ככל שהשלב העצים של הלחימה בעזה מתקרב לסיומו, מתחבטת ישראל בין שלוש אסטרטגיות חלופיות (לכאורה) עיקריות להמשך המלחמה, במטרה להשיג את יעדיה המוצהרים: מיטוט חמאס מבחינה צבאית ושלטונית, שחרור כל החטופים ויצירת מציאות חדשה בעזה, שתמנע הפיכתה בעתיד לבסיס לפגיעה בישראל.

הדיון על הבחירה באסטרטגיה המועדפת מתאפיין בביטחון הרב של התומכים בכל אסטרטגיה, בצדקת עמדתם ובקשב נמוך לביקורת ולטיעונים המצביעים על הקשיים והחסרונות. לאמיתו של דבר, לכל אסטרטגיה יתרונות וחסרונות, ומן הראוי לבחון אותם בראש צלול, ביושר וללא דעה מוקדמת, עד כמה שהדבר אפשרי, כדי שלא נתקבע על קונספציות שהופכות לדוגמות.

עסקה והפסקת המלחמה

אסטרטגיה א’ מצדדת בקבלת תנאי חמאס לשחרור החטופים (עוד לפני שהוגמשו מעט, וביתר שאת כעת), כולל הפסקת המלחמה ויציאת צה”ל מעזה בהקדם האפשרי. אליבא דמצדדי אסטרטגיה זו (ובהם משפחות חטופים, פרשנים בכירים, גורמים בשמאל הישראלי, רבים במערכת הבין-לאומית ולפי הניו יורק טיימס גם כמה בכירים בצה”ל): אי אפשר לשחרר את החטופים, במיוחד את אלה שעדיין בחיים, בדרך אחרת, ושיקול זה גובר על כל שיקול אחר. יתר על כן, ישראל כבר פגעה קשות בחמאס ובתומכיו מקרב תושבי עזה, ולכן חמאס יתקשה לשקם את כוחו בעתיד הנראה לעין ולא יהווה שוב כוח המסוגל לשחזר את מתקפת שבעה באוקטובר.

בנוסף, ישראל לא תוכל לעמוד בנטל של המשך המלחמה ולכן מוטב להפסיקה כעת. אסטרטגיה זו תביא, לדעת תומכיה, גם להפסקת המערכה בגבול הצפון, כפי שמבטיח חיזבאללה, להפסקת השחיקה בתמיכה הבין-לאומית בישראל ולהרפיית המתח עם ארצות הברית, ויש בה פוטנציאל לקדם את הנורמליזציה המיוחלת מול סעודיה.

הבעיה היא שהמשמעות המעשית של אסטרטגיה זו היא הותרת חמאס ככוח השולט בעזה, ויתור על המאמץ למנוע את התעצמותו מחדש כמו גם הרעיון של דה-רדיקליזציה, מחירים שמצדדי אסטרטגיה זו מוכנים לשלם. הם סוברים כי לא ניתן להכריע את חמאס כרעיון ומכיוון שעדיף, בראייתם, שלטון כלשהו ברצועה על פני שלטון ישראלי או כאוס ביום שאחרי המלחמה. אולם, מעבר לכך, משמעות מימוש אסטרטגיה זו היא הכרזה ישראלית בלית ברירה על חמאס כמנצח במלחמה והודאה כי הרעיון האסטרטגי שעמד בבסיס החלטתו לפתוח במלחמה היה מוצדק ונכון.

חמאס נערך מראש לתגובה קשה של ישראל, אבל הניח שבסופו של יום הוא יישאר הכוח השולט בעזה, כי ישראל לא תוכל לשאת במחיר הכרוך בסילוקו מהשלטון. מבחינת חמאס בראיית איראן וגרורותיה, מטרת המלחמה כעת היא השארת חמאס בשלטון בכל מחיר. ניצחון של חמאס יתפרש כהישג עצום מבחינתן ויתורגם להמשך ההתעצמות במגמה לכפות על ישראל ויתורים נוספים, לערער את אמונת הציונים ותומכיהם ביכולתם להתקיים בלב אזור עוין ולהרחיב את אזורי ההשפעה האיראנית במזרח התיכון גם לירדן ולחצי האי ערב. בתוך המערכת הפלסטינית, המשמעות תהיה התחזקות נוספת של חמאס והגרסה האיסלאמיסטית של נרטיב המאבק הפלסטיני שהיא מאמינה בה.

גישת הלחץ הצבאי המתמשך

אסטרטגיה ב’, שבה מצדדת מערכת הביטחון, גורסת כי המאמץ העיקרי בעזה צריך להיות המשך הלחץ הצבאי על חמאס, כדי להביא לפירוקו בסופו של דבר. זאת, באמצעות שלב ג’ של המלחמה – קרי פשיטות ותקיפות נקודתיות שיגבו מחיר כואב מארגון הטרור ויביאו אותו לקבל את עסקת החטופים שהציעה ישראל וגובתה על ידי ארצות הברית, המתווכות ושאר הקהילה הבין-לאומית (בהגמשה המסוימת בעמדת חמאס, הם מזהים הוכחה לצדקת טיעון זה). המחיר שישראל תשלם עבור המשך הלחימה יפחת, בעוד שחמאס, ששילם כבר מחיר עצום, ימשיך לשלם מחיר כבד, כולל אולי פגיעה בהנהגה הבכירה שלו.

במקביל, כדי לשקם את הלגיטימציה, ישראל תמשיך במאמץ ההומניטרי ותנסה לקדם בהדרגה מבנים שלטוניים שאינם קשורים לחמאס או לטרור, בעדיפות לכאלו שאינם קשורים לפתח, אבל בלי לפסול גם את אלה. על פי אסטרטגיה זו, צה”ל ישמור בידיו אחריות מלאה ללחימה בטרור בעזה וימשיך לקיים נוכחות בשלב זה בציר פילדלפי (עד שיימצא הסדר עם מצרים שיבטיח שלא תתבצענה הברחות) ובמסדרון נצרים, כמו גם בפרימטר המקיף את הרצועה.

אסטרטגיה זו תותיר אומנם את חמאס בשלטון על מרבית שטח הרצועה ועל הרוב המכריע של האוכלוסייה, אבל תאפשר לישראל לטפל בסיכונים לביטחונה ללא מגבלות, ובה בעת להימנע מניהול החיים האזרחיים ברצועה (בדומה למצב בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון). במקביל, צה”ל יוכל להפנות מאמצים לטיפול מאסיבי יותר באיום מלבנון, אם הניסיון להשיג הסדר בדרך מדינית ייכשל. אומנם לא מדובר בהיענות מלאה לציפיות (תכתיבים?) של ארצות הברית, אבל דרך זו עשויה למתן במידה רבה את חילוקי הדעות עם וושינגטון.

לאסטרטגיה זו לא מעט חולשות ובעיות. ראשית, היא מותירה את חמאס בשלטון לאורך זמן, ומותירה לאיראנים ובעלי בריתם תקווה מבוססת שזו תהיה המציאות הקבועה החדשה. שנית, הפתרון שהיא מציעה לשאלת החטופים עלול להיות חלקי, כי לא יהיה לחמאס עניין לוותר על כל החטופים ללא התחייבות ישראלית להפסקה מוחלטת של הלחימה ונסיגה מלאה מעזה (קרי, מעבר לאסטרטגיה א’). לפיכך, גם אסטרטגיה ב’ תשחק לידי חמאס ואיראן, אם כי במידה פחותה, ותגרום לכך שמצבה האסטרטגי של ישראל יורע, על כל הסיכונים הנגזרים מכך. היא גם מתעלמת לחלוטין מבעיית היסוד – הצורך בשינוי הנרטיב הפלסטיני, קרי דה-רדיקליזציה (למרות שמצדדיה מקווים שניצני הביקורת על חמאס בעזה יתגברו ככל שהמציאות הקשה תכביד על התושבים.

שליטה ופירוק

אסטרטגיה ג’, שבה דוגלת מממשלת ישראל (וגם אני נוטה אליה), גורסת שעל ישראל, לאחר מיצוי הסיכוי למימוש העסקה לשחרור החטופים על פי עקרונותיה (לא ברור בשלב זה עד כמה הנוסחאות שהוצגו ב”וושינגטון פוסט” לגבי ההסכמות שהושגו באשר לשלב השני של העסקה אכן עולות בקנה אחד עם העקרונות האלה), לחתור להכרעה צבאית ושלטונית של חמאס במלוא הכוח, קרי להמשיך להפנות כוחות גדולים להשלמת הטיפול בתשתיות חמאס ולהחליף את שלטונו בשלב ראשון בממשל צבאי. זאת כדי שבתוך זמן לא רב, לאחר שיובהר כי חמאס איננו חוזר לשלטון, ייעשה מאמץ להעביר רבות מסמכויותיו לגורמים פלסטיניים שאינם קשורים לטרור ולמנהל הבין-לאומי ובין-ערבי שיטפלו בשיקום הרצועה.

תוך כדי מהלך זה, מקווים מצדדי גישה זו כי ניתן יהיה להביא לשחרור החטופים באמצעות הלחץ הצבאי ובתמורה להבטחה שלא לפגוע בהנהגה ובשארית הכוח של חמאס, ולאפשר להם לצאת בשלום מעזה. אסטרטגיה זו תשפר את מצבה האסטרטגי של ישראל ותפגע קשות בציר האיראני, הן באזור והן בקרב הפלסטינים, תציב את ישראל בעמדת כוח מול חיזבאללה לקראת ההתמקדות בזירה הצפונית ותאפשר קידום צעדי דה-רדיקליזציה שייצרו סיכוי לשינוי בטווח הארוך.

הבעייתיות של אסטרטגיה זו היא במידת הישימות שלה, ובפוטנציאל שיש בה לפגוע ביחסים עם ארצות הברית ובלגיטימציה של ישראל במערכת הבין-לאומית. ככלל, הטענה היא שאי אפשר למוטט את חמאס כרעיון המוטמע עמוק בלבבותיהם ובמוחותיהם של העזתים, וכי העלות הכרוכה בהשתלטות ישראלית על הרצועה כדי לסלק את חמאס מהשלטון גבוהה מדי – הן בהיקף הכוח הצבאי הנדרש לכך, הן באבדות שייגרמו כתוצאה מנוכחות מתמשכת באזור שיהיה רווי במחבלים, הן בכל הקשור למחיר הכלכלי של פעולה כזו והן בהקשר ליחסים עם הממשל האמריקני, שהכריז מפורשות על התנגדותו להשתלטות של ישראל על רצועת עזה.

אז מה עושים?

ראשית, מתייחסים בכבוד הדדי וברצינות לשלוש האסטרטגיות ולאלה המצדדים בהן ומקיימים דיון ענייני לגביהן. כל בעלי הדעות השונות רוצים אך טוב למדינת ישראל. חיוני שהדיון יהיה ענייני וישתף כמה שיותר פוליטיקאים ומומחים לענייני צבא וביטחון, עורף וחוסן לאומי, כלכלה וקשרי חוץ. במציאות כזו, ממשלת חירום לאומי היא צו השעה, כדי להבטיח שהאסטרטגיה שתיבחר תיקח בחשבון את כל זוויות המבט ותזכה לתמיכה רחבה. חיילי צה”ל הנפלאים, שיממשו את האסטרטגיה שתאומץ, ראויים לכך.

שנית, בוחנים שוב את המטרות ואת ההתאמה של האסטרטגיה למטרות. שתי האסטרטגיות הראשונות מציעות לוותר בפועל על מטרת מיטוט חמאס. אסטרטגיה א’ מציעה לתת עדיפות מוחלטת למטרה של שחרור החטופים ולטפל במיטוט אי שם בעתיד, לאחר תקופת התארגנות ושיקום האמון בצבא וכשחמאס תספק לנו עילה לכך (והיא מן הסתם תעשה זאת). מצדדי אסטרטגיה ב’ פשוט משנים טרמינולוגיה. הם אינם משתמשים במונחים ניצחון, מיטוט והכרעה ובמקום זאת מדברים על פירוק חמאס, ברמיזה לפגיעה קשה מאוד ביכולות הצבאיות. חיוני לדעתם להתקדם לקראת השגת יעד זה, כדי להשיג את היעד של שחרור החטופים, שהוא כמעט שווה ערך, אבל הרבה יותר דחוף. ניתן, לדעתם, ללכת לעסקה ולשוב אחרי הפסקת אש או אפילו הפסקת המלחמה לטיפול בפירוק חמאס. בעוד שמצדדי אסטרטגיות א’ וב’ מציעים לשנות או לנסח מחדש את המטרות, מצדדי אסטרטגיה ג’ סבורים שיש לדבוק בהן ולשנות את שיטות הפעולה, ובמקום לעבור לשלב ג’ של הלחימה, שמתמקד בפשיטות נקודתיות – לפעול בכוחות גדולים בו-זמנית ברחבי הרצועה כדי להביא לפגיעה חמורה מאוד בחמאס, למנוע את תופעת ה”בלון” ולסלק את חמאס מהשלטון בתוך מספר חודשים. במקביל, יכונן ממשל צבאי זמני, לו יוקצו הכוחות והתקציבים הנדרשים.

שלישית, דיון איכותי ופורה חייב להתבסס על מידע וידע שיש הסכמה לגביהם בין המתדיינים. אין זה אומר שהידע ניתן רק לפרשנות אחת. להפך, תכלית הדיון היא ההתנגשות בין פרשנויות אפשריות שונות. צריך בסיס ידע משותף לגבי חוסן החברה הישראלית ויכולותיה של מערכת הביטחון שלנו, מצבה של חמאס ומצב האוכלוסייה בעזה, עמדות הממשל האמריקני מול תרחישים עתידיים ועוד ועוד. זאת, כדי לדון בשאלות כגון מהם יעדי חמאס כעת וכיצד ניתן להשפיע עליהם, כולל בהקשר לעסקת החטופים, אם ניתן להכריע את הארגון בתוך פרק זמן סביר, ולהחליש את נרטיב המאבק הפלסטיני בעזה בטווח הארוך (אף אחד לא מצפה להכריע את הרעיון בהקדם, באמצעות פעולה צבאית, אבל את חמאס כארגון כנראה שניתן להכריע בדרך זו), מה היקף ההשקעה הנדרשת לצורך כינון ממשל צבאי זמני (ייתכן שהרבה פחות מכפי שצה”ל טוען) וכיצד ההתפתחויות בעזה תשפענה על זירות המערכה האחרות ועל היחסים עם ארצות הברית. בדיון יש לכלול גם גורמים חוץ-ממסדיים, כדי לחשוב באופן יצירתי, ולהימנע מחשיבה קבוצתית.

רביעית, יש להמשיך בינתיים את המאמצים לקדם את הדרך שכבר נבחרה, קרי המשך הלחץ הצבאי על חמאס בעצימות משתנה וקידום עסקת החטופים שהציעה ישראל. דרך זו משקפת פשרה בין 3 האסטרטגיות ועשויה לאפשר לא רק שחרור של לפחות חלק מהחטופים, אלא גם פסק זמן חיוני לניהול הדיון המעמיק לגבי ההמשך. מכל מקום, ההתהוות של שינויים במציאות, בין השאר כתוצאה מפעולות שלנו והתפתחויות אחרות, עשויה לשנות את מאזן היתרונות והחסרונות של האסטרטגיות החלופיות. עלינו לזכור שמצוקה היא מנת חלקם של כל השחקנים במערכת ואורך הרוח שלנו איננו קצר יותר מזה של כל אחד מהם.

חמישית, עלינו לוודא שכל החלטה תעלה בקנה אחד עם החשיבה שיש לבצע במקביל על תפיסת הביטחון הלאומי החדשה שנצטרך לעצב, במקום זו שקרסה בשבעה באוקטובר. עקרונות ההתרעה, ההרתעה, ההכרעה וההגנה, וחלק ניכר מהתפיסות שעמדו בבסיסה (שאיפה למלחמות קצרות מול צבאות נחותים, עליונות מודיעינית ואווירית, הכלה ומאמץ להגדיל כמעט בכל מחיר את פסקי הזמן בין התלקחויות של לחימה עצימה, “נגן על עצמנו בכוחות עצמנו” ועוד) יצטרכו להשתנות או לקבל משמעות עדכנית. חשוב שמדיניותנו בעזה תשתלב בתפיסה החדשה. גם בסוגיה זו נשמעות כבר דעות מגוונות ויש צורך בדיון מעמיק ופתוח, שלבסוף יוכרע בהכרעה דמוקרטית.

ולבסוף, משתאומץ אסטרטגיה על ידי הממשלה, שומה על כל הגורמים הממלכתיים להתגייס במלוא המרץ למימושה באמצעות המשאבים העומדים לרשותם. עלינו להעצים את יתרונותיה ולצמצם את חסרונותיה, ובמקביל לבחון שוב ושוב את תקפותה.

המאמר פורסם ב-N12, בתאריך 11.07.2024.

בתוך סבך הדילמות שבהן נתון דרג מקבלי ההחלטות בישראל, המלחמה עד להכרעתו המוחלטת של חמאס חייבת להיות עוגן במדיניותו ובמהלכיו. לאחר ה-7 באוקטובר אין לו מרחב תמרון ביחס לכך; כל תוצאה אחרת במלחמה הזו, תביא להשלכות מרחיקות-לכת על  מעמדה של ישראל ועל המוטיבציה של אויבינו לתקוף אותנו ולהילחם בנו. לעומת זאת, התמודדות נחושה עד להשגת כל יעדינו בעזה, תערער גם אצל נסראללה את ביטחונו ביעילותה של אסטרטגיית ההתשה מול ישראל ותספק לו ולמנהיגי-לבנון המחשה לא מזמינה, באשר לתוצאות האפשריות של מלחמה עם ישראל.

המחלוקת בתוך הצמרת המדינית-ביטחונית בסוגיות הקשורות לעזה, משקפת לא רק הבדלי גישות בנוגע לתכלית האסטרטגית (האמיתית, לא המוצהרת) של המלחמה, אלא גם פערים בהערכת תוחלת המאמצים וביחס לסנכרון של הלחימה בעזה בין שאר האיומים והאתגרים.

זליגתה של המחלוקת אל המרחב הציבורי מנוצלת על ידי אויבינו כחומר תעמולה לחיזוק הרוח וכושר העמידה של אנשיהם. הם מציגים זאת כביטויי תסכול וייאוש וכסימנים לשבירה ולהתפרקות של המערכת הישראלית.

ואולם, התבוננות על התנהלות צה”ל והחברה בישראל ועל התמונה הכוללת של ההישגים  במלחמה זו, חרף מחיריה ולמרות האילוצים הרבים שבהם היא מתנהלת, מספקת מאזן מעורב שנוטה יותר לצד החיובי האופטימי מאשר לעמדה הנגדית.

אין הכוונה רק להישגים הצבאיים, אלא אפילו להשפעה העמוקה יותר של המלחמה על עמדות הציבור בעזה, כפי שניתן ללמוד מתוצאות הסקר הרבעוני העדכני שערך מכון  PSR בראשות ח’ליל שקאקי.  כך לדוגמה הצביע סקר זה על; ירידה בשיעורם של תושבי עזה שעדיין תומכים בהתקפה שביצע חמאס ב-7 אוקטובר, ירידה בשביעות הרצון מהחמאס בקרב ציבור זה  ועל ירידה בשיעורם של תושבי עזה שמאמינים כי חמאס תנצח במלחמה. גם לאחר הירידה, הנתונים עדיין רחוקים מלבשר על מהפך (וביו”ש הם אפילו משקפים מגמת התחזקות לחמאס), ובכל זאת אין להתעלם מהם.

הבדלי הגישות בתוך המערכת הישראלית לא תמיד ניתנים לגישור, אך מה שכן ניתן לצמצום הוא פערי הציפיות, בין הדרג המדיני למערכת הביטחון ובין שני אלה לציבור.

הפער הראשון נוגע לשאלת ההישג הנדרש מול חמאס. היעד שהוגדר ע”י הדרג המדיני הוא להשמיד את היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ואולם עדיין נדרשת הגדרה למדדים שלפיהם ניתן יהיה להעריך את השגתו של היעד . גורמי הביטחון הרבו להשתמש במונח “פירוק” כשכוונתם בכך היא לפירוק היכולת של החטיבות והגדודים בחמאס לפעול כמסגרות מאורגנות. ואמנם, כוחות צה”ל פירקו את מרבית המסגרות החטיבתיות והגדודיות של חמאס.

במלחמה נגד צבא סדור של מדינה, די במיטוט מערכת הלחימה ופירוקה לגורמיה ובהשמדה מסוימת של כוחותיו, כדי שלחימתו תיעשה חסרת תוחלת באופן שיוביל אותו להירתע ולהיכנע. כך קרה במלחמותינו נגד צבאות ערב בין השנים 1948-1973.

ואולם, במקרה שלפנינו , בלחימה נגד ישות היברידית – צבא שיודע לעבור לפעול כחוליות גרילה וטרור (או נגד צבא ג’יהדיסטי אחר, כמו הנאצי והיפני), אין די בכך כדי להביא להכרעתו. פירוק המערכת נחוץ כדי להקל על כוחותינו להשיג את ההכרעה השנייה: חיסול האויב ו/או עקירתו מהשטח.  זה יכול להסביר את החזרה הנדרשת למקומות שבהן צה”ל כבר פעל בעבר ולהכין את הציבור גם לזמן הממושך שנדרש כדי להשיג את היעד.

פער נוסף קיים ביחס להשמדת יכולותיו השלטוניות של חמאס. בעוד שלשיטה אחת הדרך להפקעת מוֹסְרוֹת השלטון מידי חמאס היא לאפשר כניסתו של גורם אחר (שאיננו צה”ל) אשר ייטול על עצמו את ניהול העניינים האזרחיים ברצועה, הדעה האחרת גורסת כי אין גורם זולת צה”ל שיוכל להצליח בכך בתנאים הנוכחיים ובכל מקרה יש למוטט כל מוקד כוח שלטוני של חמאס, גם אם באופן זמני לא יהיה לו תחליף. כך או אחרת, לא ידוע על תכנית סדורה ומאושרת להשגתו של יעד זה  ובתוך כך – גם לניתוק שליטתו של חמאס בסיוע ההומניטארי הנכנס לרצועה ומספק לארגון הטרור אורך נשימה ועמדות כוח.

פער נוסף קשור לקצב ולעצימות שבהם מתנהלת הלחימה. יש להניח כי אלה  מושפעים מהאילוצים שבהם ישראל נתונה: המדיניים, המבצעיים והמשפטיים ואולם דרך זו מפחיתה את יעילות הפעולה, מצמצמת את מוקדי הלחץ על האויב, מאפשרת לכוחותיו לחמוק לאזורים שמחוץ למרחב הלחימה ולהתארגן בהם, מאריכה את המלחמה ומחזקת את תחושת הדשדוש. אסטרטגיה של צבירת הישגים טקטיים שמשקלם הכולל יוביל להכרעה, כרוכה במחירים יקרים שאותם ניתן לדרוש רק כשאין אלטרנטיבה אחרת.

טוב תעשה הצמרת המדינית והביטחונית אם תשוב ותלבן את הסוגיות הללו בתוך חדרי הדיונים. עם כל חסרונותיה המחלוקת יכולה להוות הזדמנות לחזק את ביטחוננו לא רק בצדקת המלחמה אלא גם בדרך שבה היא מבוצעת.

***

שלא כמו בתחומים אלה,  דומה כי אין חולק על חשיבות חיסולה של הנהגת חמאס ועל התועלת הצפויה מכך  ביחס לכל היעדים שישראל הגדירה.  בעוד שלגבי המפקדים ברצועה ניתן להבין את הקושי לעשות זאת, הרי שהדבר אינו מובן ביחס למנהיגי הארגון בחו”ל שמככבים באמצעי התקשורת ומתנהגים כאילו הובטחה חסינותם מפני ידה של ישראל. על רשימה זו ניתן למנות את חאלד משעל, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עיזאת רישק, אוסאמה חמדאן , זאהר ג’בארין ודמויות נוספות שמוכרות היטב למערכת הביטחון.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו, ומאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב־זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לנטרול כל מרכיביה – בייחוד לאחר הטבח המפלצתי ב־7 אוקטובר שעליו תפארתה, ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל לגבי מחויבותו המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד אילת)

פגיעה בהם תבהיר לראשי הארגון כי יש מחיר לסרבנותם לעסקת שחרור ולזמן שחולף. פגיעה כזו תסייע לשבש את יכולת השליטה ואת התיאום בין זרועותיו השונות של הארגון ותכביד על מאמצי התאוששותו בעזה.

בלי מפקדה יעילה בחו”ל, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ויעד שמשרת אפילו את הרצון האמריקני לעצב סדר אזורי חדש.

פורסם בישראל היום, בתאריך 21.6.2024.

• חמש הדרישות שחמאס מציג במשא ומתן לעסקת שחרור החטופים, מיועדות לשמר את מעמדו כגורם הכוח המרכזי ברצועת-עזה, לאפשר לאנשיו לצאת ממקומות המסתור ולחזור לשגרת פעילותם בלי לחשוש מפעולות סיכול של ישראל, לאפשר את שיקום יכולותיו הצבאיות, ולממש גם בזירת יו”ש, את רווחיו הפוליטיים מהמלחמה.
• התעקשות חמאס לקבל ערבויות בינלאומיות לכך שישראל לא תפר את התחייבויותיה בעסקה, נועדה לשמר את המעורבות הבינלאומית בסכסוך ומניחה שהלחצים מהכיוון הזה יופנו בעיקר כלפי ישראל וישרתו בכל שלב את האינטרסים של חמאס.
• העמדה הגורסת כי ניתן יהיה להסכים להפסקת המלחמה לצורך ביצוע העסקה ולאחר מכן לחדש את הלחימה בתּוֹאֲנָה כלשהי ולהשלים את השגת המטרות, מתעלמת מהדינאמיקה שקיימת בתהליכים כאלה, שלא תאפשר זאת.
• המחירים העיקריים שישראל נדרשת לשלם בעסקה המוצעת: סיום המלחמה ללא מיטוט חמאס, מתן אפשרות לשיקום יכולותיו הצבאיות ברצועה ותנאים שיאפשרו את שדרוג מעמדו גם ביו”ש, העצמת הסיכונים כתוצאה מהצטרפותם למעגלי הטרור והלחימה של מאות מחבלים משוחררים ומהאפשרות שגורמי הטרור יגבירו את השימוש בפיגועי חטיפה בעקבות התוצאות במקרה הנוכחי. מעבר לכך, במישור התודעתי – העסקה תיתפס כסיום מוצלח של חמאס למלחמה שאותה הוא כפה על ישראל וככישלון של ישראל בהשגת מטרות המלחמה, למרות הלחימה הממושכת.
• כל החלטה של הממשלה, לתמוך בעסקה או להתנגד לה, היא לגיטימית ובלבד שתתקבל לאחר ראיה מפוכחת של מכלול היתרונות והסיכונים הנשקפים ממנה.

בתגובה להאשמתו ע”י מזכיר המדינה האמריקני- אנתוני בלינקן בהכשלת המאמצים להשגת עסקה, הציג ארגון חמאס פעם נוספת, את הדרישות העיקריות שלו בתמורה לשחרור החטופים: “הסכם כולל שמתבסס על הפסקת אש סופית, נסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, חזרת תושבי-רצועת-עזה העקורים אל בתיהם, שיקום הרצועה ועסקה רצינית לחילופי שבויים”. חמש הדרישות שפורטו בהודעה זו, מלמדות גם על המטרות האסטרטגיות שלו, ליום שאחרי המלחמה.

מבחינת חמאס, אבן הראשה של כל עסקה הוא הסכמה על סיום מלא וסופי של המלחמה, שיביא בתהליך לא ארוך, לנסיגת צה”ל מהרצועה אל קווי ה-6 באוקטובר ולהגבלתה של ישראל מלבצע פעולות סיכול בתוך הרצועה. כך יתאפשר לאנשי חמאס לצאת בבטחה ממקומות המסתור, להתארגן, לחדש את משילותם ולשקם את יכולותיהם.

בד בבד עם הפסקת הלחימה ויציאת כוחות צה”ל, יבוצע שחרור של החטופים כנגד שחרור מחבלים מבתי כלא בישראל, תתאפשר חזרתם של תושבי הרצועה שנעקרו מבתיהם  , ויותנע תהליך לשיקום הרצועה במימון בינלאומי.

ישראל לא תוכל לחדש את הלחימה לאחר הפסקתה 

במציאות כזו ולאחר שמכונת המלחמה של צה”ל תיכבה, לא ניתן יהיה להרים את המתג ולחזור ללחימה כאילו לא קרה דבר. גם כשיהיו הפרות מצד חמאס, העולם ילחץ על ישראל להסתפק בתגובה מידתית ולא לחדש את המלחמה. ולא רק העולם: גם מבית, יהיה קשה לגייס תמיכה לחידוש המלחמה לנוכח המחירים ובהתחשב באיומים ובאתגרים הנוספים שיהיו על הפרק. המשמעות המעשית אפוא היא שהמלחמה בפועל תסתיים וזאת כשחמאס עדיין גורם הכוח המרכזי ברצועה, בתנאים שיאפשרו לו שיקום מהיר של יכולותיו הצבאיות ועם הישגים שישדרגו את מעמדו אפילו ביו”ש וברש”פ.

חמאס לא יפורז מנשקו

לרשות חמאס יעמדו לא רק היכולות השיוריות מהמלחמה ובכללן מנהרות בהיקף של עשרות קילומטרים, אלא גם אמצעים שיוכלו לאפשר חידוש מהיר של תעשיית ייצור האמל”ח המקומית. אם נוסיף לכך את האמצעים הרבים שיוכנסו לצורך השיקום האזרחי, אפשר להעריך שבזמן לא ארוך, חמאס יוכל למלא את חוסריו בתחום האמל”ח.

כל עוד חמאס הוא בעל הזרוע והשליט בפועל לא יהיה גורם שיוכל לפקח באופן אפקטיבי ולמנוע את הסיכונים הללו. לא מדינות ערב ולא אירגונים בינלאומיים.

הברחות מסיני

בכל הקשור למניעת הברחות מסיני לעזה – ללא שליטה ישראלית אפקטיבית בציר “פילדלפי” ובמעבר רפיח, ישראל תיאלץ להתבסס על הסדרים בינלאומיים, בדגש על התיאום הביטחוני עם מצרים. ניסיון העבר בתחום הזה לא מבסס אופטימיות לגבי העתיד. יתרה מכך, העובדה שהתעצמות צבאית מטבעה מתרחשת טיפין טיפין, רחוק מאור הזרקורים, תקשה על הפעלת לחצים בתחום זה ותאפשר השלמה והסתגלות הדרגתית למציאות שתתפתח.

החזרת העקורים היא השלמה עם קיום מנהרות בעזה

קיומה של רשת מנהרות עניפה מתחת לשכונות בעיר עזה, מספק לישראל הצדקה שלא להחזיר את העקורים לבתיהם ולהמשיך לראות את המרחבים האלה כ”אזורי לחימה”.  זה יכול היה לשמש מנוף לחץ משמעותי של אוכלוסיית העקורים – המבקשת לחזור לשגרה – על חמאס. ויתור ישראלי בסוגיה הזו, לא רק שמבטל את מנוף הלחץ הזה אלא שהוא עשוי להתפרש כהסכמה ישראלית למציאות זו, שעומדת בסתירה  לרעיון הפירוז הביטחוני.

חמאס יבסס את כוחו גם ביו”ש וברש”פ

התעקשות חמאס על כך שמחבלים מיו”ש אשר ישוחררו במסגרת העסקה, יוחזרו לבתיהם ולא לעזה, מלמדת לא רק על עמדת הכוח שממנה חמאס מנהלת את המשא ומתן אלא גם על כוונתה למנף את שחרורם כדי לשדרג את מעמדה הפוליטי ביו”ש וברש”פ וכמובן גם להשתמש בכישוריהם כדי לחזק את תשתיותיו של הארגון במרחב זה.

פורסם בישראל היום, בתאריך 14.6.2024. 

פיגוע הדריסה ליד שכם שגבה את חייהם של שני חיילי צה”ל כמו גם אירועי הירי והטסת הרחפנים לעבר ישובים ישראלים ליד קו-התפר, הפנו לרגע את תשומת הלב בציבור, לזירת יו”ש המבעבעת. זו אמנם מוגדרת כזירה משנית במערכה הרב-זירתית שישראל מנהלת אך האיומים ממנה ממשיכים להיות מקור לדאגות צה”ל והשב”כ..

עד כה שני גורמים ריסנו במידת מה את פוטנציאל הטרור מיו”ש. הראשון – הוא ההלם והתדהמה שאחזו בגורמי הטרור ובציבור הפלסטיני באזור הזה, לאחר ה-7 באוקטובר. החשש מפני האפשרות שישראל תכלה את זעמה, על הטבח הנורא,  בכל מי שיתגרה בה, הוריד למדרון אחורי חלק מגורמי הטרור. אפילו ההחמרה במצב הכלכלי בעקבות הסגר המתמשך, לא מוטטה את המחסום הפסיכולוגי הזה. הגורם השני – שבא במקביל לכך, הוא הפעילות האינטנסיבית של מערכת הביטחון. זו התאפיינה במידה רבה יותר של חיכוך יזום ואגרסיביות והובילה לאלפי מעצרים, לסיכול פיגועים רבים ולריסוק חלק מתשתיות הטרור.

ואולם, התעוזה שמפגינים גורמי הטרור ביו”ש בתקופה האחרונה, מעידה כנראה על התפוגגות השפעתו של הגורם הראשון ועל הסתגלות לדפוסי הפעולה הנוכחיים של צה”ל. על הרקע הזה , גורמי הטרור ביו”ש החלו לאמץ גישה של התקפות יזומות כנגד ישובים, כנראה בהשראת התקפת חמאס מה-7 באוקטובר.

גם אם כרגע ביצועיהם נראים רחוקים מלהידמות לאותה התקפה, יש לראות בחומרה את עצם הכוונה לחקות את הדפוס הזה, תוך התאמות מתבקשות, בגזרת יו”ש.

מערכת הביטחון חייבת לנקוט צעדים שיהפכו כיוון זה כחסר סיכוי ותוחלת בעיני הפלסטינים. יש לשקול הגדרתו של משטר מיוחד לרבות הוראות פתיחה באש יחודיות למרחב התפר ולגדוע כל התארגנות או ניסיון לפעול בכיוון זה, גם תוך שימוש באמצעי הסיכול הממוקד.  יש למצות את האכיפה ולהפעיל צעדים מנהליים כנגד כל מי שמעורב בצורה כלשהיא ברעיונות אלה- מחבלים, סייענים, ספקי אמצעים (כגון רחפנים), מסיעי שב”חים ומעסיקיהם. אל מול הדפוס המסוכן הזה, נכון לבחון את השימוש גם בצעדים גורפים כנגד אזורים שמהם מתבצעות ההתקפות או ההכנות לכך. זו חייבת להיות משימה בעדיפות עליונה של כוחות צה”ל, שב”כ , מג”ב ומשטרה בגזרה זו.

                                                                                        ********

הרעיון המסדר: להבטיח את הקיום כדי שנוכל להגשים את החזון.

הצבר הגדול של האירועים שמתרגשים עלינו בו זמנית, משבע זירות גיאוגרפיות (רצועת-עזה, יו”ש, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ומעל כולן – איראן), בזירה המשפטית-הבינלאומית (בתי הדין בהאג) ובזירה המדינית – עלול ליצור את התחושה – “פְלִישְתִים עָלֶיךָ שימשון”.  

המלחמה הממושכת, המחירים הישירים והעקיפים ששולמו עד כה, המחלוקות לגבי המשכה, המבוי הסתום בסוגיית החטופים ואי-הודאות של תושבי הצפון המפונים ביחס לעתידם – מוסיפים לתחושת הדישדוש. יוקר המחייה והקשיים הכלכליים כמו גם חזרתן לסדר היום של הסוגיות הפוליטיות והמחלוקת הפנימית – תורמים את שלהם לדאגה הכללית. יש להניח כי באיראן, בחיזבאללה ובחמאס, עוקבים אחר ההתרחשויות בישראל ומקווים כי מגמות אלה יכרסמו באיתנות הלאומית ויביאו לשינוי בעמדותיה. רעיון המלחמה הרב-זירתית עם ישראל, כוון גם לכך. התפיסה הבסיסית בחוגים הללו היא כי נשק ההכרעה כלפי המערב ,וישראל בכללו,  הוא העמידה האיתנה לאורך זמן  . כפי שאמר נסראללה בנאום “קורי העכביש”: “החברה הישראלית עייפה ממלחמות ,אין לה את האיתנות והחוסן לעמוד במאבק דמים ולספוג נפגעים”.

ואולם, ההתנהלות הישראלית בשמונת חודשי המלחמה טפחה על פניהם. למרות הקשיים מחוץ ומבית, ישראל ממשיכה להיאבק בנחישות להשגת כל מטרותיה.

בנקודת הזמן הנוכחית ולנוכח האתגרים שעוד נכונו לנו, על הדרג המדיני להשקיע בחיזוקו של החוסן הלאומי, לצד המאמץ הנמשך במישורים הצבאי והמדיני. נכון לצמצם ככל הניתן את אי הודאות בציבור, לחזק את הרציפות המשקית, להקל את העול הכלכלי, להימנע או לדחות את העיסוק בסוגיות מעוררות מחלוקת ולשאוף להסכמות רחבות.

הציבור הישראלי שהורגל לחיות לאורו של חזון גדול זקוק גם לכך. בנקודה זו ההצעה האמריקנית לסדר אזורי חדש פוגשת את הכמיהה אותנטית לרעיון מסדר, אלא שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את תג המחיר הנלווה לכך. לעת הזו, הרעיון המסדר להתנהלותה של ישראל, הוא פשוט יותר, אך נאמן למציאות: אנו פועלים להבטיח את הקיום כדי שבבוא העת נוכל להגשים את החזון שיוסכם.   

המאמר פורסם בישראל היום, בתאריך 31.5.2024. 

עוד בשנת 2013 פרסם הרמטכ”ל תוכנית רב-שנתית עבור צה”ל בשם “תעוזה”. תוכנית זו כללה ירידה ניכרת במימון הכולל לצה”ל ושינתה את סדרי העדיפויות מתיעדוף כוחות היבשה לטובת יכולות חיל האוויר והסייבר, המודיעין, כוחות המבצעים המיוחדים וירי מדויק ארוך טווח. כל זאת על רקע קיצוץ של 25% בתקציב הכוחות הקרקעיים בין 2002 ל-2006.

הרמטכ”ל בתקופה זו היה רא”ל בני גנץ.

לדברי אמיר רפפורט, מו”ל ועורך מגזין Israel Defense שעוסק בנושאי התעשייה הצבאית, גנץ קיבל את החולשה היחסית של יכולות התמרון של כוחות היבשה כעובדה מוגמרת. הוא לא חשב שצה”ל יצטרך להילחם עם כוחות הצבא הקונוונציונליים בעתיד הנראה לעין, והאמין שצה”ל לא יצטרך לבצע תמרונים קרקעיים רחבי היקף בשטח האויב.

ברור שגנץ, קודמיו וממשיכיו (מופז, חלוץ, יעלון, אשכנזי, אייזנקוט וכוכבי) – שכולם היו שותפים לקונספציה שגויה זו במידה זו או אחרת – טעו לחלוטין. די ברור שבמהלך העשור הקרוב ישראל תילחם ככל הנראה בכמה מלחמות בשטחי אויב.

בתגובה לתוכנית השגויה של גנץ ב-2013, הזהירו ד”ר איתן שמיר וד”ר אדו הכט ממרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים כי “הזנחת כוחות היבשה של צה”ל מהווה סיכון לביטחון ישראל. אנו עומדים בפני קרבות אמיתיים כנגד הצבאות המאורגנים היטב של חמאס וחיזבאללה”. אבל בזמן ההוא אף אחד לא הקשיב להם.

היום ברור שצה”ל צריך להכריע את הצבאות האיראניים והמיליציות הג’יהאדיסטיות האורבות לפתחנו. הוא צריך לעבור בית אחר בית ומנהרה אחר מנהרה כדי לחסל חוליות טרור ביהודה, שומרון ורצועת עזה. ייתכן שיהיה עליו “לנטרל” את מתקני ההעשרה הגרעיניים וייצור הפצצות של איראן.

חשבו על המצב בלבנון. כדי לנטרל את חיזבאללה ולהרוס את מצבורי הטילים שלו במלחמה הקרובה ישראל תצטרך לכבוש מחדש את דרום לבנון. גם כאשר חיל האוויר הישראלי פועל באינטנסיביות (כולל פגיעה קשה בתשתיות של לבנון), ישראל עלולה לעמוד בפני חודשים של לחימה קרקעית אמיתית ובלתי פוסקת בעמקים ובהרים התלולים של לבנון, שבהם חיזבאללה מבוצר היטב. (צבא הטרור שנוצר וממומן על ידי איראן חולש על מערך מנהרות ובונקרים שלפי הדיווחים גורם לתשתית הצבאית של חמאס בעזה להיראות כמו משחק ילדים).

בהתחשב בנסיגה המהירה של אמריקה מהתחייבויות מעבר לים, הביטול ההדרגתי על ידי הנשיאים אובמה וביידן של ההגנה הדיפלומטית האמריקאית שהוענקה לישראל, וההגבלות האחרונות על השימוש בנשק אמריקאי – ייתכן שישראל תיאלץ להילחם לגמרי בכוחות עצמה.

הבנה זו רלוונטית במיוחד בזמן שישראל מתכוננת להחליף את ההנהגה הצבאית והמודיעינית שלה.

ראש המודיעין הצבאי, האלוף אהרן חליוה, התפטר בימים אלו בשל חלקו בכישלון האדיר של ה-7 באוקטובר, כפי שהיה ראוי שיעשה. בקרוב צפויים להתפטר מתפקידם או להיות מפוטרים הרמטכ”ל הרצי הלוי, אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, ראש המוסד דוד ברנע, ראש שירות הביטחון הכללי רונן בר ועשרות בכירים נוספים במערכת הביטחון, שוב, כפי שראוי שיקרה.

השאלה היא לא רק מי יחליף אותם, אלא איזה סוג של תפיסות עולם מבצעיות יביאו המחליפים שלהם למשימה, ואילו תפיסות מושגיות יניחו בפניהם הפוליטיקאים בישראל (גם את הפוליטיקאים יש להחליף בחדשים!). וגם, מהם התקציבים שיקצו ראש ממשלת ישראל ושרי הביטחון והאוצר למערכת הביטחון.

להלן רשימה קצרה של תיקונים נחוצים:

* כוח אדם: במהלך 40 השנים האחרונות הצטמק צה”ל מ-15 ל-10 אוגדות. כעת הוא צריך לגדול לפחות בשלוש אוגדות. מדובר על 50,000 חיילים נוספים, וכמות עצומה של ציוד צבאי.

* הכשרה: יש צורך בעלייה ניכרת של הכשרת כוחות החזית. סוד גלוי הוא שרבים מכוחות החי”ר והשריון שנכנסו לעזה בחצי השנה האחרונה לא היו מאומנים מספיק ללחימה בשטח בנוי.

למעשה ההצלחה של צה”ל במלחמה בעזה היא סוג של נס, כאשר מפקדים צבאיים מדרג הביניים בשטח (מג”דים ומח”טים) לומדים תוך כדי תנועה ומביאים במהירות את חייליהם לכשירות הנדרשת. הם בין הגיבורים האמיתיים של המלחמה הנוכחית.

אימונים עולים כסף רב, בייחוד אימונים של כוחות משולבים ללוחמה בעצימות גבוהה, שבהם זרועות מספר של הצבא פועלות יחדיו. אימון כוחות המילואים יקר אף יותר. למרבה הצער, תקציב האימונים הוא בדרך כלל הדבר הראשון שמקוצץ כאשר התקציב הצבאי הכולל נחתך, כפי שהיה בעשורים האחרונים.

* כלים משוריינים: הצבא צריך לחדש את יכולות הניוד של הכוחות המזוינים ולרכוש יותר נגמ”שי “נמר” המצוידים במערכת ההגנה האקטיבית “אגרוף הברזל”; טנקי “מרכבה” עם מערכת “מעיל רוח”; ותומ”תים (תותחים מתנייעים) עם מערכת “רועם”. לצורך זה יידרשו מאות מיליוני שקלים.

* תחמושת: צה”ל כילה חלק ניכר ממאגרי התחמושת שלו בחצי השנה האחרונה, בעיקר ממלאי הפגזים שהיו לרשותו עבור כוחות היבשה וטילים מונחים מדויקים לחיל האוויר.

בעוד שארה”ב סיפקה לישראל נשק רב, וושינגטון עיכבה אספקה חוזרת של חלק מהתחמושת הזו בזמנים מסוימים, ובכל מקרה יש מחסור עולמי באמצעי לחימה מסוימים, כגון פגזי ארטילריה 155 מ”מ (מאחר שהמלחמה באוקראינה חיסלה חלק גדול מהנשק הזמין). כאמור לעיל, גם ישראל עומדת כעת בפני הגבלות הולכות וגוברות על השימוש שלה בנשק שסופק על ידי ארה”ב.

התוצאה היא שישראל צריכה לייצר תחמושת באופן עצמאי ושצה”ל צריך לאגור מצבורי נשק גדולים בהרבה עבור המלחמות הממושכות העתידיות עם חיזבאללה וחמאס. וגם כאן, נדרש כסף רב יותר עם מימון מובטח לאורך תוכנית רב-שנתית.

לפי הדיווחים, ראש הממשלה נתניהו הורה על הצטיידות מסיבית, פי שמונה מיכולת הייצור הנוכחית של התעשיות הביטחוניות הישראליות. ימים יגידו אם הצו הזה מיושם ומתוקצב כראוי על ידי ממשלות ישראל הבאות.

* חיל הים: ארגוני אסלאם קיצוני משתלטים על אגן הים התיכון המזרחי, מלוב ועד סוריה וטורקיה. ישראל ויוון הן המדינות היחידות בעלות אוריינטציה מערבית באזור.

מפקד חיל הים לשעבר, אלוף (מיל’) אליעזר (צ’ייני) מרום, טוען שישראל זקוקה לצי הרבה יותר חזק, עם טווח ארוך, כדי להתמודד עם ההיערכות האסטרטגית המתגבשת בימים אלו, וכדי להגן על עצמה מפני התקפות טרור על שדות הגז הטבעי שגילתה בים.

לצורך זה, חיל הים הישראלי מבקש יותר מ-5 מיליארד דולר עבור ספינות חדשות, צוללות, מערכות נשק ואנשי צוות במהלך העשור הבא.

* הגדה המערבית: בהתחשב בכך ששיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית קרס בפועל, ושכוחותיו של מחמוד עבאס אינם יכולים לחמאס ולמיני-צבאות טרור האחרים שהתבצרו ברחבי יהודה ושומרון, ישראל צריכה להזרים כוחות שיטור נוספים לשטח. הדבר יצריך הקצאת משאבים ניכרת מהמערכת הצבאית, אך אם לא יבוצע, אף אדם בתל אביב או בירושלים רבתי לא יהיה בטוח.

עובדה היא שהטרור הפלסטיני כולל היום מספר עצום של גדודי קומנדו מאורגנים הפועלים בגלוי בעשרות ערים ומחנות פליטים. קחו, למשל, את נור שמס, מחנה פליטים הצמוד לטול כרם במרכז ישראל, ממש מעבר לגדר הביטחון. צה”ל פעל בתוכו במשך ארבעה ימים בשבוע שעבר ונתקל בו כמויות מדהימות של כוח אש פלסטיני.

(חסל סדר חלומות על רשות פלסטינית “מתחדשת” שלא רק תילחם באמת בטרור בגדה המערבית, אלא גם תיטול על עצמה אחריות לניהול, פירוז ושינוי מגמת ההקצנה של רצועת עזה. הצחקתם אותי!)

* עמק הירדן: קולות רבים במערכת הביטחון קוראים לבניית גדר ביטחון מבוצרת היטב לאורך הגבול הארוך עם ירדן, כפי שנעשה לאורך הגבול עם מצרים, לבנון ורמת הגולן; זאת לצד הצבתם הקבועה של כוחות נוספים לאורך קו תפר אסטרטגי זה.

איראן מבקשת לערער באופן פעיל את יסודות הממלכה ההאשמית של ירדן ולנצל את הגבול החדיר שבין ישראל לירדן למשלוחי נשק להודה ושומרון. נזילות המצב המדיני והביטחוני בגבול המזרחי מחייבת צבירת כוח צבאי בבקעת הירדן, ויש לתקצב זאת במהירות.

* איראן: אם יכלו כל הקיצין (ונראה שכל יום חדשות רעות יותר מגיעות מאיראן בנוגע להתקדמותה הגרעינית, ומוושינגטון בנוגע לכניעתה האסטרטגית לאיראן), ייתכן שצה”ל וחיל האוויר ייאלצו לפעול נגד מתקני הגרעין והטילים של איראן. במקרה זה תצטרך ישראל להתמודד עם השלכות פעולת התגמול האיראנית, ומוטב שהמדינה תהיה מוכנה הן מבחינה צבאית והן מבחינת העורף.

מתקפת המל”טים והטילים האיראנית חסרת התקדים על ישראל החודש מוכיחה שישראל זקוקה לתוספת לא קטנה של מערכי הגנה נגד טילים מסוג חץ 2 ו-3. לכך דרוש כסף רב.

עצמאותה של ישראל תלויה במוכנות של הגנה איתנה, ובמנהיגים צבאיים-מודיעיניים חדשים עם הבנה ברורה של המצב.

מהתקשורת הישראלית והעולמית מתקבל הרושם שהחודש ישראל השיגה את הניצחון הגדול ביותר שלה מאז מלחמת ששת הימים, כשמנעה בהצלחה מתקפת טילים איראנית מסיבית.

באמצעות עשרות סרטונים וסיפורים על מעללי הטייסים הגיבורים, צה”ל עסוק ביחצון יכולותיו הטכנולוגיות. בחוגים דתיים מופצת אלפי ממים ומאמרים הטוענים לנס משמים, לא פחות.

מדובר בהפרזה מוחלטת. במקרה הטוב, ישראל יכולה לרשום הישג טקטי הגנתי, מבורך אמנם, אבל לא ניצחון אסטרטגי. במישור האסטרטגי, ישראל ספגה הפסד צורב כאשר איראן פרצה את מסגרות ההרתעה האמריקאיות והישראליות.

נשיא ארה”ב בוושינגטון נבח “אל” (Don’t!), וירושלים לא האמינה שאיראן תעז לתקוף ישירות את ישראל. אבל איראן העזה למרות הכול. האייטולות השיקו התקפה אדירה בסגנון רוסי שנועדה לגרום נזק רב; מטח המל”טים והטילים בלילה אחד מהגדולים ביותר ששוגרו בהיסטוריה האנושית כנגד מדינה כלשהי.

העובדה שהתקיפה נכשלה – כאשר 50% מהטילים נכשלו בשיגור או התרסקו לפני שהגיעו ליעדם ו-49% נוספים יורטו על ידי ישראל ובעלות בריתה – אינה רלוונטית מבחינה אסטרטגית.

המציאות האסטרטגית הברורה היא שאיראן העלתה את מלחמת 40 השנים שלה נגד ישראל
(מלחמה שהתנהלה דרך שלוחות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979) לרמה חדשה, סטרטוספירית (פשוטו כמשמעו, עם טילים בליסטיים שהגיעו מאדמת איראן דרך החלל כדי לפגוע בישראל).

כשמבינים באיזו פרשת דרכים דרמטית מדובר, העובדה שהפגיעה גרמה נזק קטן להפליא מתעמעמת ברקע. אין לכך רלוונטיות לענין כיצד ובאיזה עוצמה ישראל צריכה להגיב.

לכן העצה שלפי הדיווחים העביר הנשיא ביידן לישראל “להסתפק בניצחון”, כביכול, להכיל את זעמה, להסתמך על סנקציות מערביות נגד איראן בלבד כ”תגמול חכם”, ובאופן כללי “להימנע מהסלמה” – היא שטות מקוממת ומסוכנת.

בנוסף לכישלונו להרתיע את איראן מלתקוף ישירות את ישראל, ביידן תרם כעת לקריסה הפוטנציאלית של ההרתעה כולה נגד איראן בכך שהכריז שהוא לא מחפש עימות עם איראן ושהוא לא ישתתף בשום מתקפת תגמול ישראלית באיראן. זהו טירוף אסטרטגי מהמעלה הראשונה!

כאשר אמריקה חוששת מהסלמה יותר מאשר איראן, הדרך לתבוסה מערבית סלולה. אם ישראל חוששת מהסלמה יותר מאיראן, טהראן תתקדם עד לירושלים עם התקפות נרחבות וחזקות ויותר.

אפשר להיות בטוחים שטהרן תיצור בעתיד מתקפות מוצלחות יותר במטרה להכריע את ההגנות של ישראל. המשטר האירני ינסה לעשות זאת שוב ושוב, בדיוק כפי שחמאס שיגר מתקפות רקטות חוזרות ונשנות כנגד ישראל במהלך 20 השנים האחרונות, כל פעם עם מספר גדול יותר של רקטות ועם רקטות ארוכות טווח ומדויקות יותר.

תארו לעצמכם שרק אחד משמונת הטילים הבליסטיים (מתוך 120) שהצליחו לחדור את ההגנות של ישראל במוצאי שבת האחרון היו נופלות על בניין רב קומות בתל אביב, ולא בבסיס אווירי ממוגן היטב בנגב ובסביבתו. מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה פוגע בכור הגרעיני בדימונה שנמצא ליד הבסיס האווירי המדובר? מה אם הטיל הבליסטי הבודד הזה היה מצייד בראש נפץ גרעיני? מה אם לישראל לא הייתה התראה מוקדמת על עוד מתקפה איראנית שכזו (כפי שהייתה לה הפעם) כדי שתוכל ליצור תוכנית הגנה אווירית מבעוד מועד?

זכרו שכל מטוס קרב בארסנל הישראלי היה באוויר במשך שמונה שעות רצופות במוצאי שבת 14 באפריל, בנוסף למטוסי קרב ומערכי מודיעין אוויריים של ארבעה חילות אוויר מערביים ולפי הדיווחים גם כמה חילות אוויר ערביים מבעלות בריתה של ישראל. בנוסף כל כוחות המילואים של מערך ההגנה האווירי של ישראל (כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 2 ו-3 וכדומה) היו בכוננות. בוודאי שלא מדובר במצב שיתקיים בכל פעם שאיראן תחליט לתקוף ישירות, ללא הודעה מוקדמת, את ישראל.

הרתעה היא משימה מסובכת וקשה להשגה, תוצאה של פעולות הגנה ודיפלומטיה. היא מהווה מבנה שדורש תחזוקה מתמדת או שתתפוגג. מבחינה פסיכולוגית, הרתעה נמדדת ב”התנהגות שלאחר מכן”, כלומר המתקפה האיראנית תיחשב מוצלחת אם תניא את ישראל מהתקפות עתידיות נגד מנהיגים ונכסים איראנים.

לעומת זאת, התקיפה האיראנית תיחשב ללא מוצלחת – לא בגלל שהנזק שהיא התכוונה לגרום נמנע – אלא אם ישראל תמשיך לפגוע במנהיגים ובנכסים איראנים בתוך איראן ובאזור. התקפות שכאלה נחוצות כדי למנוע את השאיפות ההגמוניות והמאמץ הצבאי הגרעיני של טהרן.

הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות להרתעה הישראלית הוא שהתפיסה שישראל “תקועה” תכה שורשים בטהרן או ברחבי העולם. המצב הכי לא בריא שייתכן הוא שישראל תהיה “תקועה”, ללא התקדמות מבחינת ריסוק חמאס בעזה (רפיח), בעימות עם חיזבאללה בלבנון, בדיכוי חוליות טרור ביהודה ושומרון, בפגיעה במאחזי משמרות המהפכה בסוריה ובחבלה במתקני הגרעין באיראן.

קיפאון, או מצב שבו ישראל נפגעת מדינית או צבאית מכל כיוון ע”י בעלי ברית חלשות (גם אם לאלו כוונות טובות), או על ידי אייתולות שיעיות מלאות ביטחון ובת בריתם הרוסית – הוא עמדה בלתי מתקבלת על הדעת ומסוכנת עבור ישראל.

במקום זאת, ישראל צריכה להשתחרר מהפרדיגמות האסטרטגיות המיושנות ומהמגבלות הדיפלומטיות הבלתי אפשריות ששלטו לפני 7 באוקטובר ו-14 באפריל – שני תאריכים המהווים קווי פרשת מים עבור ישראל.

באופן כללי, המטרות האסטרטגיות של ישראל הפכו בעשורים האחרונים למצומצמות מדי לתחושתי, עקב פגיעה מתהליך השלום הכושל של אוסלו עם הפלסטינים ותהליך השלום הכושל של אובמה עם האיראנים. מהלכים אלו תיעדפו שקט, שיתוף פעולה, הנמכת קומה, והישרדות – על חשבון עקרונות, דומיננטיות, וניצחון. הם הובילו לעמדות פחדניות במקום לעמדות ההתקפיות הנחוצות לאור המצב.

כתוצאה מכך, בימים אלו ממש ידידיה רכי הלב של ישראל דוחקים בה לנטוש את מטרתה לחסל את חמאס; במקום זאת היא נדחפת לעבר תיעדוף צעדים הומניטריים לטובת אוכלוסיית האויב; לצמצם את זעמה על הפלישה, הרצח, ההתעללות וההשפלה של אזרחיה כולל ישראלים חטופים המוחזקים כבני ערובה במשך יותר משישה חודשים; ולהסכים עם שחרור מחבלים פלסטינים (כולל פושעי הנוחבה של חמאס).

על ישראל מופעל גם לחץ לספוג את המכות המתמשכות של חיזבאללה, לרבות פינוי האוכלוסייה מצפון ישראל ולהסתפק בעוד “הסדר” דיפלומטי חסר ערך, שלא יחזיק מים ורק ינציח את האיום האיראני מדרום לבנון. ובנוסף מופעל עליה לחץ להימנע מ”פעולת תגמול שתוביל להסלמה” כתגובה להתקפה האיראנית חסרת התקדים.

אם תאומץ, מדיניות זו מסתכמת בתבוסה אסטרטגית גדולה לישראל. היא תעמיד בספק את כוחה של ישראל להתקיים כאומה עצמאית במזרח התיכון.

הקמפיין הנוכחי של ממשל ביידן שמבקש לעכב, להניא ובסופו של דבר למנוע כיבוש צבאי נוסף בעזה, ולעכב, להניא ולבסוף למנוע עימות נוסף עם איראן – מלווה באיומים מתמשכים לשלול גיבוי דיפלומטי ואספקת נשק לישראל אם ירושלים לא תקשיב לאזהרות שמגיעות מוושינגטון –מהווה נוסחה לתבוסה גדולה. ככזה, חובה להתנגד לו.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 26.4.2024.

בדיווח שמסר הוושינגטון פוסט ב-14 בפברואר 2024 נמסר שממשל הנשיא ביידן וכמה מדינות ערביות, ביניהן מצרים, ירדן, קטר, סעודיה והאמירויות, פועלים במרץ כדי להציג מתווה מפורט ומקיף של הסדר שלום בין ישראל והפלסטינים, שיכלול גם לוח זמנים להקמת מדינה פלסטינית. העיתון מוסר שייתכן שהודעה על כך תימסר בשבועות הקרובים. המתווה, לפי העיתון, קשור למאמצים האינטנסיביים להשיג הסכם בין ישראל והחמאס שיוביל להפסקת אש ולשחרור החטופים.

ההערכה היא שהפסקת האש תימשך לפחות שישה שבועות ובמהלכם ניתן יהיה להודיע על התוכנית ולנקוט צעדים קונקרטיים למימושה, כולל הקמת ממשלה פלסטינית זמנית. בעלי היוזמה מקווים שניתן להגיע להסכם בין ישראל והחמאס לפני חג הרמדאן, המתחיל ב-10 במרץ 2024. בעלי היוזמה חוששים שמתקפה ישראלית ברפיח תביא לעצירת היוזמה.

“הפיל שבחדר”, אומרים בעלי היוזמה, הוא כמובן ממשלת ישראל. הסיכוי שהיא תסכים לפינוי יישובים, להקמת עיר בירה פלסטינית במזרח ירושלים, לשיקומה של רצועת עזה ולאיחוד הגדה המערבית עם הרצועה אינו גבוה. כדי לעודד אותה שלא להשליך את ההצעה לפח מציעים בעלי היוזמה להעניק לישראל ערבויות ביטחוניות ונורמליזציה עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות.

שרים בממשלה, ביניהם השר סמוטריץ’ והשר קיש, הזדרזו לדחות את היוזמה מכול וכול. ראש הממשלה, נתניהו, שהתראיין ל-ABC ונשאל על עמדתו בסוגיית המדינה הפלסטינית נקט גישה מתוחכמת יותר: “כשמדברים על מדינה פלסטינית”, הוא אמר למראיין, “אני שואל למה בדיוק מתכוונים בכך? האם הם ימשיכו ללמד את ילדיהם על בסיס של ספרי לימוד המחנכים לטרור ולהשמדת ישראל? לזה אני בוודאי אומר: לא. הדבר החשוב ביותר שחייב להישאר בידי ישראל הוא שליטה ביטחונית על השטח שממערב לנהר הירדן”.

מסעו האחרון של מזכיר המדינה בלינקן לאזור, כותב העיתון, וביקוריהם של מלך ירדן וראש ממשלת קטר בארצות הברית לאחרונה, התמקדו ב”צעדים מעשיים שאין חזרה מהם שיש לנקוט לצורך הקמת מדינה פלסטינית שתחיה בשלום לצד מדינת ישראל”. היוזמה של בלינקן זכתה לתמיכה, ישירה ועקיפה, של מדינות אחרות. שר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, הביע עניין בהכרה מוקדמת במדינה פלסטינית.

התבטאות דומה באה מפיו של סוון קופמאן, הנציג המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון. המדינות שגיבשו יוזמה זו מקוות לקדמה במפגשים עם נציגי מדינות בעולם שישתתפו וועידת מינכן שנפתחה ב-16 בפברואר 2024.

אישים בממשל הבהירו כי קיימת אפשרות של הכרה מוקדמת של ארצות הברית במדינה פלסטינית, מתן ערבויות ביטחון לישראל ולפלסטינים, קידום נורמליזציה ושיקום הרצועה.

אישים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית הביעו ספקנות רבה אם היוזמה הזו תוכל להתממש. הם מזכירים את העובדה שיוזמות דומות בעבר, ובייחוד תחת ממשל הנשיא אובמה, לא צלחו. במהלך המלחמה הנוכחית, הם הדגישו, לא הראה הנשיא ביידן נכונות לעמוד בתקיפות מול צעדיה המאסיביים וההתקפיים של ישראל ברצועת עזה, למעט הדרישה לסיוע הומניטרי ולהימנעות ככל האפשר מפגיעה באזרחים.

מנקודת ראותה של מדינת ישראל וממשלת ישראל, יוזמה זו מציבה סיכונים לא מעטים. היא תהיה כרוכה, קרוב לוודאי, בתביעה מישראל להפסיק לחלוטין את הלחימה מבלי שיעדי המלחמה הושלמו. מהלך כזה יפגע באורח אנוש בדימויה ההרתעתי של מדינת ישראל ויציג אותה כמדינה שספגה מהלומה צבאית קשה ב-7 באוקטובר ובמשך למעלה מארבעה חודשים לא הצליחה להתמודד נגדה באורח החלטי.

בעיני מדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל, ובעיקר מדינות ברית אברהם, תצטייר ישראל כמדינה שאין לה יכולת עמידה מדינית מול ארצות הברית. כוח המשיכה של ישראל כבעלת ברית יספוג מכה קשה, ומדינות אסלאמיות אחרות שאולי שקלו להצטרף לתהליך השלום תירתענה מכך.

השאלה היא כיצד ישראל צריכה להגיב על כך. אנו סבורים שדרך התגובה של ראש הממשלה נתניהו, “כן, אבל”, כפי שבאה לביטוי תחת ממשל אובמה בעיקר במסגרת מה שכונה “נאום בר-אילן”, נכונה יותר משלילה חד-משמעית של היוזמה וחוסר נכונות להשתתף במהלכים הקשורים בה.

בעת הנוכחית ישראל יכולה להעלות טיעונים כבדי משקל ומוצדקים עניינית שיעמידו את בעלי היוזמה במצב של מגננה. כך למשל ישראל יכולה לטעון שהיא תתקשה לקחת עליה סיכון של מדינה פלסטינית כל זמן שהיא צריכה להתמודד מול האיום הקיומי שמציבה בפניה איראן. היא יכולה לטעון שהדיון בסוגיית המדינה הפלסטינית חייב להידחות עד לאחר שהאיום האיראני יוסר מעל הפרק. היא יכולה גם לתבוע הכרזה פומבית של ההנהגה הפלסטינית על הכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. נכונות של ההנהגה הפלסטינית לרפורמה מאסיבית בספרי הלימוד ברשות הפלסטינית וברצועת עזה, והפסקת התשלומים למבצעי טרור.

ברובד עמוק יותר, ומעבר לכל התנאים החשובים האלו, ישראל צריכה להבהיר שהדרך למדינה פלסטינית חייבת לעבור בשינוי יסודי של הרש”פ ובהוכחת יכולתה לפעול כריבון אחראי לשטח ולאוכלוסייה שתחת אחריותו. מאחר שהרשות הפלסטינית חייבת לעבור כברת דרך ניכרת הכרוכה בשינויים בהנהגתה לצד שינוי עומק במאפייני תפקודה, אין בשלות להקמת מדינה פלסטינית אלא בסיומו של התהליך ולא בתחילתו. חשוב עוד להדגיש שהמציאות המאוד מורכבת ברצועת עזה מחייבת מענה ייחודי ומורכב כשלעצמו, לכן כל חיבור בעת הזו בין רשות פלסטינית כושלת בגדה המערבית לרצועת עזה יוביל לכישלון מוחלט בשני המקומות.

על כן, נכון לחשוב ולדבר במונחים תהליכיים והסדריים על בסיס הוכחת יכולות ביצוע ולאפשר לשתי היחידות הטריטוריאליות הפלסטיניות להשתקם במקביל ובאופן עצמאי, ורק אז לחשוב במונחים של חיבור ביניהן. כל זה נכון יהיה לעשות במסגרת המעטפת של הארכיטקטורה האזורית החדשה, שתתבסס על הנורמליזציה בין ישראל לבין המדינות הערביות, בדגש על ערב הסעודית. הארכיטקטורה האזורית החדשה יכולה לספק את המעטפת התומכת לתהליכים הנדרשים בזירה הפלסטינית ולייצר מרחבי הזדמנויות חדשים, כאלו שיאפשרו לישראל ולפלסטינים מרחבי גמישות גדולים יותר.

אנו סבורים שנכון מבחינת ישראל להציג יוזמה משלה הנשענת על סדר פעולה המתחיל במעטפת האזורית, עובר דרך תהליכי השינוי המתחייבים ברשות הפלסטינית ושיקום הרצועה, כשני תהליכים במקביל וללא חיבור ביניהם, ואת כל אלו להתנות בפירוק המערכות השלטונית והצבאית של החמאס ברצועת עזה והשבת כל החטופים, לצד דרישה לחופש פעולה ביטחוני מלא.

אנו סבורים שהצגת הצעה ישראלית המתכתבת עם ההצעה המתרקמת תתקבל בצורה אוהדת יותר ומבינה יותר מאשר שלילה מוחלטת של ההצעה. היא נכונה מבחינה עניינית ומבחינה טקטית בעת ובעונה אחת, ומשרתת את האינטרסים האסטרטגיים של ישראל.

רשת הטלוויזיה אל-ג’זירה, שמשרדיה בקטאר, היא אימפריית רשע. היא מאדירה את חמאס, כולל את מעשי הטבח ה”הירואיים” שלו ב-7 באוקטובר, את “ההתנגדות” המתמשכת נגד ישראל, ואת כל פעולות הטרור של כוחות הפרוקסי האיראניים נגד ישראל. הערוץ מסייע לחמאס באמצעות דיווח על תנועת כוחות צה”ל בעזה ועל ריכוז כוחות צה”ל לאורך גבול עזה. היא אף מעודדת טרור נגד ישראלים בתקופת הרמדאן הקרובה.

יש דרכים לחסום את השידורים של אל-ג’זירה מתוך גבולות ישראל ומהשטחים ואת קליטת הערוץ בישראל ובשטחים. אבל ישראל צריכה לאזור את האומץ לעשות זאת חרף מעמדה של קטאר כמתווכת בינה לבין חמאס בנושא החטופים.

בזירה הבינלאומית, כבר מזמן הגיעה השעה שגם מדינות המערב תפעלנה על מנת לכווץ את אל-ג’זירה. בסופו של דבר, הרשת מארחת את המטיפים האסלאמיים האנטישמיים הרדיקליים ביותר, שמרעילים את מוחותיהם של מיליונים נגד ישראל והמערב.

סגירת הפעילות של אל-ג’זירה בישראל באמצעות שלילת תעודות העיתונאי של הכתבים שלה נמצאת על הפרק מאז ששר התקשורת בשעתו, איוב קארה, העלה את הסוגיה ב-2017, בעקבות צעדים שנקטו ירדן, ערב הסעודית, מצרים, בחריין ואיחוד האמירויות לסגירת משרדי אל-ג’זירה וחסימת אתרי האינטרנט שלה במדינותיהן.

(מדינות אלה מהוות מטרה לחיצי הרעל של אל-ג’זירה מכיוון שהן אינן חלק מהמחנה הפרו-איראני או מהאסלאם הראדיקלי. אל-ג’זירה תמכה בקריאותיו של אוסאמה בן לאדן להפיל את המלוכה בסעודיה, בהפלת הנשיא מובארק במצרים על ידי האחים המוסלמים, במרד החות’ים בתימן, במערכה שמנהל ארגון ג’בהת א-נוסרה, שהוא שלוחה של אל-קאעידה, נגד הנשיא אסד בסוריה, ועוד).

שר התקשורת הנוכחי, שלמה קרעי, החליט לשים את עצירת ההסתה של אל-ג’זירה בראש סדר העדיפויות שלו מיומו הראשון בתפקיד. הוא פעל רבות כדי לשכנע בכך את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, את השב”כ, את המוסד, את משרד המשפטים ואת משרד הביטחון.

בשבוע שעבר הצביעו בקבינט הרחב בעד תקנות שתאסורנה על “פעולת שידור של ערוץ זר הפוגעת בביטחון המדינה”, ועל אחת כמה וכמה בזמן המלחמה הנוכחית (שכאמור, במהלכה שידר ערוץ אל-ג’זירה מידע רגיש על פעולות צה”ל לאויבי ישראל, במקביל לתרומה הקבועה שלו לליבוי האלימות).

ניתן וצריך להרחיב את האיסור גם לערוץ אל-ערבי שבבעלות קטאר, ולערוץ אל-מיאדין המופעל על ידי חיזבאללה.

אלא שהקבינט הביטחוני וקבינט המלחמה המצומצם טרם החליטו להוציא לפועל את סגירת אל-ג’זירה, למרות השלמת כל ההתייעצויות הביטחוניות והמשפטיות הנדרשות והצבעת הממשלה בעד המהלך. כנראה קשה להרגיז את התומך המרכזי של חמאס והבעלים והמממן של אל-ג’זירה, השייח’ תמים בן חמאד אל-תאני, אמיר קטאר, בימים שבהם ישראל מסתמכת עליו (בטעות לדעתי) להשגת עסקה לשחרור בני הערובה.

יגאל כרמון, בעברו יועץ לוחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר ויצחק רבין, ומי שייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון (ממרי), התריע זה מכבר כי אל-ג’זירה ואל-ערבי הם “ערוצים במתכונת תעמולת גבלס, שמתפקדים כמגפון למסרים הצבאיים, המבצעיים והתעמולתיים של איראן וחמאס, עם השפעה עצומה הן במישור האידאולוגי והן במישור המבצעי”.

בשנת 2020 פרסם מכון המחקר של כרמון מחקר רחב היקף (עם אינדקס של למעלה מ-700 קטעי וידאו) המוכיח באופן חד-משמעי ובשורה של היבטים את הרשע של אל-ג’זירה לאורך שני עשורים של דיווח. המחקר מעלה כיצד סיקור כזה מהווה איום אסטרטגי על יציבות המזרח התיכון, ועל אינטרסים מערביים בפרט. ערוץ אל-ג’זירה הוכח כפלטפורמה לג’יהאד עולמי, לאנטישמיות ולהכחשת שואה, ולתמיכה בוטה בטרור נגד ישראל.

מכון ממרי גם עקב וחשף כיצד נראה הדיווח של אל-ג’זירה משני צידי הגבול של עזה בעימות הנוכחי, דיווח שגם מסכן את כוחות צה”ל וגם חוגג את מתקפת המגה-טרור של חמאס.

ב-7 באוקטובר, יום הטבח, חגג כתב אל-ג’זירה תאמר אלמישל את האירועים, כשכתב: “עזה מייצרת ניצחון וכבוד למולדת ולאומה שלה”. אחמד מנצור, מגיש באל-ג’זירה, הפיץ סרטון שבו נראים מחבלי חמאס גוררים שני חיילים ישראלים על הקרקע, וכתב: “התמונה ההיסטורית הזו שווה לא פחות ממאות מיליארדי הדולרים שציוני העולם השקיעו בישראל בעשורים האחרונים”.

בפוסט תגובה לאמירתו של הנשיא ג’ו ביידן כי חמאס “אינו מייצג את השאיפות של העם הפלסטיני”, כתבה מגישת אל-ג’זירה גאדה אואסיס: “ברצינות? האם אחינו [ביידן] עשה משאל על דעתנו בעניין?”.

בחודש שעבר חשף צה”ל כי שני “עיתונאים” של אל-ג’זירה שנהרגו על ידי צה”ל בעזה היו חברים בחמאס ובג’יהאד האסלאמי הפלסטיני. לפני שבוע נחשף עוד כי כתב אל-ג’זירה בשם איסמעיל אבו עומר, שנפצע בתקיפה אווירית של ישראל ליד רפיח, הוא מפקד בחמאס, וממלא תפקיד של סגן מפקד פלוגה בגדוד ח’אן יונס המזרחי של חמאס. איסמעיל אבו עומר היה בין הפולשים לישראל מעזה ב-7 באוקטובר, וצילם מתוך קיבוץ ניר עוז במהלך ההסתערות של חמאס. גם כתב בשם מוחמד ווישה התגלה כ”עיתונאי אל ג’זירה ביום ומחבל חמאס (ביחידה נגד טנקים) בלילה”.

זה מחזיר אותנו למדיניות הישראלית. הפעולה נגד אל-ג’זירה היא דחופה בשל הרמדאן המתקרב והמשמש כל שנה תירוץ/הזדמנות להגברת מעשי הטרור נגד ישראלים יהודים בירושלים, ביהודה ושומרון ובמרכז הארץ. חמאס קורא בגלוי לפלסטינים באזורים אלה להצטרף למתקפת “מבול אל אקצא” שלו על ישראל באמצעות הוצאה לפועל של פיגועי טרור, ואל-ג’זירה מהדהדת ומעצימה את המסר.

חסידי “חופש הביטוי” ואלה שפועלים בשירות הפלסטינים טוענים שאיסור הפעילות של כתבי אל-ג’זירה בישראל הוא מדרון חלקלק לעבר דיקטטורה (כאילו שהדיקטטורה בעזה או בקטאר הטרידה אותם אי פעם), וכי בכל מקרה מהלך כזה יהיה בלתי יעיל, שכן אל-ג’זירה תמשיך לשדר בחופשיות מעזה.

זו בדיוק הסיבה שישראל צריכה ללכת רחוק יותר, ולחסום את הגישה לאל-ג’זירה בעזה. על ישראל להשתלט על אתרי האינטרנט של אל-ג’זירה ולהשבית אותם בכל מקום שהיא יכולה, ולכל הפחות להקפיא את הגישה לאתרי אל-ג’זירה בערבית בישראל ובגדה המערבית ובעזה.

כן, אני יודע שאל-ג’זירה משדרת את החדשות שלה לבתים פלסטיניים גם דרך שידורי לוויין ולא רק דרך האינטרנט, אבל אני משוכנע שבהיותה “סטארט-אפ ניישן” ואלופת היי-טק, ישראל תדע גם כיצד לחסום את הקליטה הלוויינית של אל-ג’זירה.

מהלך ישראלי נחוש לסגירת אל-ג’זירה יפעל גם כאיתות ברור למנהיגים בוושינגטון ובמקומות אחרים לפעול סוף סוף בהחלטיות במדינתם נגד הערוץ המסוכן. אין לי ספק שאם כוחות הביטחון והמשטרה בארה”ב, קנדה ואירופה יעשו בדיקה מעמיקה, הם יגלו כי אל-ג’זירה מלבה את הלהבות של ההפגנות האנטי-ישראליות והאנטי-מערביות עתירות השנאה והתוקפנות, שמתפשטות כה מהר בערים הגדולות שלהם.

גם אלה במערב ובישראל שחולמים על רשות פלסטינית “מחודשת”, אשר יום אחד בעתיד הרחוק תקים מדינה שוחרת שלום לצד ישראל, בוודאי מבינים כי פעולה מיידית לבלימת ההשפעה החתרנית של אל-ג’זירה – שהיא רצחנית גם כלפי ישראל וגם כלפי הרשות הפלסטינית הנתמכת על ידי המערב – היא לא פחות מצו השעה.

המאמר פורסם בערוץ 7, בתאריך 23.2.2024. 

פעולתה של ישראל נגד חמאס נדרשת בראש ובראשונה כדי לבנות מחדש את ההרתעה שהתרסקה ב־6 באוקטובר. בלי להשיג במלואן את המטרות שהוגדרו למלחמה, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול איום קיומי מצד אויביה השונים, שעוקבים אחר התנהלותה, ולאבד את מעמדה הנשען על עוצמתה הביטחונית. חיוני לשוב ולהזכיר זאת בצל האירועים בשבוע החולף, ולנוכח הדיון הציבורי בנוגע למהלכים הבאים.

האתגר הניצב בפני ישראל קשור באילוץ הזמן. כדי להשיג את המטרות בתנאים הנוכחיים, נדרש צה”ל לפעול באופן שיטתי לתקופה ממושכת. עם זאת, למשך הזמן יש משמעות קריטית בסוגיית החטופים. בהנחה שלא ניתן להשפיע על עצימות הלחימה ולא ניתן לחדש את המצור, נדרשת הצמרת המדינית־ביטחונית לשאלה כיצד להגביר את הלחץ על חמאס ולקצר את הזמן.

מבין האפשרויות, נדמה כי פגיעה שיטתית במנהיגי חמאס היושבים בחו”ל, בד בבד עם המשך הלחימה ברצועה, ישרתו את הצורך הזה ויסייעו בהשגת מטרות נוספות. פגיעה כזו תבהיר לראשי הארגון כי יש מחיר לזמן שחולף. מעבר לכך, פעילות כזו תסייע לשבש את יכולת השליטה של ההנהגה ואת התיאום בין זרועותיו השונות של הארגון כדי למנוע את התאוששותו בעזה.

בלי מפקדה יעילה בחו”ל, ולאחר שיושגו פגיעה אנושה ביכולותיו הצבאיות והשלטוניות בעזה ונטרול תשתיותיו ביו”ש, חמאס עשוי לאבד את מעמדו כתנועה בעלת השפעה אזורית, גם אם ימשיך להתקיים כארגון מקומי נרדף. זהו אינטרס משותף לישראל ולשכנותיה ויעד שהאמריקנים היו צריכים לדחוף להשגתו במסגרת מאמציהם לעיצוב סדר אזורי חדש.

בזמן שראשי חמאס בעזה חיים במחתרת וקולם לא נשמע, ממלאים את מקומם בהצגת מדיניות התנועה ובקידום ענייניה בעלי תפקידים הנמנים עם ההנהגה ה”מדינית” של הארגון ומקיימים את מרכז חייהם בחו”ל. הם מחליפים את ההנהגה המסתתרת גם בהופעות התקשורתיות, ברשתות החברתיות, בכינוסים ובשיחות מדיניות.

פעילותם לא מסתכמת בכך: הם שותפים בגיבוש מדיניות ובהסברה ואחראים לגיוס התמיכה המדינית והמשאבים הנחוצים לבניית יכולותיו של הארגון ולפעילותו באזורים שונים. חלקם ממלאים תפקידים מבצעיים – מתיאום בין־אזורי למטרות טרור וכלה בהכוונה של פעילות קונקרטית בזירות שונות. סאלח עארורי, שנפרד מאיתנו לאחרונה, היה מהפעילים המוכרים לציבור, אך לא רק הוא.

חאלד משעל, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק, באסם נעים, סאמי אבו זוהרי, עיזאת רישק, אוסאמה חמדאן וזאהר ג’בארין מוכרים לא רק ל”ותיקי הז’אנר”.

פעילותה של המפקדה בחו”ל מהווה מכפיל כוח לחמאס, ולה תרומה מכרעת בהפיכת הארגון לבעל השפעה אזורית, במיוחד לנוכח התנאים הקשים שמגבילים את פעילותו מרצועת עזה או מיו”ש.

התפקיד המרכזי שממלאת מפקדה זו, וכן מאמציה לגרור את ישראל למלחמה אזורית רב־זירתית, מחייבים את המערכת הישראלית לנקוט מאמץ נחוש ושיטתי נגדה עד לנטרול כל מרכיביה – בייחוד לאחר הטבח המפלצתי ב־7 אוקטובר שעליו תפארתה, ולאחר הניסוח הבהיר שסיפק חאלד משעל לגבי מחויבותו המוחלטת של חמאס להשמיד את מדינת ישראל (מהים ועד הנהר, מראש הנקרה ועד אילת).

קשה להתעלם מהסמליות שבסמיכות הזמנים בין מועד החלטת בית הדין בהאג ליום השואה הבינלאומי. האמנה למניעה ולענישה של פשעי רצח עם, שנוסחה על אפר שואת יהודי אירופה, נועדה להבטיח “לעולם לא עוד”.

ישראל, שהותקפה ב־7 אוקטובר על ידי פראי חמאס, ממשיכיהם של הנאצים, בדרכים שמזכירות את זוועות השואה, מוצאת את עצמה מתגוננת משפטית נגד האשמות על רצח עם.

חמאס, שהגדיר את השואה כ”סיפור מומצא וללא כל ביסוס”, מבצע ללא הרף פשעי מלחמה מכל סוג ומין ועטף את מעלליו בכתב פלסתר של 18 עמודים, שכל תכליתו היא להכחיש את הזוועות של אנשיו, להטיל דופי בישראל ולהטיל עליה רפש.

מדינת ישראל מנהלת מאבקים רבים, כל הזמן, בזירות שונות. העיקרי והחשוב שבהם הוא המאבק על האמת. הטענות המשמשות בו נגד ישראל מחליפות פנים, צורה וניסוח, אך מטרתן היא אחת: ערעור על הלגיטימיות של המדינה, של מנגנוניה, של פעולותיה. אם לאחר הטבח המפלצתי עודנו נתבעים להשיב לטענות מגוחכות כלפינו, אפשר רק להניח מה חושבים עלינו בזמנים אחרים.

הטבח והמלחמה החזירו אותנו אל השורשים, הבהירו כי אנו עדיין נאבקים על קיומנו, והמחישו את חובתה של ישראל להבטיח, שוב: לעולם לא עוד.

פורסם בישראל היום, בתאריך 26.1.2024. 

החודש כתבו צנחנים מחטיבה 55 מכתב למפקדם ובו הצהירו על נכונותם להמשיך את המלחמה בחמאס “עד הניצחון”, גם אם זה דורש שירות במילואים עוד חודשים רבים.

המכתב, שזכה לתפוצה רחבה, מסתייג מהחלטת המטה הכללי של צה”ל להתחיל בנסיגה מחלקים ניכרים של עזה לפני השלמת המשימה להשמדת כל יכולות התקיפה של חמאס. “איך נוכל לחזור הביתה למשפחות שלנו לפני שיצרנו את התנאים שיאפשרו לתושבי העוטף לחזור לבתים, ליישובים ולמשפחות שלהם?” הם שואלים, ומבקשים את “הכבוד” להמשיך במערכה.

אם לשים רגע בצד את שאלת ההיערכות מחדש של צה”ל, מה שחשוב במכתב הצנחנים הוא רגש הפטריוטיות והחיוביות האמיץ שמתפרץ מכל פסקה ממנו.

החבר’ה הצעירים, שחתמו על המכתב בשמם המלא ועם המספרים האישיים שלהם, הם אזרחים נאמנים למדינתם, המסורים לעתידה של ישראל ובטוחים ביכולתה להתגבר על כל צרה.

רגשותיהם החיוביים והאמיצים הם חלק מהחוסן שמפגינים חלקים נרחבים בציבור הישראלי, החל מאימהות שמחזיקות בעוצמה את העורף, ועד למאות אלפי ישראלים (ויהודי התפוצות) שמתנדבים בשלל דרכים כדי לפצות על המחסור בידיים עובדות בחקלאות, במפעלים ובבתי חולים.

סקר דעת קהל חדש בקרב הדור הצעיר בישראל שפורסם לפני שבוע מבהיר ללא צל של ספק שישראל בורכה בצעירים הבוטחים ביותר; דור של מנהיגי עתיד אופטימיים וחרוצים מספיק כדי להוביל את ישראל במסלול להצלחה חרף כל האתגרים התובעניים שלפניה.

תוצאות הדוח המעמיק של גליקמן-שמיר-סמסנוב (קבוצת Publicis) שמות קץ לכל הטענות המשמיצות את הצעירים הישראלים כשטחיים, מנותקים מערכים, או חסידים של אוניברסליזם ריקני.

באופן פרדוקסלי, דווקא החיבור של הצעירים לטיק טוק ולאינסטגרם כחלק מהעולם הרחב עודד אותם לתפוס יותר מתמיד בזהות הישראלית והיהודית, כתגובת נגד חדה לזוועות ה-7 באוקטובר ולהשלכות האנטישמיות שלהן בעולם.

אבל הנקודה החשובה היא בהשוואה (או בניגוד) שעולה מהסקר בין דעותיהם של הצעירים הישראלים (בני 16–25, כלומר בני נוער, חיילים, תלמידי ישיבות וסטודנטים) לדעות הוריהם והורי הוריהם.

מסתבר שהצעירים של היום דומים יותר לדור הסבים והסבתות שלהם (אלה שנלחמו על עצמאות המדינה ב-1948) מאשר לדור ההורים. כמו דור מקימי המדינה הם מחוספסים וקשוחים, מציאותיים וחדורים ברוח לחימה, בשעה שהוריהם ממוקדים יותר ב”נורמליות” וב”חיים הטובים”.

הצעירים הם הפטריוטיים והאופטימיים הגדולים ביותר של המדינה הזו. 59% מהם מאמינים שישראל חזקה ותנצח בכל המלחמות הנוכחיות, וכי העתיד יהיה טוב. 49% אומרים שהם מגויסים לצבא או מתנדבים במסגרות אזרחיות, וכי הם “מסורים” למדינת ישראל. 42% אומרים שליהודים אין מקום אחר בעולם. (35% מודאגים יותר לגבי עתידה של ישראל; ו-20% אומרים שהתפכחו, וכי אינם רואים את עתידם בישראל.)

עם זאת, הצעירים הישראלים של היום אינם מרכיבים משקפיים ורודים. 57% מכירים בכך שצפויה תקופה קשה, וכי הדרך של ישראל לחדש את העוצמה והצמיחה שלה עוד ארוכה. (29% צופים התאוששות מהירה מהמשבר הנוכחי ומאמינים כי צפויה עלייה המונית בקרוב; מנגד, 14% חוששים שישראל עומדת בפני קשיים שלא ניתן יהיה להתגבר עליהם.)

אין אסקפיזם במבט על המצב הנוכחי. 82% מבני הנוער בישראל מוכנים (במידה מסוימת או במידה רבה) לעצור את “החיים הטובים”, מבחינת תוכניות אישיות לעבודה, לימודים או חופשה, ומוכנים לוותר כליל על נסיעות לחו”ל. 61% מסכימים במידה רבה ו-25% מסכימים חלקית שעכשיו זה הזמן להגביל רכישות ולחסוך לעתיד.

ובעת קניות נחוצות, 77% מעדיפים באופן מוחלט לקנות “כחול לבן”, ו-84% מעדיפים לקנות מחברות ישראליות או בינלאומיות שתורמות למאמץ המלחמתי/הלאומי.

בניגוד לצעירים ברחבי העולם בגילאים הרלוונטיים, הצעירים הישראלים מבינים היטב את הצורך להתמקד בעבודה ובלימודים (54%), במשפחה (51%), בחברים (34%) ובהתנדבות (21%), על פני מסיבות והנאות.

חשוב לעמת את החשיבה הנלהבת והנמרצת, ובו בזמן הפרגמטית והשקולה, של צעירים ישראלים עם התחושות השחורות והדיכאוניות שמבטא חלק מסוים בעילית הישראלית. למרבה הצער, בשידורים הישראליים שולטת הקדרות; שם הקול הדומיננטי הוא של מעמד פריווילגי של עיתונאים מבוגרים ו”מומחים” ותיקים.

אותה “משמרת ישנה” אומרת לנו שוב ושוב שישראל מפסידה במלחמה עם חמאס, אינה יכולה לנצח את חמאס או חיזבאללה, אין לה החוסן החברתי לשרוד מלחמות ארוכות ואין לה עתיד, וכל זאת על סמך פרדיגמות של ה-6 באוקטובר שעבר זמנן.

פירוש הדבר, לדעת “מומחים” אלו, הוא קבלת כל דרישות חמאס לשחרור החטופים, ובכלל זה סיום מיידי של כל הפעולות הצבאיות בעזה; ויתורים דיפלומטיים מרחיקי לכת לפלסטינים (למרות השחיתות, ההשקעה בטרור ובחינוך אנטישמי והיעדר כל נכונות לפשרה מצידם); וכמובן, סילוק פוליטי של ראש הממשלה נתניהו והקואליציה ה”משיחיסטית-רדיקלית” שלו. כל הדיבורים הפסימיים שלהם פוגעים בעם הזה, בעודו נלחם על חייו.

שניים מעמיתיי במכון משגב, הפרופסורים גבי סיבוני וקובי מיכאל, מכנים את הקולות השליליים הללו בשם “תנועת הדיכאוניסטים“. השם הוא על משקל תנועת ה”ביטחוניסטים”, שלהבדיל מייצגים אמונה נלהבת בהצלחת העמדה הביטחונית הישראלית הנועזת ובעידוד הזהות הלאומית הישראלית.

מה שניתן לומר בוודאות הוא שקיים פער רחב ועמוק בין השיח הפסימי והדיכאוני שמאפיין את “המשמרת הישנה” לבין האופטימיות והחוסן שמביעים בני ובנות הדור הצעיר בישראל, וחלק גדול מהחברה הישראלית כולה.

אני מקווה ומניח שהאמירות השליליות והטלת הספק העצמי של “הדיכאוניסטים” יינגפו בפני החשיבה החיובית והעמדה הבטוחה של הצעירים הישראלים ושל רבים/רוב הישראלים. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה שיח פחות חזק או אותנטי מזה.

פורסם בערוץ 7, בתאריך 25.1.2024.