הלכידות המופגנת הוכיחה לרוב המוחלט של החברה הישראלית את חשיבותה ואת נחיצותה, לאור הפנמה עמוקה בדבר המשמעויות הנובעות מתקפות איום קיומי הנובע מאי הנכונות של אויבינו לקבל את זכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות כלשהם.

הרפורמה המשפטית שהובילה למשבר החוקתי ולמשבר החברתי בישראל ירדה מסדר היום הציבורי בשל המלחמה. אלא שבמהלך המלחמה עצמה פרסם בית המשפט העליון שני פסקי דין הנוגעים לליבת הרפורמה (החלקית) שאושרה על ידי כנסת ישראל. פרסום פסקי הדין בעת הזו וברוב הדחוק מעלים שוב את הסוגיה המשפטית לסדר היום הציבורי. אומנם, לקחי המלחמה והפנמת נחיצותה וחיוניותה של הלכידות החברתית מאפשרים הכלה וריסון מצד תומכי הרפורמה, אלא שלא ניתן יהיה להתעלם מסוגיה זו ויש משום הכרח לדון בה במסגרת ההיערכות למדינת ישראל 2.0. הטיפול בסוגיה זו צריך להניח את התשתית הרעיונית ליצירת הסכמות בדבר הצורך בשינויים ביחסי הגומלין בין שלוש הרשויות. במסגרת זו יש לנסות להניח יסודות לעיצוב השיח החברתי והפוליטי בכלל, בשל השפעתן השלילית וההרסנית של חריגות והקצנה באופן ניהול השיח.

סוגיה נוספת המחייבת התייחסות מעמיקה היא יחסי רוב-מיעוט בישראל. המגזר החרדי, המגזר הערבי והמיעוטים האחרים בישראל עברו שינוי בעקבות המלחמה והוכיחו רצון להשתלבות בחברה הישראלית. את השינוי ואת הנכונות יש להעמיק, להרחיב ולבסס כדי לאפשר השתלבות משמעותית יותר של כל אותם מגזרים בחברה הישראלית, בכלכלה הישראלית ובמדינת ישראל בכלל. תהליכי שילוב של מגזרים אלו יסייעו מאוד לשיפור מעמדם, רווחתם ועתידם, ובה בעת יאפשרו הרחבה של בסיס הסולידריות הישראלית בכללותה.

לפיכך, ברור שאחד הנושאים הקריטיים בכל חזון שיגובש למדינת ישראל נוגע לאיום הפנימי הנובע משחיקת הסולידריות בין חלקי העם כתוצאה מחילוקי דעות עמוקים בסוגיות המפתח הנוגעות לדמותה של המדינה. גם אם נדמה שלאחר אירועי שמחת תורה התלכדה החברה באופן שהדחיק את שאלות המפתח האלה, חובה יהיה לעסוק בדרכים להעצים את הסולידריות והאמונה בצדקת הדרך ולהבטיח את שימורה.

התלות הרבה בארצות הברית מחייבת בחינה מחודשת של מערך יחסי החוץ של ישראל, מתוך הבנה שבמצבי חירום ומלחמה תתקשה ישראל לעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלה מול לחץ אמריקני שבא לידי ביטוי ברצון לכפות אינטרסים וחשיבה אמריקניים על בעיות היסוד של מדינת ישראל מול הפלסטינים ומול אויבי המדינה. בחינה זו תחייב גם חשיבה מחודשת לגבי יחסי ישראל והקהילה הבינלאומית, ובכלל זה האו”ם וארגונים בינלאומיים אחרים.

התגברות האנטישמיות בעולם בעקבות המלחמה עשויה לגרום ליהודים רבים לשקול את עלייתם ארצה, מה שעשוי להביא לגלי עלייה גדולים לישראל בעשור הקרוב. מדינת ישראל תידרש להתארגן לעלייה זו ולספק את התשתית ההתיישבותית, הכלכלית והחברתית לקליטתם המוצלחת של מאות אלפי יהודים. לצד אלה, ישראל תידרש להעמיק את הקשר עם יהדות התפוצות כדי לחזק את זיקתה לישראל ואת תמיכתה בה כביטוי ללכידותו של העם היהודי בכללותו, לשפר ולהבטיח את תחושת הביטחון שלה ולמזער ככל הניתן אובדן של קהילות שלמות בתהליך התבוללות מתמשך. כמובן אלו הן רק דוגמאות, והתהליך יחייב בחינה של שאלות והנחות יסוד רבות בהקשרי הביטחון הלאומי.

אירוע ה-7 באוקטובר הוא לא פחות מקריאת השכמה למדינת ישראל ולחברה הישראלית. מדובר באירוע משנה סדרי עולם, המחייב את המדינה ואת החברה להתעשתות מהירה ולהפנמת ההכרח שבהתאמה ובשינוי. מדינת ישראל צריכה לעבור תהליך של שידוד מערכות כולל לצד שינוי האתוס הלאומי והתאמתו לנסיבות המשתנות. ישראל שעד 7 באוקטובר התקיימה, ברוח המסורת הריבונית היהודית לדורותיה, כשמונה עשורים – כעת עליה להתחדש, להתעדכן ולעצב את דמותה מחדש לקראת העשורים הבאים. במובנים רבים, יש לראות את המלחמה כמלחמת קוממיות, כאשר מתוך החשכה הגדולה יבקע אור גדול ומדינה חדשה, ישראל 2.0, תקום מתוך השבר הגדול.

[1] הביטוי ישראל 2.0 שאול מעולם התוכנה (גרסה חדשה ומתקדמת) ובא לבטא את רעיון התחדשות ישראל לאור ארועי שמחת תורה.

[2] למעשה, מדובר בתקדים היסטורי, להוציא אירוע הגנת שמי הארץ על ידי טייסת צרפתית בימי מבצע קדש.

12.01.2024 0 comment

Newer Posts

Older Posts

ההישג ברפיח מגביר את הלחץ על חמאס – לקראת השלמת מיטוט שלטונו

האירוע בדרום ת”א קשור לתופעה הרבה יותר רחבה של הגירה, שלגביה אין לישראל מדיניות סדורה וברורה

המציאות השתנתה לחלוטין והחטופים שבידיהם נועדו עכשיו לאפשר להם להישאר בחיים

תמיכה וקוץ בה

צריך להשיג את המטרות עד תום, כשאחרון החאמסניקים מת. גם באיו”ש ובעולם כולו

ישראל 2.0

אתגרי הביטחון של ישראל לאור אירועי שמחת תורה

יחסי ישראל-ארה”ב על רקע מלחמת חרבות הברזל – אתגרים ובעיות

המגזר החרדי כמחולל צמיחה במדינת ישראל – אתגרים וחסמים

משפט, משטר וביטחון הלאומי – אתחול מחדש לאור ה-7 לאוקטובר

הבעיות

קשרים אפשריים בין כשלי ה-7 לאוקטובר ובין בעיות של משפט ומשטר בישראל

1. הפרדיגמה המשפטית במרחב הגדר

2. התפיסה הישראלית של דיני המלחמה והמשפט הבינ”ל

3. אובדן המשילות כזרז של אובדן הרתעה

4. מדיניות ההגירה של ישראל

5. חולשת מרכיב ה-accountability (אחריותיות) של ראשי מערכת הביטחון

6. פער בין אחריות וסמכות

סיכום

שיח ישראל 2.0 – מה השתבש?

פרדיגמת שתי המדינות במבחן מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה האזורית

חרבות ברזל כמחולל אתגרים והזדמנויות למדינת ישראל בזירה הבינלאומית

גרעיני התיישבות תורניים: אחיזה בקרקע ולימוד התורה, לצד מענה לכורח הביטחוני

חזרת התושבים לעוטף עזה

Israel 2.0

ישראל 2.0 – חזון ותשתית רעיונית אחרי המלחמה

מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית