לאחרונה, בדיון פתוח של ועדת החוץ והביטחון, קצין בכיר שעל פי דיווחים הרמטכ”ל מתכוון לקדם אותו לדרגת אלוף טען שלצה”ל אין הגדרות תורניות למונחים “הכרעה” ו”ניצחון”. בהמשך הדיון הובאו בפני המשתתפים הגדרות מאירות עיניים של מונחים אלה במילון למונחי צה”ל, שהמעמד של תוכניו הוא כמעמדו של כל חומר צבאי תורני מאושר – כדינו של חוק מדינה.
יותר מאשר ניצחון לדונלד טראמפ, הצבעת הבחירות בארה”ב בשבוע שעבר הייתה תבוסה צורבת לברק אובמה. הכותרת האמיתית החודש היא: “טראמפ מביס את אובמה שוב”.
בשטף של עצרות בחירות נלהבות במהלך החודשיים האחרונים, הנשיא לשעבר אובמה בעצמו טען שבחירות אלה היו משאל עם על מדיניותו. הוא הזהיר במפורש שאם קמלה האריס לא תיבחר לנשיאות, כל מה שהוא ייצג ועבד למענו יֵרד לטמיון. הוא אמר בפירוש ש”גורל האומה” תלוי על כף המאזניים.
הוא אמר את אותם הדברים ב-2016 כשנלחם בתוקף למען הילרי קלינטון.
אז, אובמה אמר לבוחרים ש”אם תמכתם בי ב-08′, אם תמכתם בי ב-12′, אם אתם חושבים שעשיתי עבודה טובה, אם אתם מאמינים שמישל עשתה עבודה טובה – כל מה שעשינו במהלך שמונה השנים האחרונות יתהפך תחת נשיאות טראמפ. וכל דבר יישמר וייבנה תחת נשיאות הילרי קלינטון”.
ובכן, מעולם לא הייתה נשיאות הילרי קלינטון, ולא תהיה נשיאות קמלה האריס. וזה לא רק משום ששתיהן היו מועמדות חלשות (במקרה של האריס, זו תת-ההערכה של המאה).
זה משום שיותר ממחצית מהאמריקאים דחו את הרעיון שאובמה “עשה עבודה טובה”, והם לא היו מעוניינים “לשמר” את מדיניותו. הם לא רצו עוד ארבע או שמונה שנים של ממלאי מקום של אובמה, בנוסף לשמונה השנים שלו עצמו בבית הלבן וארבע שנות המחליף שלו באמצעות הנשיא ביידן.
הם לא קנו את המסר הדמוקרטי שהכול היה נפלא באמריקה, ושכל מה שנדרש היה דמוקרט מוכשר כדי לקדם את הגישה העליונה של אובמה. הם לא קנו את הטענה שאובמה היה דמות המופת המובילה של אמריקה.
אם אינכם מכירים עד כמה אובמה עדיין נחשב לדמות איקוני ובעל מעמד של משיח בקרב ה”אליטות” הפרוגרסיביות של אמריקה, ועד כמה הוא עדיין דומיננטי בחדרים האחוריים הדמוקרטיים, ראו את המאמר של דיוויד סמואלס מיולי ב-Unherd תחת הכותרת “הנשיא האמיתי של הרפובליקה החמישית של אמריקה: אובמה, לא ביידן, הוא לינקולן החדש של האומה”. מי בדיוק חשבתם שניהל את העניינים בארבע השנים האחרונות? “זה אני”, כותב סמואלס בקולו של אובמה.
האמריקאים שבחרו את טראמפ לנשיא ב-2016 ושוב השנה לא הרגישו בנוח עם ההבטחות היהירות של אובמה לגבי כל דבר: שיש לו תובנה יוצאת דופן בכל נושא, ושהוא ביצע את המדיניות הכלכלית, החברתית והחוץ הטובה ביותר, ושהילרי וקמלה יהיו המאגר של מעיין החוכמה הכמעט-נבואית והעל-אנושית הייחודית הזו.
יתר על כן, נראה שאמריקאים רבים נרתעו מהאובססיה הדמוקרטית-פרוגרסיבית של גזע, פוליטיקת זהויות, מכסות, מבחני טוהר אידאולוגיים ואישיים, וסממנים אחרים של מה שמכונה “וואקיזם” (woke-ism). סממנים אלה הפכו לחלק מהתרבות האמריקאית תחת אובמה, הואצו תחת ביידן, ותחת האריס היו מתקדמים בשאגה לשליטה דיקטטורית מוחלטת בשיח החברתי והפוליטי האמריקאי.
בחסות התקשורת הליברלית המסורתית והאקדמיה הגבוהה שעברה רדיקליזציה, שיח זה נועד לחסל את העוגנים המסורתיים של ערכי יהדות-נצרות בחברה האמריקאית ולהפוך על פיהם עקרונות אמריקאיים ותיקים במדיניות החוץ. משום כך, הבוחרים האמריקאים הפילו את אובמה/ביידן/האריס באופן מוחץ.
בתחום מדיניות החוץ, חִזרו לנאום האחרון של ברק אובמה באו”ם בדצמבר 2016. בנאום הפרידה שלו, אובמה נראה נבוך מהסירוב העיקש של העולם להתחדש בדמותו ועל פי דבריו. “כיצד עדיין יש קווי שבר עמוקים בסדר הבינלאומי”, תהה אובמה, עם “חברות מלאות באי-ודאות, ואי-נוחות, ומאבק?!”
האם זהותו כאדם “העשוי מבשר ודם ומסורות ותרבויות ואמונות ממקומות רבים בעולם” לא שימשה כדוגמה מאירה ובלתי ניתנת להתנגדות של שלום גלובלי משולב? כיצד ייתכן שאחרי שמונה שנים של מנהיגותו החזונית, אנשים בכל מקום לא צעדו לקצב “הדמיון המוסרי” העליון שהכריז על עצמו?
התשובה לשאלות כואבות אלה, שאובמה מעולם לא יכול היה להודות בהן, וגם לא ביידן, היא חוסר רצונם להקרין כוח ולעמוד איתן מול אויבים.
שני הנשיאים הדמוקרטים דחו את כלי המדינאות המסורתיים והמוכחים של כוח מוחץ. הם נמנעו משימוש בכוח צבאי ובצורות אחרות של עוצמה אמריקאית גולמית. הם ידעו איך “להתבטא בתקיפות” – נניח, נגד איראן או החות’ים – אבל זה הכול. הם פשוט התביישו ברקורד ה”דומיננטי מדי” של אמריקה במנהיגות גלובלית מכרעת, והותירו את אמריקה נטולת יכולת לעצב את העולם בכיוונים הנכונים.
אכן, הם היו מלאי “בוז” לרעיון של אמריקה כשחקן מוסרי בזירה העולמית (ראו את בן רודס, בן דמותו של אובמה, בריאיון ל”ניו יורק טיימס” ב-2016 עם אותו דיוויד סמואלס). המילים “אויב”, “איום” ו”יריב” לא היו חלק מהלקסיקון הפוליטי שלהם. כך גם לא מושגים כמו “ניצחון” למערב או “הכרעת” הרָעים.
למרבה הצער, לאורך מלחמות ישראל בשנה האחרונה נגד חמאס, חיזבאללה ואיראן, ממשל ביידן-האריס פיתח אובססיה ל”מניעת הסלמה” – מלבד תגובתו הרגשית המיידית והתומכת בישראל כראוי של ביידן להתקפה הראשונית של חמאס על ישראל.
בעיקר, דיפלומטים אמריקאים בילו את השנה האחרונה בהתחננות ובמרדף אחר “הפסקות אש מיידיות”, הביעו דאגה מאפשרות של כל “הסלמה”, והתרחקו מ”מעורבות” בכל יוזמה צבאית ישראלית, למעט פעולות הגנתיות טהורות (כמו חסימת טילים איראניים נכנסים).
והם העמידו פנים של תדהמה מבידודה של ישראל, בזמן שסללו את הדרך לבידוד זה עם סנקציות נגד מתנחלים ועם האשמות שווא לגבי “הרעבת” פלסטינים באזורי מלחמה.
וכך, איראן, חמאס, חיזבאללה והחות’ים (כמו גם רוסיה, סין, טורקיה ושחקנים רעים אחרים) מעולם לא התייחסו ברצינות לדמוקרטים, כמובן. הם התעלמו מההפצרות של צוות ביידן-האריס-בלינקן-סאליבן להפחית בהסלמה, בדיוק כפי שאיראן צחקה כל הדרך לבנק כשאובמה חתם על הסכם הגרעין JCPOA ושחרר עשרות מיליארדי דולרים לאיראן.
ביידן המשיך במימון איראן באמצעות הקלות בסנקציות ושחרור הכנסות נפט שהוחרמו. איראן כמעט בוודאות הייתה משיגה נשק גרעיני במהלך נשיאות האריס, עם התנגדות מועטה מוושינגטון.
אויבי אמריקה – כן, אויבים! – לא פחדו מארה”ב במשך שנים, למעט כאשר טראמפ הפעיל לחץ כלכלי “מקסימלי” על איראן וחיסל את מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני.
המרשם הטוב ביותר כעת לאיפוס אמריקאי שיוביל ליציבות גלובלית (ולביטחון ישראלי משופר) הוא נחישות של ממשל טראמפ לנטרל את המפלצת הגרעינית האיראנית, להתנגד לצעדת ההגמוניה של איראן באזור, ולסכל את שלוחיה.
נדרש איפוס אסטרטגי המבוסס על עוצמה אמריקאית מוחצת, על הצגת איום צבאי אמריקאי אמין נגד איראן, לכל הפחות. זה כולל חימוש ישראל בפצצות חודרות בונקרים, לא על מחאות חלשות של אי-מעורבות אמריקאית במלחמות ישראל, ולא על הפצרות נואשות להפחתת הסלמה, ולא על הבנות חסרות שיניים ורכות בין וושינגטון לטהרן.
אם יש נתיב לשלום וליציבות במזרח התיכון, הוא דורש הגברת עוצמת האש של אמריקה ובעלות בריתה, לא הכפלת המרדף אחר “הפחתת הסלמה”.
מעטים מהאמריקאים חשבו על הפרספקטיבה הספציפית הזו בענייני המזרח התיכון כשבחרו בטראמפ על פני אובמה/ביידן/האריס בשבוע שעבר, אבל ודאי שהם חשו את הרוח. הם הבינו שהוואקיות(wokeness) האמריקאית והספק המוסרי העצמי היו חולשות זדוניות. ולכן, הם פסקו שעידן אובמה חייב סוף סוף להסתיים.
פורסם בערוץ 7, בתאריך 17.11.2024.
**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**
מבוא
אדוני הנשיא: זכית השבוע, כנגד כל הסיכויים, באחד הניצחונות המרשימים ביותר שבהם זכה אי פעם מועמד לנשיאות בארצות הברית. השגת ניצחון גורף לא רק במפת האלקטורים אלא גם בקולות הבוחרים – וזהו בסופו של דבר הנתון החשוב ביותר. זכית גם להישגים גדולים בבחירות לקונגרס – בסנאט ובבית הנבחרים. אני ורעייתי, וכל חברי ממשלת ישראל ומרבית אזרחי מדינת ישראל, מבקשים לברך אותך על ניצחונך המרשים. חבריי הדתיים אומרים לי שיד ההשגחה העליונה מעורבת בכך. אינני אדם דתי, אבל אני מוכן להטות אוזן לאמירות כאלה הגם שניתן להסביר את הישגיך על בסיס דרכי חשיבה מקובלות.
בהיבט האישי
מה לא אמרו עליך כדי להביא לתבוסתך, אדוני הנשיא? אמרו שאתה מנהל מערכת בחירות כושלת, מיושנת, כזו שאבד עליה הַכֶּלַח. כדוגמה בולטת לכך הביאו את הסכמתך לעימות טלויזיוני עם הנשיא ביידן. הלא ידעת את מצבו הרפואי, כך אמרו לך החכמים בעיני עצמם, ובעיקר החכמים בדיעבד. לא רק אתה ידעת זאת. כל העם האמריקני, למעשה כל העולם, ידע זאת. האם לא היית צריך להבין שמי שכושל בדיבורו ובמעשיו במסיבות עיתונאים זניחות, לא יעמוד בלחץ של עימות פסגה שעיני כל העולם נשואות אליו? אז הלכת לעימות, כך אמרו יריביך, כי רצית להראות לעולם שאתה “קאובוי” של ממש שאינו חושש מעימות, ויודע לתת “פייט” אמיתי ליריביו.
מה יצא לך מזה? אמרו מתנגדיך, זכית לנצחון ברמה הטקטית, ראית את יריבך בחוסר האונים שלו, אך ספגת תבוסה במישור האסטרטגי. מה חשבת לעצמך? האם לא יכולת לדעת שהשליטים האמיתיים רבי העוצמה של המפלגה הדמוקרטית, ובראשם הנשיא אובמה ורעייתו מִישֵׁל, לא יהססו לרגע ויגלגלו את הנשיא ביידן מכל המדרגות? האם לא הבנת שהתקשורת תדאג להלבין כל מעשה שלהם? ומה זה חשוב שהמועמדת שלהם לנשיאות, סגנית הנשיא קאמאלה האריס, לא עברה שום תהליך של פריימריז – אבן יסוד בדמוקרטיה האמריקנית. כדי “לשמור על הדמוקרטיה” מפני “עריץ ודיקטטור” כמו טראמפ הכול כשר, בעיני רובה המכריע של התקשורת האמריקנית.
סיכומו של דבר, מרבית מתנגדיך קבעו בניסוח פסקני שבגלל התנהגות פזיזה ובלא שיקול דעת מעמיק העמדת את סיכויי הניצחון שלך ושל מפלגתך בסיכון חמור. במקום מועמד זקן, חולה ותשוש שאותו יכולת להביס בקלות רבה, קיבלת כיריבה אשה צעירה, דינמית ומשכילה.
מעבר לכך, היא, בניגוד אליך, צמחה מלמטה, הרחק מאזור הפינוקים של האליטה האמריקנית הלבנה וְהַשְּׂבֵעָה. היא, בניגוד אליך, תצליח להנחיל למעמד הבינוני ולמעמד הפועלים של ארצות הברית את האמונה שהיא “אחת משלהם”. היא תצליח לשכנע אותם שהיא מכירה היטב את מצוקותיהם, ושהיא תדע למצוא את הדרכים להיטיב איתם, הרבה יותר מאשר אליטיסט אמריקני שגדל עם “כפית של זהב” בפיו כמוך. למה? פשוט משום שהיא, בניגוד אליך, חוותה “על בשרה” את מצוקותיו של מעמד הביניים הכורע תחת נטל כבד של הוצאות מחיה.
אחר כך, כך אמרו לך, עשית שגיאה אסטרטגית נוספת – הסכמת לעימות עם הגב’ האריס. אמרו לך שלא היית צריך להסכים לעימות עם קאמאלה האריס. היית צריך להבין שהמדיום הטלוויזיוני יבליט את ההבדלים ביניכם. הציבור האמריקני יעדיף תמיד אישה צעירה ואנרגטית על פני מועמד זקן, איש “העולם הישן”. לך במיוחד, הם אמרו, כמי שכבר הודבקה לו תווית של שובניסט ימני – יקשה להתמודד עם אישה בעלת עמדות פרוגרסיביות הנהנית מתמיכה אדירה של התקשורת.
מערכות שלמות – משפטיות ותקשורתיות – התגייסו כדי להדביק עליך כתם של עבריין מורשע, אדוני הנשיא. אני מכיר זאת היטב כמאמר נעים זמירות ישראל: “על גבי חרשו חורשים”. לא משנה מה באמת קרה – הם אמרו לעצמם – אם כולם יאמרו, ויחזרו ויאמרו, שטראמפ הוא “עבריין מורשע” – הציבור ישתכנע ש”אין עשן בלי אש”, ולא יבחר בך.
גיוס הכספים, אמרו מתנגדיך, נותן ביטוי לכך שציבור רחב אינו נותן בך אמון. עובדה היא שסגנית הנשיא הצליחה לגייס הרבה יותר כספים לקמפיין הבחירות שלה ממה שאתה הצלחת לגייס. יריביך הצליחו לגייס לצידם סלבריטים רבים: שחקני קולנוע מפורסמים, זמרות וזמרים נערצים, אנשי אקדמיה, פעילי ציבור, מנחים בטלוויזיה ועוד.
אישים רבים במערכת הציבורית גויסו כדי להפחיד את הציבור שאם תיבחר כנשיא יבוא הקץ על הדמוקרטיה. גנרלים מתוסכלים בדימוס שדעתם לא התקבלה על ידך, או שלא קודמו כפי שדרשו, השוו אותך להיטלר – לא פחות ולא יותר. בלהט הקנאות והשנאה כלפיך איש לא שאל את השאלה המתבקשת: האם גנרל בצבא ארצות הברית אינו מחויב בחובת נאמנות למי שמוגדר כמפקד הכוחות המזוינים של צבא ארצות הברית? האם מי שמדליף החוצה אמירות שנאמרו לו בחדרי חדרים ראוי בכלל לדרגה כה בכירה בצבא ארצות הברית? האם ניתן לסמוך עליו שלא יעביר סודות חסויים למי שאינם מוסמכים לקבל אותם?
בסיום החלק האישי, אני מביט לעברך, אדוני הנשיא, במעט קנאה. שנינו עברנו, ועדיין עוברים, מסע עמוק של דה-לגיטימציה. שנינו חיים בחברה שיש בה קיטוב חברתי, פוליטי ואידאולוגי גדול. לי קשה לשפוט אצל מי מבין שנינו הקיטוב עמוק יותר. שנינו עברנו גם ניסיונות לחיסול פיזי – ככל הנראה על ידי אותו גורם: איראן.
אבל אתה, אדוני הנשיא, חי במדינה שיש לה מסורת קונסטיטוציונית מגובשת למדי. מסורת זו קובעת באורח ברור את כללי ה”מותר” וה”אסור” במסגרת המאבק הפוליטי. נכון שיש גם אצלכם ויכוחים ומחלוקות. נכון שגם אצלכם היו תופעות של בריונות שאיימו לזעזע את המבנה הפוליטי – הפלישה האלימה לקונגרס ב-2020. אנחנו, לעומת זאת, חיים במדינה הרבה יותר צעירה שכללי המשחק הפוליטי בתוכה עדיין אינם מגובשים, ויש ערעור של קבוצות רבות-עוצמה על הנחות היסוד הבסיסיות ביותר במערכת הפוליטית והמשפטית שלנו.
ניצחונך, אדוני הנשיא, הוא ניצחון הדמוקרטיה במובנה הפשוט ביותר. לא אנשי אליטה, לא גנרלים, לא פרופסורים באוניברסיטאות, לא אילי הון, לא שחקני קולנוע ולא מגישים בטלוויזיה הם שיחליטו מי ייבחר ומי לא. האיש הפשוט, המבקש לקיים את משפחתו בכבוד, הדואג לחסכונותיו, המבקש להבטיח חינוך טוב לילדיו, לדאוג לביטוח בריאות עבורו ועבור משפחתו ולדאוג לקיום בכבוד עבורו בימי זקנתו – אלה האנשים שיקבעו את דמות ההנהגה. זוהי תובנה שתתנחל, כך יש לקוות, במדינות רבות בעולם, וגם אצלנו במדינת ישראל.
בהיבט המדיני
עכשיו, אדוני הנשיא, לאחר שזכית בניצחון הסוחף יש לך כל הכלים הנחוצים כדי לעשות סדר לא רק בחברה האמריקנית אלא גם במערכת הבינלאומית. זו שעת חסד שניתנה לך לזמן מוגבל. ארבע שנים, כפי שאתה יודע מניסיונך האישי, עוברות מהר מאוד. אין עוד תירוצים. אתה שולט בבית הלבן, ובמידה רבה – גם בקונגרס. כל האמצעים בידך כדי ליצור סדר עולמי חדש, הוגן יותר, יציב יותר ואלים פחות.
אני, אדוני הנשיא, מחויב קודם כול לארצי ולעמי. עברנו בשנה האחרונה טלטלה שכמוה לא ידע העם היהודי מאז השואה. זו פעם ראשונה מאז מלחמת העצמאות שהחברה הישראלית חשה תחושה של איום קיומי. איבדנו את טובי בנינו – אזרחים וחיילים. למעלה ממאה מאזרחינו מוחזקים כחטופים במנהרות עזה, ואיננו יודעים את מצבם. גם היום, למעלה משנה לאחר פרוץ המלחמה, אנחנו עדיין משלמים, כמעט יום יום, מחיר כדי להבטיח את ביטחוננו.
עשרות אלפים של תושבים שלווים במדינת ישראל הפכו לחסרי בית – פליטים בארצם. רובם עדיין אינם יכולים לשוב לבתיהם. יישובים שלמים בצפון הארץ ובדרומה נחרבו בדרגות שונות של אינטנסיביות. הכלכלה הישראלית מחזיקה מעמד ועדיין איתנה, אך בסופו של דבר נצטרך כולנו, כל אזרחי מדינת ישראל, לשלם את המחיר הכבד שהמלחמה גובה מאיתנו. במישור המדיני, אדוני הנשיא, התהליך המדיני שאמור היה להביא את סעודיה ומדינות אסלאמיות אחרות להסדר שלום עם ישראל עלה על שרטון, ואיש איננו יודע מתי הוא יחודש.
החברה שלנו אומנם גילתה סימני אחדות וסולידריות פנימית, ממש על סף התהום, לאחר שנתיים שבהן הייתה תחושה שהמערכת החברתית, הפוליטית והמשפטית של ישראל מתקרבת למצב של קריסה. כחבר טוב שלי, ואוהב מושבע של מדינת ישראל, אני יכול לאמר לך שלא פעם חששתי שנידרדר למלחמת אזרחים. כאזרח של מדינה שעברה מלחמת אזרחים נוראה, אתה תדע להבין את מה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות.
גם כיום, בעיצומה של המלחמה, הפערים והמחלוקות בתוך החברה הישראלית לא נעלמו. יש האומרים שהם אף התגברו. את הפצעים הפנימיים בתוכנו אנחנו מחויבים לפתור בעיקר בינינו לבין עצמנו. לעומת זאת בכל הנוגע לסיום המלחמה מול איראן, החיזבאללה והחמאס, לך, אדוני הנשיא, יש תפקיד מכריע.
אני וחבריי לממשלה והעם כולו בישראל אסירי תודה לממשל האמריקני בראשות הנשיא ביידן על העזרה שהושיט לנו לאורך כל המלחמה. נכון, היו בינינו מחלוקות קשות. נכון, הייתה לנו לא אחת תחושה שהממשל מבקש למנוע מאיתנו ניצחון בזירות המלחמה. נכון, הייתה לנו תחושה שהממשל מתערב בחיים הפוליטיים שלנו מעבר למקובל בין מדינות המוגדרות כ”בעלות ברית”. את כל זה אנו שמים עתה מאחורי גבנו. נכיר תודה על הסיוע המדיני, הכלכלי והצבאי שהושיטה לנו ארצות הברית בנדיבות רבה ועל העמידה לצידנו בשעות הקודרות שעברו עלינו. עתה, אנו שמחים שנוכל לפתוח “דף חדש” של יחסים הדוקים יותר ונעדרי מחלוקות – עד כמה שניתן.
שמעתי היטב את המסר שהעברת אלינו להשאיר לך “שולחן נקי” עד לטקס ההשבעה, כלומר להביא לסיום המלחמה. אנחנו מעריכים שאנחנו יכולים להשיג זאת, אבל לצורך זה אנחנו חייבים לגבש בינינו בהקדם האפשרי הבנות לגבי סיום המלחמה בשלוש החזיתות. אמנה רק את העקרונות היסודיים שאנו חייבים להגיע להסכמות עליהם. על הפרטים נדון במסגרת צוותי עבודה שנקים.
איראן
איראן היא “ראש התמנון”. היא זו שאחראית, ישירות ובעקיפין, על כל מה שהתחולל פה מאז אוקטובר 2023. ניסיונותיה להציג את עצמה כפטורה מאחריות לא יעזרו לה. אנחנו, וגם אתם, יודעים היטב את אחריותה כפי שנחשפה לעיני כול ב”מסמכי סינוואר” שנפלו לידינו. היא חייבת לשלם על כך מחיר כבד.
ארצות הברית תחת הנהגתך חייבת להבהיר להנהגה האיראנית שהממשל בראשותך אינו מוכן להשלים עם מגמות השנאה והעוינות שאיראן מפגינה כלפי מדינת ישראל. לאיראן אין גבול משותף עם ישראל, אין לה שום מחלוקת טריטוריאלית עם ישראל, והצהרות העוינות, כולל איומים בהשמדת מדינת ישראל, אינן מקובלות על הממשל. ארצות הברית אינה מתכוונת ללחוץ על איראן לקיים יחסי שלום עם ישראל, אך היא תראה בחומרה המשך מגמות של אינדוקטרינציה נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.
בנושא הגרעיני: יש להעמיד את איראן בהקדם האפשרי בפני תביעה חד-משמעית – להתנער מהפרויקט הגרעיני שלה בדרכי שלום. יש לכך תקדימים במערכת הבינלאומית. אנחנו חייבים להבהיר לאיראן שאין לנו אמון בדיווחים שלה על פעילותה הגרעינית. אנחנו חייבים להקים מנגנוני פיקוח על מתקני הגרעין שלה שיאפשרו לנציגים שלנו להגיע לכל מקום שיש בו פעילות גרעינית באיראן; לבחון אותו בכל נקודה שתידרש ולשהות בו כמה זמן שיידרש. זהו לב ליבו של מנגנון הפיקוח, ורק דרכו נוכל להבטיח שהפעילות הגרעינית של איראן תנותב לצורכי שלום ולא לבניית יכולת גרעינית.
שום הסכם גרעין עם איראן אינו אפקטיבי אם אין בו מנגנון פיקוח ואכיפה “בעל שיניים”. זו הייתה נקודת החולשה המרכזית בהסכם הגרעין שעיצב הנשיא אובמה עם איראן. לא נשוב ונילכד במלכודת זו. אם תסכים איראן להתפרק מתוכנית הגרעין הצבאית שלה בדרכי שלום – לא תהיה לנו התנגדות שארצות הברית תסייע לה לנתב את האנרגיה הגרעינית שלה לצרכים אזרחיים.
על הממשל להעביר לאיראן מסרים חד-משמעייים בהקשר זה. מסרים אלה יוכלו להתממש רק אם תתלווה אליהם פעילות צבאית שתשכנע את האיראנים שארצות הברית מוכנה לעשות שימוש בכוחה הצבאי אם דרכים מדיניות לא יובילו להסדר. אנו ממליצים להעביר מסרים לאיראן תחילה באורח חשאי – כדי שלא לפגוע בכבודה ובמעמדה המדיני. אם תסכים לכך איראן, תוכל ארצות הברית לנהל מגעים עם איראן על מימוש הבנות אלה.
אם איראן לא תסכים לכך ארצות הברית חייבת להבהיר לאיראן בהקדם האפשרי ש”כל האופציות מונחות על השולחן”. זהו ניסוח שבו השתמש הנשיא אובמה, שהיה הרבה יותר מתון ממך כלפי איראן. אנו מעריכים שאם תיצור ארצות הברית ממד אמין של הרתעה, איראן תיסוג מתוכנית הגרעין מבלי שיהיה צורך בפעילות צבאית ממשית.
אנחנו מבינים היטב את רצונך שארצך לא תהיה מעורבת בשום עימות צבאי. אבל אנחנו רשאים לתבוע מן הממשל בראשותך כמה דברים: א. מתן “יד חופשית” לישראל לפעול נגד איראן בכל דרך שתראה לנכון. ב. התחייבות אמריקנית להגנה אווירית מאסיבית על תשתיות אסטרטגיות-כלכליות של מדינת ישראל ועריה. ג. מתן נשק שישראל תראה אותו כחיוני עבורה. ד. הבטחה להעניק לישראל גיבוי במערכת הבינלאומית, ובעיקר באו”ם.
באשר לחמאס ולחיזבאללה: ארצות הברית חייבת להסכים ליעד שממשלת ישראל גיבשה לעצמה: ניצחון מוחלט בשתי החזיתות, והחזרת החטופים. סיום המלחמה שיהיה נעדר הכרעה ברורה וחד-משמעית לטובת ישראל “יזמין” בהכרח מתקפה נוספת נוסח ה-7 באוקטובר בשלב כלשהו בעתיד. ישראל לא תסכים לכך.
ישראל מצפה שארצות הברית תקבל את העיקרון ששני ארגוני טירור אלה חייבים להיענש בחומרה רבה על הפגיעה הקשה שלהם במדינת ישראל. זו לא הייתה פגיעה “שגרתית” בין שני צדדים יריבים במסגרת סוג של “מלחמת התשה”. שני ארגוני הטרור התכוונו להעמיד בסכנה ממשית את עצם קיומה של מדינת ישראל. על כך חייבת לבוא ענישה משמעותית שתרתיע אותם, וגורמים אחרים בעולם הערבי, לאורך שנים, מפני ניסיונות נוספים להעמיד בסכנה את קיומה של מדינת ישראל.
ישראל כבר גבתה מחיר כבד בעיקר ברצועת עזה, והיא זורעת הרס וחורבן, בנפש וברכוש, גם בלבנון. אנו מצפים שהממשל יכיר, לפחות בשתיקה, בזכותה של ישראל להחזיק בשטחים שונים ברצועת עזה ובלבנון, הן כצעדי ענישה והן להעצמת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל לאורך שנים רבות. שיקום לבנון ורצועת עזה חייב להיות מותנה בהקמת מנגנונים שימנעו כל אפשרות של מתקפה נוספת נגד ישראל בדומה למתקפת ה-7 באוקטובר 2023. בכל מקרה אסור שזה יתבצע בטווח הזמן המיידי.
**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**
אילו מהאירועים הבאים הקשורים למזרח התיכון עשויים להתרחש בשנה הקרובה? בדוק את העתיד שאליו אתה צריך להתכונן. (תשובותיי מופיעים בסוף המאמר.)
א. מתקפה אסטרטגית מתואמת בין ארה”ב וישראל שתשמיד סוף סוף את תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים של איראן.
ב. הסכם דיפלומטי בין ארה”ב, סעודיה וישראל שיביא לסיומן של מאה שנות סכסוך ערבי-ישראלי.
ג. ראש הממשלה בנימין נתניהו יפרוש מפוליטיקה לאחר ניצחון על חמאס, חיזבאללה ואיראן, ומתוך תחושת צדק עם סיום חלש למשפטיו הפליליים.
ד. ראש הממשלה בנימין נתניהו ירוץ ויזכה בבחירות מחדש לאחר ניצחון על חמאס, חיזבאללה ואיראן, ומתוך תחושת צדק עם סיום חלש למשפטיו הפליליים.
ה. ראש הממשלה בנימין נתניהו יודח מתפקידו על ידי הציבור הישראלי שמחזיק בו כאחראי לקריסת ה-7 באוקטובר 2023 ולסכסוכים האזוריים המחריפים שאין רואים להם סוף.
ו. תשובות א, ב ו-ג, וגם המשיח יגיע.
א. מחמוד עבאס יודח על ידי אחד או יותר ממנהיגי פת”ח: חוסיין אל-שייח’, ג’יבריל רג’וב, מחמוד אלעאלול, מאג’ד פרג’, מרוואן ברגותי, מוחמד דחלאן, או מנהיג חמאס שיחליף את יחיא סינוואר.
ב. הרשות הפלסטינית תחתום על “הסכם הגנה” עם טורקיה ואיראן.
ג. צה”ל ייאלץ לכבוש מחדש את כל יהודה ושומרון כדי לבלום את הטרור ולמנוע השתלטות חמאס על הרשות הפלסטינית.
ד. משטרת ישראל והשב”כ יפתחו בקמפיין מאסיבי להחרמת עשרות אלפי כלי נשק בלתי מורשים בקהילות הערביות בישראל ולסגירת כנופיות פרוטקשן בדואי בנגב.
ה. ממשלת ישראל תעלה את תקציב הביטחון מ-60 ל-90 מיליארד ₪, שיתורגם לקיצוצים עצומים בשירותים החברתיים, בתשתיות אזרחיות, ובכל התקציבים הפוליטיים והמגזריים.
א. ביצוע הסכם מהיר לשחרור החטופים מול החמאס, ולאחר מכן שכנוע מצרים לקחת שליטה על עזה.
ב. נסיגה חד-צדדית של כוחות ישראליים ומתנחלים מאזורים נרחבים ביהודה ושומרון.
ג. השגת הסכם שלום חדש עם מחמוד עבאס שגם ייקח אחריות על עזה ויביא יציבות, ממשל טוב ורצון טוב לכל האזור.
ד. כל התשובות הנ”ל מגוחכות. שום דבר מזה אינו נבון או אפשרי, ולכן גם גנץ, לפיד וליברמן לא יפנו לשם, למרות הפנטזיות של מדינאים עולמיים רבים.
א. החמאס מורתע.
ב. צה”ל ומערכת הביטחון “יֵדעו להתמודד עם כל אתגר”.
ג. מדינה פלסטינית תביא שלום ויציבות לאזור.
ד. בעלות ברית מערביות תמיד יגבו את זכותה של ישראל להגן על עצמה.
ה. גיוס חרדים לצה”ל הוא בלתי נמנע, בייחוד אם ישראל תתאזר בסבלנות ותשקיע בתבונה בהשכלה גבוהה ובתוכניות תעסוקה לחרדים.
ו. כל האמור לעיל, בייחוד תשובה ד.
א. אפריל 2025.
ב. נובמבר 2025.
ג. בשנת 2025, ואז שוב ב-2026, ב-2027 וב-2028.
ד. ב-2026 או ב-2028, דור חדש של מנהיגים אמיצים, אמוניים ולאומיים (המג”דים והמח”טים של המלחמה הנוכחית ועוד) ייכנס לחיים הציבוריים בישראל ויביא עימו תקווה והשראה לפוליטיקה הישראלית.
א. קמלה האריס. דונלד טראמפ יסרב להכיר בתוצאות, דבר שיוביל לזעזועים ולאלימות בארה”ב.
ב. דונלד טראמפ. הדמוקרטים יחפשו כל דרך לערער על הלגיטימיות של נשיאותו השנייה ולשתק את ממשלתו.
ג. התוצאה תהיה כל כך צמודה ולא ברורה שההחלטה בנושא תיגרר חודשים ותגיע להכרעה בבית המשפט העליון של ארה”ב.
ד. ברגע שהנשיא הבא ייבחר בבירור, האמריקנים יתאחדו מאחוריו ויתחילו לתקן את הפוליטיקה והחברה שלהם.
א. הנשיא ג’ו ביידן וקבוצת ה-5+1P יחתמו על הסכם גרעין חדש/ישן רפה ותבוסתני עם איראן שמגדיר מחדש את “הסף הגרעיני” באופן שמאפשר לאיראן להתקדם בשקט לעבר נשק גרעיני.
ב. איראן תערוך ניסוי ראשון בנשק גרעיני, ובתגובה יפציץ הנשיא ג’ו ביידן את איראן, יפגע בהנהגת הרפובליקה האסלאמית ובכל האתרים הצבאיים והגרעיניים, ויחזיר לעולם את הדומיננטיות האסטרטגית של ארה”ב.
ג. כדי לרסן ולהעניש את נתניהו, ממשל ביידן-האריס יכה את ישראל באמברגו נשק, סנקציות נוספות נגד קשת רחבה של ארגוני ימין וחברה אזרחית, הצבעה במועצת הביטחון של האו”ם בעד הכרה במדינה פלסטינית, קריצה לתובע בהאג להגיש כתבי אישום על פשעי מלחמה נגד מנהיגי ישראל, ועוד. כל זה, בייחוד אם טראמפ ינצח בבחירות.
א. יפסיק את המימון של ארה”ב לאו”ם.
ב. יכה את איראן בסנקציות קשות ויחסל חלק ממנהיגי משמרות המהפכה האיראניים, כפי שעשה בקדנציה הראשונה – כדי להראות מי הבוס. אבל אז גם הוא יחפש הסכם שלום מפויס רחב-היקף עם איראן, לא פחות מאובמה וביידן.
ג. ינסה להגיע להסכם שלום רחב עם הפלסטינים בהתבסס על כבוד מוטעה למחמוד עבאס, זלזול מוטעה בבנימין נתניהו, ואמונה מגוחכת ביכולות המו”מ שלו.
ד. יאשר את החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן וגושי ההתיישבות ביש”ע.
א. 10,000.
ב. למעלה מ-13,000 בשנה האחרונה בלבד!
ג. 55,000, ולפחות 10,000 דונם של שדות חקלאיים בעוטף עזה נשרפו.
ד. 55,000, בתוספת 13,000 רקטות וטילים שנורו על ידי חיזבאללה מלבנון לישראל בחודשים האחרונים.
א. הם ישקיעו מיליארדים בכלכלת התוקף כדי לשפר את איכות החיים ולהחליש את הדחף לתקוף את צרפת, גרמניה ובריטניה.
ב. הם יצביעו בעד החלטה במועצת הביטחון של האו”ם הקוראת לכל הצדדים לגלות איפוק.
ג. הם ימחקו את הנהגת הצד התוקף ויחריבו את אזור התקיפה עד עפר, כפי שעשו בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.
א. קריאה ל”כל הצדדים” להפחית את ההסלמה ולסיים את האלימות, תוך גינוי לישראל על “שימוש בלתי מידתי בכוח” ודרישה שישראל תספק סיוע הומניטרי לאויב בזמן מלחמה.
ב. הבעת תמיכה נלהבת בזכותה של ישראל להגן על עצמה אך הימנעות מנתינה לישראל את האמצעים הצבאיים החיוניים (הנשק) לכך.
ג. שפיכת עוד כסף רב לשיקום עזה/לבנון ללא פיקוח רציני על האופן שבו הכספים משומשים (ומופנים מחדש לחימוש צבאי).
ד. גינוי איראן, החמאס והחיזבאללה על ירי חסר הבחנה לעבר מרכזי אוכלוסייה אזרחיים בישראל ועל תוכניותיהם למאבק ארוך להשמדת מדינת ישראל, תוך מתן סיוע בינלאומי לשיקום צפון ודרום ישראל, והגברת השותפות עם תעשיית הטכנולוגיה והתעשייה הצבאית הישראלית כדי לחזק את ישראל ולהעצים את הברית המערבית נגד עריצות אסלאמית.
א. תפילה לרוח ציונית וחוסן חברתי, כולל התחייבות מחודשת לשירות לאומי ולניצחון על אויבי ישראל.
ב. תפילה לשלום השבויים, הפצועים ואלמנות ויתומי המלחמה.
ג. תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵנוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם. וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבֵּנוּ שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ, חָלִילָה. (רבי נחמן מברסלב)
ד. לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר שִׁיר. יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו. כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים. וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה. (תהלים סח)
ה. אֵל נְקָמוֹת ה’ אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים ה’ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ… וַיְהִי ה’ לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי. וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם ה’ אֱלֹהֵינוּ. (תהלים צד)
ו. כל התשובות נכונות.
תשובותיי: 1ו. 2ה. 3ד. 4ו. 5ד. 6ד (בתקווה). 7ג (לצערי). 8ב. 9ד. 10ג. 11 (למרבה הצער לא ד). 12ו.
השר והשגריר לשעבר גלעד ארדן מצטרף למכון משגב לביטחון לאומי ויעמוד בראש המרכז לדיפלומטיה ושיתוף פעולה בינ״ל שיוקם במכון. ארדן עמד בחוד החנית של המערכה הדיפלומטית וההסברתית של מדינת ישראל בשנים האחרונות, כאשר כיהן כשגריר ישראל לאו״ם ולארצות הברית. קודם לכן, כיהן ארדן כחבר הקבינט המדיני-ביטחוני במשך כ-7 שנים, ובמספר תפקידי שר, ביניהם השר לביטחון הפנים, השר לנושאים אסטרטגיים והסברה והשר להגנת העורף. לארדן היכרות מעמיקה עם אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל.
במסגרת פעילותו במכון, ארדן יוביל פרויקטים ומחקרים במטרה לחזק את המדיניות הישראלית בתחום הדיפלומטיה, להעצים את מעמדה הבינ״ל של ישראל, להיאבק בקמפיין החרם והדה-לגיטימציה, ולגבש אסטרטגיות לפעילות מול ארגונים בינ”ל (כדוגמת האו״ם) ולחשוף את מחדליהם והעיוותים הקיימים בהם. ארדן גם יקדם פרויקטים מחקריים במטרה להעמיק את השת”פ הבינ”ל של ישראל. בנוסף, השר והשגריר לשעבר ארדן יצטרף למועצה הציבורית של מכון משגב.
ראש מכון משגב לביטחון לאומי, מאיר בן שבת: אני שמח על הצטרפותו של השגריר והשר לשעבר גלעד ארדן למכון משגב. אין לי ספק כי היידע והניסיון שצבר בכהונתו כשגריר בוושינגטון ובאו״ם ובהתמודדות רבת- השנים עם אתגרי הביטחון הלאומי של ישראל, יתרמו באופן משמעותי להצלחתו של המכון.
גלעד ארדן: ״אני שמח להצטרף היום למכון משגב לביטחון לאומי ולרתום את הידע והניסיון שלי בכדי לקדם מחקרים ושיתופי פעולה, שיציגו את תרומתה של ישראל לעולם ויחשפו את המחדלים והעיוותים הקיימים במוסדות הבינלאומיים והצורך ברפורמות ותיקונים בהם״.
כמעט כולם חייכו וגיחכו מעט בשבוע שעבר כאשר אלפי זימוניות (ביפרים) התפוצצו בו-בזמן בכיסיהם של מנהיגי חיזבאללה בלבנון ובסוריה.
“שמחה לאיד” שכזו היא יותר מִסבירה. במקרה הזה היא למעשה די בריאה ומוצדקת להפליא, בייחוד אחרי כל כך הרבה חודשים של חוסר אונים ישראלי לכאורה מול אלפי התקפות של חיזבאללה על ישראל.
המכה הטכנולוגית הערמומית – תעלול מודיעיני ישר מתוך ספרי הריגול הטובים והפרועים ביותר – נתנה לישראלים ולתומכי ישראל בכל מקום הבזק של תקווה שישראל (על פי פרסומים זרים כמובן) משיבה לעצמה את העוז, את החיוניות, את החיות, את היכולת לנצח אויבים.
המכה המתוחכמת שהשפילה את הדרגים המבצעיים של חיזבאללה העניקה לתומכי המדינה ביטחון מחודש שישראל נחושה לגבור על המכבש האיראני-שיעי, ושלישראל יש עוד הרבה הפתעות יעילות מתוכננות.
תחושת הניצחון הזו היא בריאה והיא לבדה ניצחון אסטרטגי. אנשי ה”מוסר” הגבוה-גבוה בדרך כלל בזים לאלו שחוגגים שמחות מסוג “שמחה לאיד”. בעיניהם זה נחשב להנאה זולה, לרגש נחות שאינו הולם בוגרים, לפרימיטיבי.
אבל הרגשות שעליהם אנחנו מדברים במקרה הזה אינם זולים ואינם גסים. אין כאן סתם חגיגה או ביטוי של כיף, אלא תחושה של עונש מוצדק ושל הקלה. אף אחד אינו נהנה מהכאב של חיזבאללה או משתעשע במלחמה, אלא חוגג הצלחה צבאית ישראלית מתוחכמת והכרחית שמגיעה אחרי תקופה ארוכה של נסיגות.
האמת היא שישראל באמת הייתה זקוקה לניצחון הזה. ישראלים רבים התאכזבו מצה”ל ומהממסד המודיעיני-ביטחוני על כך שלא הצליחו לזהות ולהזהיר מפני כוונות האויב, ועל כך שעד כה לא הצליחו לנצח באופן מכריע במלחמות נגד חמאס וחיזבאללה. פיצוץ הביפרים מרמז שישראל יוצאת עכשיו למסלול התקפי יותר לריסוק חיזבאללה.
חלק מהישראלים גם מאוכזבים מממשלת נתניהו, מאשימים אותה בהיותה ממשלה חסרת לב המתמקדת רק בבסיס המצביעים שלה, המודאגת בעיקר מהצורך לשרוד עוד יום בשלטון ואינה דואגת מספיק לשחרור בני ערובה או לניצחון במלחמות. פיצוץ הביפרים מרמז להפך, שהממשלה תכננה בחוכמה במשך זמן רב התקפה על חיזבאללה, ושעוד מכות צבאיות בדרך.
האם לא היה טוב אילו יכלה ישראל להשבית את כוח הטילים העצום של חיזבאללה במכת סייבר דומה? דמיינו התקפה אלקטרומגנטית, פרץ של אנרגיה שמקצר את 150,000 ראשי הקרב של חיזבאללה המכוונים לישראל. כן, הייתי חוגג את זה עם שמחה לאיד עמוקה (גם אם זה היה גורם להרס עצום בלבנון).
ישראלים רבים גם נשברו מהלחצים המתמשכים של מלחמה ארוכת טווח: האבל על החיילים שנפלו, הסבל של הפצועים, הייסורים של משפחות החטופים, העקירות של משפחות מהצפון ומהדרום – פליטים במולדתם שלהם, הכאב של משפחות צעירות שאבותיהן נעדרו מהבית בשירות מילואים במשך רוב השנה האחרונה, ועוד הרבה יותר.
פיצוץ הביפרים אינו פותר את הבעיות שלהם ואף אינו משנה לבדו את המצב האסטרטגי הכולל של ישראל. אבל התחכום והנחישות שהודגמו במכה על חיזבאללה עושים פלאים למצב הרוח הלאומי.
זה מרמז שההקרבות הרבות שישראלים מקריבים עוד תישאנה פרי ותעזורנה להתגבר על האויב. יש הקלה אם לא נחמה בידיעה שלמנהיגים הפוליטיים והצבאיים-מודיעיניים של ישראל יש עוד כמה תחבולות בשרוול, ושהאויב פגיע.
ישראלים ויהודים רבים ברחבי העולם כועסים מאוד על העולם. יש לנו זעם רב על מובילי דעה ופוליטיקאים מערביים ציניים, ואפילו זדוניים, שנטשו את ישראל על ידי מניעת נשק ממנה, האשמתה בשקר בפשעי מלחמה, והצעה למסירת עוד אדמה לאויב.
(ראו, למשל, את החלטת העצרת הכללית של האו”ם המגונה שהתקבלה השבוע ברוב מכריע, אשר למעשה שוללת מישראל את הזכות להגנה עצמית ולהגדרה עצמית ביהודה, שומרון וירושלים. לבושתה, צרפת הצביעה בעד, בעוד שבריטניה, גרמניה, איטליה, קנדה ואוסטרליה נמנעו באופן מביש.)
פיצוץ הביפרים אינו משכך את הכעס על העולם, אבל מרמז על זקיפות קומה מסוימת. בסופו של דבר, העולם (בייחוד ארה”ב) דוחף בטעות את ישראל להסכם דיפלומטי רעוע נוסף עם חיזבאללה, שלמעשה לא ישנה דבר.
אז לא, מנהיגי העולם – ישראל לא תסכים ל”הפחתת מתח” או להסכם שאינו שווה את הנייר שעליו הוא מודפס, הסכם שישאיר את מאגר הנשק של צבא המחבלים שלם ויאפשר לו לצאת ללא פגע אחרי שהחריב את הגליל והגולן במשך 11 חודשי לחימה. ישראל תפוצץ את הביפרים של חיזבאללה ותמשיך לעקור אותו.
על ידי הכאת חיזבאללה בצורה כה מתוחכמת נראה שישראל החלה לחזור לנתיב הניצחונות. שביעות הרצון העצמית והלעג לאויב כפי שבאים לידי ביטוי בקריקטורות ובבדיחות רבות כל כך ממלאים תפקיד מכריע בליכוד החברה שלנו, בייחוד מכיוון שהמכה הפירוטכנית שספג חיזבאללה אינה סוף הסיפור. הרי החברה הישראלית תצטרך לעמוד בעוד רמות כואבות של עימות עם חיזבאללה.
שמחה לאיד על כתישה של חיזבאללה על ידי הכוח הטכנולוגי של ישראל (גם אם היא זמנית וחלקית) היא דבר נפלא וראוי.
התפרסם במקור ראשון, בתאריך 23.09.2024.
מהתנצלותו של האלוף חליווה על כישלון אמ”ן לספק את ההתרעה שהייתה יכולה למנוע את אסון ה-7 באוקטובר ברור לחלוטין שכמו כל מערכת הביטחון גם הוא שבוי בתפיסה שמנוגדת לחלוטין למדיניות הביטחון ההגנתית הישראלית, שמעולם לא כללה התרעה והרתעה אלא אך ורק הכרעה. בגלל התפיסה השגויה התרחש אסון תשל”ד, ומשום שלא תוקנה התרחש אחרי יובל שנים אסון תשפ”ד.
להנחה המקובלת שמדיניות הביטחון (למעשה מדיניות ההגנה – defense) הישראלית עומדת על שלוש רגליים, הכרעה, התרעה והרתעה, אין רגליים; הן משום שכידוע אין לכך סימוכין בכתב, גם לדעתו של ד”ר עמיר בר-אור, חוקר מומחה לחשיבתו הביטחונית של בן גוריון, והן משום שהתרעה והרתעה מתנגשות חזיתית בהגיון מדיניות הביטחון ההגנתית של ישראל.
מדיניות ההגנה (defense) הלאומית של ישראל עוצבה במסגרת מדיניות הביטחון (security) הלאומית הכוללת, בסיומה של מלחמת העצמאות, לאור שלוש הנחות יסוד ריאליסטיות: 1. אפשריים סבבי מלחמה נוספים ביוזמת האויב ובעיתוי שייקבע על ידו; 2. לעולם, כבתאוריה הריאליסטית של קלאוזביץ, כל הגנה יכולה להיפרץ; 3. לעולם, כבאותה תאוריה, תוקף יכול להפתיע ומגן יכול להיות מופתע ממקום, מעוצמת ומעיתוי תקיפתו.
כנגזר מהנחות יסוד אלה, על המגן לנצל את משאביו לחיזוק ההגנה במקומות חיוניים שאובדנם הוא בלתי נסבל מבחינתו, ומנגד להחליש את ההגנה במקומות שמאפשרים את חדירת התוקף לשטחי הריגה מוכנים מראש, כדי להשמידו בהם בהתקפת נגד שלו.
מכיוון שעל אף הפתעתו, מגן שערוך נכון מכתיב לתוקף את תוכניתו ומבחינתו שדה הקרב הוא מוכר וודאי יותר מאשר לתוקף, קלאוזביץ רואה בהגנה את צורת הקרב החזקה יותר, והמומלצת מבין השתיים להימצא בה בפתיחת מלחמה.
לישראל לא היה אחרי הקמתה עומק אופרטיבי להכלת התקפה “בתוך הגדר” שלה, ומנגד, בגלל היערכותו של האויב להגנה ולהכלת התקפה של צה”ל “בתוך הגדר שלו” (כהיערכות חיזבאללה כיום), לא היה טעם בייזום מלחמת מנע מקדימה אחרי שהאויב כבר הגיע לבשלות מבצעית הגנתית והתקפית.
כנגזר מהמציאות הזו, על אף מדיניותה ההגנתית להבטחת קיומה של ישראל, תפישתו הביטחונית של בן גוריון הייתה, כעולה מניתוח נאומו בכנסת ב-20 ביוני 1950, זו:
ישראל תסיר איום אופרטיבי אפשרי על ביטחונה לפני הגעתו לבשלות מבצעית במתקפת מנע תחבולנית הכרעתית מקדימה, “מחוץ לגדר” שלה ו”בתוך גדר” האויב, בעיתוי המתאים ביותר מבחינתה.
כדי לממש את מדיניותה בעיתוי האופטימלי, לא מוקדם ולא מאוחר מדי, ישראל נזקקה למוכנות ולכוננות צבאית תמידית גבוהה להכרעה מהירה של האויב, ולכן נבחרה דוקטרינת ההכרעה התחבולנית הקלאוזביצית-מולטקאית וכן לידיעות שוטפות על מצב האיום, כדי לדלות מהן מודיעין התרעתי בסיסי הנוגע לשינויים שוברי שוויון באמצעי הלחימה של האויב, במוכנותו המבצעית ובכוננותו.
אין שום סימוכין לכך שבן גוריון נתן בשיקוליו הביטחוניים משקל כלשהו להתרעה, ובוודאי שלא להרתעה; כשטענו בפניו ערב הקמת המדינה שהמדינות הערביות שקשורות לבריטניה לא תתקופנה את המדינה אחרי הקמתה כי הן מורתעות מתגובתם האפשרית של הבריטים, הוא דחה את “הערכתם” על הסף, וההיסטוריה מוכיחה שהוא צדק.
דוגמה מאלפת עולה מתיאור פגישת הפרידה של בן גוריון מצמרת צה”ל, כשפרש לשדה בוקר בשנת 1963. מאיר עמית, ראש אמ”ן, שכבר קיבל את המינוי לתפקיד ראש המוסד, נשא בפגישה נאום שהוגדר כמבריק ובו ניתח את כוחן של מדינות ערב והעריך את כוונותיהן. הוא אמר בנאומו כי לדעתו לא צפויה מלחמה עם מדינות ערב בשנתיים הקרובות.
להפתעת כל הנוכחים, בן גוריון מתח על נאומו בקורת קשה מאוד; לא על העובדות שהוא הביא, אלא על כך שהוא נטל לעצמו את התפקיד להעריך את הכוונות הצפויות של מנהיגי האויב. “התפקיד שלך”, אמר בן גוריון, “הוא להביא עובדות והערכות לגבי הנתונים הנוכחיים. תפקידך איננו לנבא מה יהיה בעתיד. אינך מסוגל להעריך מה יעשו קברניטי מדינות האויב. השיקולים שמביאים למלחמה אינם שיקולים שניתן לשקול אותם בשיקולי היגיון של אנשי מודיעין”.
כנגזר ממדיניות הביטחון שטווה בן גוריון, ישראל ניצלה הזדמנות להצטרף לתקיפתה של מצרים על ידי בריטניה וצרפת כדי לסכל את הצטיידותו של הצבא המצרי בציוד לחימה סובייטי, במבצע קדש (1956), וכן הושמדו במתקפת מנע מקדימה הכור הגרעיני של עירק, במבצע אופרה (1981), וצבא הטרור של אש”ף, במבצע של”ג (1982).
אחרי קדש, בגלל ההנחה שמצרים עלולה לפלוש לסיני, נדרשה קבלת התרעה מודיעינית אופרטיבית מצבית על עובדות מודיעיניות “קשות” – העברת הצבא המצרי ממזרח לתעלה; בהתחשב בגורם משפיע “זמן ומרחב” במציאות האופרטיבית הייחודית שנוצרה בדרום אחרי 57 ניתן היה למסור התרעה אופרטיבית מצבית, והמודיעין נערך להספקתה.
חרף היערכותו, המודיעין נכשל במסירת התרעה אופרטיבית מצבית על פלישת הצבא המצרי במפתיע לסיני ב-1960 (מקרה רותם) ובמאי 1967; ב”רותם” הנגב היה ריק מכוח צבאי משמעותי ולכן ישראל לא רק הופתעה, אלא פוטנציאלית גם הוכרעה, כבנגב המערבי ב-7 באוקטובר 23.
כדי למנוע כשל כזה, הנחת יסוד רביעית בהגנה קובעת שעל מגן להיות ערוך תמיד למניעת הכרעה, גם במקרה של הפתעה; הגנת מדינה (כפי שמסבירים קלאוזביץ ב”על המלחמה” והאנטינגטון בספרו “החייל והמדינה”) חייבת להתבסס על מוכנות וכוננות קבועים שמותאמים להתרעות מודיעין אופרטיביות בסיסיות על יכולות האויב ועל מוכנותו המבצעית.
אחרי 67 כבר לא ניתן היה לספק את ההתרעה האופרטיבית המצבית, משום שהאויב היה ערוך במלואו “על הגדר”; היא גם לא נדרשה עוד משום שלראשונה בתולדותיה, בגלל העומק האופרטיבי שנוסף לה, ישראל הייתה יכולה ליהנות מיתרונות מדיניותה הביטחונית ההגנתית ולהכיל מתקפת פתע נגדה על ידי הצבא הסדיר בשטחי הריגה המוכנים בקביעות למלא את ייעודם; בהמשך, לאחר גיוסן הסדור והבלתי מבוהל של עוצבות המילואים, לבצע בעיתוי המתאים (לא מוקדם מדי) מתקפת נגד להשמדת האויב שהוכל, ובסיומה להעביר את המלחמה “מעבר לגדר” ולהכריע מהר צבא שעילית כוחותיו הוכלו והושמדו בשטחינו.
זהו תסריט המלחמה הקלאוזביצי שהתממש ב-73 באופן ספונטני; אילו היה צה”ל נערך ומתאמן לאורו אחרי 67 לא היה הניצחון במלחמת יום הכיפורים כה יקר.
כאמור, היתרון לא נוצל; צה”ל נפרס “על הגדר” ובניגוד למדיניות ההגנה הוא נערך למלחמת מנע מקדימה, שאחרי 67 הייתה לא רק מיותרת אלא גם מנוגדת למדיניות ההגנה שנועדה למנוע תקיפת אויב שערוך להגנה כשהוא בשיא מוכנותו המבצעית.
בהעדר יכולת לספק אחרי 67 התרעה אופרטיבית מצבית שמבוססת, כמו בין 57 ל-67, על עובדות “קשות”, אמ”ן ביסס את ההתרעה על “הערכת” כוונות האויב והמורתעות שלו מצה”ל. היחידה שהסתייגה מ”הערכות” אמ”ן שצה”ל מרתיע ושאמ”ן יכול לספק התרעה הייתה רוה”מ גולדה מאיר, שהייתה שנים רבות עדה קרובה מאוד לחשיבתו הביטחונית הריאליסטית של בן גוריון.
צה”ל הונחה על ידה להיערך למלחמה, והוא אכן נערך ואף היה בכוננות מבצעית גבוהה, אך לא לניהול מגננה אלא לאפשרות של יום קרב ברמה”ג (קפיטל), לאפשרות חידוש ההתשה לאורך התעלה ולקבלת התרעה מקדימה על מתקפת פתע ערבית צפויה, כדי להטרים לה מתקפת פתע ישראלית “מעבר לגדר”.
באוקטובר 73 הסתבר שכצפוי, ביסוס הגנתה של ישראל על ההנחה שצה”ל מחולל הרתעה ושהמודיעין מסוגל לספק התרעה (אופרטיבית מצבית) – שתי רגלי קש שבינן לבין מדיניות הביטחון ההגנתית הריאליסטית של בן גוריון אין כלום – היה למעשה הימור על קיומה, שלאסוננו נכשל.
כנגזר מהלקח המכונן הראשי מ-73, היה על מערכת הביטחון להיפטר מהמושגים “התרעה” ו”הרתעה”, שמנוגדים להגיון מדיניות ההגנה ושחדרו למלחמה הקונבנציונלית מאחותה הגרעינית, הבלתי קונבנציונלית.
אילו היה הלקח מוטמע בחשיבת צה”ל ומיושם, היה נמנע אולי הטבח המזוויע במלון פארק (פסח 2002); זאת, משום שלאור המודיעין הבסיסי על האיום שנוצר באיו”ש הוא היה מוסר במתקפת מנע מקדימה, לפני הטבח ולא במתקפת נגד (מאוחרת מאוד) אחרי הטבח (מבצע חומת מגן).
אחרי הנסיגות מלבנון ומהרצועה ישראל נשארה כמו ב-20 ביוני 1950 (היום שבו הודיע בן גוריון בכנסת על מדיניותה ההגנתית של ישראל) חסרת עומק, לא רק אופרטיבי אלא גם טקטי; נדרש היה לשוב ולדבוק במדיניות ההגנה בגרסתה מלפני 57 ולהסיר את האיומים האופרטיביים שצמחו בגבולות הרצועה ולבנון לפני הגעתם לבשלות מבצעית.
הסרתם, כדי שהם לא יגיעו לממדים המפלצתיים שלהם בתשפ”ד, הייתה צריכה להתבצע במלחמת לבנון השנייה (2006) ובצוק איתן (2014); הדבר לא קרה משום שבשנים 2002–2006 צה”ל החליף את דוקטרינת ההכרעה המהירה התחבולנית הקלאוזביצית, שהוכתבה ממדיניות הביטחון, בדוקטרינה הזויה שלפיה ניתן להרתיע את האויב במכות קשות וכואבות באש מנגד, בלי צורך בהכרעתו ובמיגור כוחו על ידי דרג יבשתי מתמרן-מסתער.
במהפכה הדוקטרינרית שצה”ל ביצע על דעת עצמו הוא סיכל למעשה את אפשרות מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית שעמדה על רגל אחת בלבד: הכרעה.
מאחר שלקחי 73 לא יושמו, ובדיוק כמו לפני 6 באוקטובר 73 גם לפני 7 באוקטובר 23 “הוערך” שחיזבאללה וחמאס מורתעים ולכן הם לא יתקפו, ואם הם כן יתקפו אמ”ן יספק התרעה אופרטיבית מצבית מקדימה, אסון תשל”ד שב והתממש בתשפ”ד בממדי אסון תנ”כי.
את כל זה חובה להבין ולהפנים, בגלל התעלמות דורית ממדיניות ההגנה שהדור המייסד העמידה על הכרעה (הרגל שצה”ל כרת), אך מעולם לא כלל בה התרעה והרתעה.
יהודה ושומרון עשירים באתרים של מורשת לאומית יהודית. זוהי ארץ התנ”ך. ההוכחות הפיזיות של התנ”ך נמצאות במאות אתרים ארכיאולוגיים ידועים – ואולי אלפי אתרים שלא נתגלו עדיין – המעניקים ראיות בלתי מעורערות המקשרות את העם היהודי לארץ ישראל.
זו בדיוק הסיבה לכך שהרשות הפלסטינית הורסת באופן שיטתי את האתרים הארכיאולוגיים ביהודה ושומרון. היא שודדת ומוחקת בכוונה עתיקות יהודיות, כדי לנסות ולמחוק את הראיות.
לפני חודש נקטה ממשלת ישראל צעד ראשון לעצירת החיסול של המורשת היהודית. בפעם הראשונה (מאז שפעילי ארכיאולוגיה ישראלים ערכו ב-2020 סקר נרחב של כ-300 אתרים תחת התקפה פלסטינית), החליטה הממשלה לתמוך בהצעת חוק שהוגשה על ידי ח”כ עמית הלוי מהליכוד, שתרחיב את סמכויות רשות העתיקות לניהול ושימור אתרים היסטוריים – ליהודה ושומרון.
רשות העתיקות היא מוסד מדעי מקצועי בעל תקציב נכבד, יכולת אכיפה ממשית, ויחידה למניעת גניבות. עד כה היו אתרי העתיקות ביו”ש באחריות פיקוד המרכז של צה”ל והמנהל האזרחי (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), שאין להם עניין של ממש בנושא זה. משרד “קצין המטה לארכיאולוגיה” של המנהל האזרחי הוא מחלקה הסובלת מהיעדר גיבוי מהמנהל ומבעיות כוח אדם וסמכויות אכיפה.
המנהל לא הצליח לסמן רשמית את גבולות רוב אתרי המורשת ביהודה ושומרון, מה שמקשה על מניעת בנייה בלתי חוקית של הרשות הפלסטינית ופרויקטים חקלאיים (שוב, בכוונה) המשתלטים על האתרים הללו. גם פרשנויות מיושנות להסכמי אוסלו על ידי יועצים משפטים של המנהל הפריעו, בטענת היעדר סמכויות אודות יכולתה של ישראל להתערב כדי להגן על אתרי מורשת יהודית באזור B. זאת, למרות הקמפיין המובהק והמרושע של הרשות הפלסטינית למחוק כל אתר יהודי/ישראלי אפשרי.
הסקר של 2020 נערך על ידי ארגון בשם “שומרים על הנצח” ונתמך על ידי קואליציית ארגונים לשמירה על אתרי מורשת ביו”ש ופורום שילה. הסקר מצא כי 80% מהאתרים הארכיאולוגיים החשובים ביהודה ושומרון (רובם מתוארכים לתקופת הבית השני) ניזוקו, כאשר מחציתם נמצאת בסכנה מיידית של חיסול מוחלט.
ההרס הגרוע ביותר היה באתרים באזור B, שבו למרות שליטה ביטחונית ישראלית טכנית (לצד שליטה אזרחית פלסטינית), אין שליטה ישראלית אפקטיבית. אין חוק ואין אכיפה. בין אתרי המורשת הבולטים באזור B שנחשפים לנזק חמור ומתמשך הם “מזבח יהושע” בהר עיבל, מצודת החשמונאים בתל ארומה, וחלקים גדולים מסבסטיה (שומרון העתיקה) – בירת ממלכת ישראל המקראית.
המאמצים הממוסדים של הרשות הפלסטינית להרוס אתרי מורשת יהודיים (וגם אתרים נוצריים, כולל כנסיות רבות מהתקופה הביזנטית) נתמכים, למרבה הצער, על ידי רשת בינלאומית של גופים מדינתיים זרים שמממנים באופן ישיר או עקיף פעילויות הרסניות. זאת בצירוף חרם אקדמי בינלאומי על חוקרי ארכיאולוגיה העובדים ביהודה ושומרון, מה שמקשה על מחקר תיאורטי ומעשי של האתרים הארכיאולוגיים ביו”ש, וכתוצאה מכך מעודד את הזנחתם ואת ההרס הסופי שלהם.
הסיפור אולי הנורא ביותר הוא הסאגה המתמשכת בהר עיבל ליד שכם, שבו זוהה אתר ארכיאולוגי דרמטי וגדול מהתקופה המקראית המוקדמת. הפרופסור המנוח אדם זרטל ורבים מתלמידיו הארכיאולוגים זיהו את האתר הזה כמזבח של יהושע (ראה בספר יהושע פרק ח’) שבו נערך טקס דרמטי לאישור ברית האלוקים עם העם היהודי לאחר השלבים המוקדמים של כיבוש ארץ ישראל. כתובת עברית עתיקה נמצאה על קמע באתר זה, יחד עם שברי עצמות שרופות וכלי חרס ייחודיים שמחזקים את התזה של זרטל.
זרטל שילם כספי “פרוטקשן” לבעל הקרקע הפלסטיני המקומי כדי להגן על האתר, מכיוון שהוא לא סומן כאתר מורשת על ידי קצין הארכיאולוגיה של צה”ל, וזרטל ידע שהסנסציה העולמית שיגרום גילויו תוביל להתקפות פלסטיניות. אבל האדמה נמכרה לפלסטיני הקשור לחמאס וזה תכנן עם הרשות הפלסטינית לסלול על גבי האתר כבישים ולבנות בו 24 יחידות דיור גבוהות. ואכן, בשנת 2001 סללה הרשות הפלסטינית כביש המקיף את האתר והרסה חלק מהאזור, ובכלל זה טחנה חלק מגדר האבן העתיקה באתר לחצץ ואז השתמשה בחצץ לסלילת הכביש.
קבוצה גדולה מהארכיאולוגים הישראלים הבולטים ביותר (כולל מבקרים של זרטל וארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב שאינם מאמינים בנרטיב המקראי, וגם זוכי פרס ישראל בארכיאולוגיה) חתמו פעמיים על עצומה ציבורית לשר הביטחון דאז בני גנץ ולראש הממשלה נתניהו בדרישה להגן על אתר המזבח בהר עיבל, ללא הצלחה.
בינואר 2023 החל קבלן בנייה פלסטיני לעבד שוב את האזור. קצין ישראלי אפילו מצא את התוכניות של הרשות הפלסטינית להרוס את כל האתר בתוך אחד הטרקטורים שהיו בפעולה. קצין מטה הארכיאולוגיה פעל אז לסימון האתר כאתר מוגן, אך המנהל האזרחי התעקש שהקו יימתח בצמצום רק סביב ה”מזבח” ללא המישור הסובב (שבו אולי התרחש טקס השבועה התנ”כי) ויכול להיות אזור עשיר מבחינה ארכיאולוגית. התירוץ: סמכות משפטית לא מספקת. והקרב נמשך…
סיפור נוסף שמעורר זעם קשור לאקוודוקט (מוביל מים) המדהים המזוהה כמערכת המים המפוארת של המלך שלמה שעוברת מחברון דרך בית לחם לירושלים, כולל מה שמכונה היום “בריכות שלמה”, דרום-מערבית לבית לחם.
הפלא הזה של הנדסה עתיקה, באורך 40 ק”מ, מתואר בפירוט בתנ”ך, והתיאור מתאים בדיוק לממצאים הארכיאולוגיים. הבריכות והאקוודוקט שרדו 2,000 שנה של קיץ וחורף ופולשים זרים רבים – עד להגעת הרשות הפלסטינית.
בשנת 2022 חפרה הרשות הפלסטינית מחצבה עצומה בגודל 1,500 דונם בבית פג’אר, ממש דרך חלק מהאקוודוקט. הכרייה גרמה נזק בלתי הפיך לאקוודוקט, עם כ-100 מטרים של מנהרה וכ-2,000 מטרים של האקוודוקט משני צידי המנהרה שהפכו לאבנים. ממשלת ישראל לא עשתה דבר כדי לעצור זאת.
זה המקום להצביע על כך שהרס אתרי מורשת יהודית ביהודה ושומרון הוא הפרה גסה ומפורשת של הסכמי אוסלו ושל כל המסגרות המשפטיות הבינלאומיות הרלוונטיות, כולל חובות שימור המורשת תחת אונסק”ו (שהרשות הפלסטינית הצטרפה אליו ב-2011), ואמנת המורשת העולמית (המכונה איקומוס, המועצה הבינלאומית לאנדרטות ואתרים).
הצד השני של המטבע הוא שממשלת ישראל הייתה רשלנית גם היא בחובותיה המשפטיות לשימור מורשת בינלאומית (בנוסף לאחריותה לזיכרון יהודי ואמת היסטורית), על פי הוראות אמנת האג והחוק הירדני שעדיין חל בחלקו בגדה המערבית.
בית המשפט העליון של ישראל, במיוחד, היה שחקן קהה-חושים בסאגה מתמשכת זו. בית המשפט מוותר פעם אחר פעם על הזדמנויות להכריח את ממשלת ישראל לפעולה נגד ההרסנות הפלסטינית. התוצאה העצובה עד כה היא אכן חיסולית: שלושת אלפים שנות מורשת בדרך להיעלמות כמעט מוחלטת תוך 30 שנים בלבד. זו טרגדיה שיש לעצור אותה.
אני מצדיע לארכיאולוגים ולשרים בצלאל סמוטריץ ועמיחי אליהו, ח”כ עמית הלוי ואחרים, שהביאו את הנושא הזה לשולחן הממשלה. יש להוציא הנחיות מדיניות ברורות לרשות העתיקות, לצה”ל, למשטרת ישראל ולשב”כ לתעדף את שימור אתרי המורשת ביהודה ושומרון ולהעניש את הרשות הפלסטינית על תוקפנותה. מנהלת ההתיישבות של השר סמוטריץ’ הינה בשורה של ממש, וסנונית ראשונה של שינוי עומק במערכת. המעבר לניהול אזרחי נפרד בסוגיות אלו והקמת מערך הייעוץ המשפטי האזרחי הם פתח לתקווה ולכך שישראל תקיים סוף סוף את חובתה המוסרית הפשוטה.
שימור והגנה הם הכרח כדי שמשהו מהמורשת המקראית יישאר לדורות הבאים. כדי שארץ התנ”ך לא תימחק על ידי תוקפנות והכחשה פלסטינית.
המאמר התפרסם במקור ראשון, בתאריך 26.08.2024.
הציונות החליפה את האמונה שאת הגאולה הלאומית יביא המשיח בקידום הגעתה בעשייה פורצת דרך נועזת, אך ריאליסטית; כמכשירה הראשי של הציונות אורגנו והופעלו גם צה”ל, ולפניו כוח המגן העברי, על סמך חשיבה ביטחונית ריאליסטית.
גם ללא השכלה צבאית רחבה, אך בחשיבה ריאליסטית ודבקות בעקרונות המלחמה האוניברסליים האובייקטיביים, עד חומת מגן (2002) סיים צה”ל את מלחמותיו בהכרעת האויב ובמיגור כוחו, ולכן בניצחון.
מופת לחשיבה ריאליסטית מפוכחת הפגין הרמטכ”ל רבין ב”תקופת ההמתנה” שקדמה למלחמת ששת הימים, כשכוונת הפלישה של הצבא המצרי בהפתעה לסיני לא הייתה ברורה; בתגובה לראש אמ”ן, שהעריך התקפה מצרית לעבר באר שבע, כדפ”א (דרך פעולה אפשרית) של האויב המסוכנת ביותר שאליה יש להתכונן, אמר רבין: “אדון עתה באפשרויות, לא לפי סבירותן אלא לפי סכנתן… סיימנו עניין הכוונות… הסכנה העיקרית היא מתקפה כוללת מצרית, סורית, ירדנית, עם פתיחה אווירית, שכלפיה עלינו להיות מוכנים”; זו אכן דפ”א המסוכנת ביותר של האויב, שגם התממשה; צה”ל היה ערוך ודרוך לקראתה לאור “מקרה הכל”, תוכנית מגירה שעוצבה במטכ”ל ותורגלה ב”תמרונים הגדולים”, כבר בסיומה של מלחמת העצמאות.
בחשיבתו הריאליסטית של צה”ל נפער סדק שהתגלע ב-73; בתשובה לשאלות ריאליסטיות מאוד של רוה”מ גולדה על אפשרות תקיפתה של ישראל בהפתעה, היא נענתה בתשובות שכולן התבססו על סיבור הגיון האויב והערכת מצבו התודעתי, כגון “הערבים תמיד מורתעים”.
מאחר שצה”ל אורגן, נבנה והוכן לפני 73 בחשיבה ריאליסטית שהתחשבה ביכולות האויב, על אף קריסתן של הערכות המצב שהתבססו על ניחוש כוונותיו, מצבו התודעתי ועומק מורתעותו, הוא התאושש מהר מהפתעתו ותוך שלושה שבועות הוא הכריע את האויב, מיגר את כוחותיו וסיים גם את מלחמת יום הכיפורים בניצחון.
בסיום המלחמה הקרה, במידה רבה בהשפעת תפיסת “קץ ההיסטוריה” של פוקויאמה (1992), שאסון מגדל התאומים (2001) הבליט שהייתה מבוססת על משאלות לב, נטש צה”ל את החשיבה הצבאית הריאליסטית שמבוססת על עקרונות המלחמה האובייקטיביים המגולמים ב”על המלחמה” של קלאוזביץ; הוא החליפהּ בחשיבתם הסובייקטיבית, המתכחשת לקיומה של אמת אובייקטיבית, של דלז וגואטריי (הוגים פוסט-מודרניים ופוסט-סטרוקטוראליים) המגולמת בספרם “מכונת המלחמה”.
בין 2002 ל-2004 עוצבה בצה”ל תפיסת הפעלה חדשה שהנחת היסוד שלה הייתה, כבחזון המשיחי “וגר זאב עם כבש”, שבמלחמות החדשות כבר לא צריך להביס את האויב ולכן גם לא להכריעו; מרכז הכובד של המלחמה עבר, על כן, מהכרעת האויב וממיגור פיזי של כוחו להרתעתו התודעתית באמצעות מכות קשות וכואבות; המכות תגרומנה, כך הונח על סמך אמונה חסרת בסיס לוגי, לשינוי רצון האויב להילחם והוא ייכנע; זאת, יש לשוב ולהדגיש, אף על פי שהוא לא הוכרע, כוחו לא מוגר והוא לא הובס.
בהתאמה להסבתו של צה”ל מצבא מכריע לצבא מרתיע תודעתית, הועתק מרכז הכובד בבנייתו מהתמרון היבשתי להעצמת מרכיבי האש מנגד והאיסוף המודיעיני של מטרות איכות להכאת האויב.
בהסבתו העצמית מכבש, שנבנה עם יכולת (מגובה בקבלות) להכריע את הזאב, לצבא שנועד להרתיע את הזאב, שלל צה”ל את היכולת לממש את מדיניות הביטחון הישראלית שהייתה ריאליסטית לעילא ולעילא: בהעדר עומק אופרטיבי להכלת התקפה בתוך ישראל, עליה להסיר איומים אפשריים עליה בעודם באיבם, במתקפת מנע תחבולנית הכרעתית מוקדמת ומהירה, וככל האפשר “זולה”, “מחוץ לגדר”, בעיתוי יזום על ידה.
סיבת השלמתו של הדרג המדיני עם המהפך הדוקטרינרי הצבאי שמנע ממנו לממש את מדיניות הביטחון והשאיר את ישראל טרף לזאבים, תעמוד במרכז תחקיר הרובד המדיני של המלחמה.
אפשר שהוא הושפע ממצע של אסטרטגיה למאבק בטרור שפורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה (2017); המלצת המצע הייתה “שבגיבוש תורת הביטחון ישראל תאמץ את דוקטרינת ‘העוצמה החכמה’ ותתבסס עליה בתהליך קבלת ההחלטות הנוגע למאבקה בטרור”.
“המושג ‘עוצמה חכמה’ מבטא”, כך כתוב במסמך, “הכרה בשינוי שהתהווה בתפיסת המלחמה בעקבות המלחמה הקרה, שלפיו ניתן לנצח במלחמה גם ללא הכרעה צבאית” – ההנחה כמוזכר, שלאורה הוסב צה”ל מצבא מכריע לצבא מרתיע, חסר יכולת להכריע.
את ההיגיון שעמד אחרי העברת הכספים לחמאס, במקום למגרו, אפשר למצוא בציטוטים נוספים ממסמך המכון: “במאבק הממושך בטרור בדומה למאבק בפשיעה – איש אינו מציב כמטרה אפשרית את מיגורו המוחלט, וההתייחסות אליו היא כאל תופעה שיש להקטין את ממדיה ככל שניתן כדי לאפשר מציאות חיים תקינה… כל עוד היריב סבור שאין לו מה להפסיד, לא ניתן להרתיעו. בהיעדר תקווה, כאשר לא פותחים לפני היריב אפשרויות אחרות לשיפור מציאות חייו, נתיב הטרור הופך לבחירה העיקרית שלו”.
המסמך, שבין כותביו הרבים גם אנשי צבא, משבח את הרמטכ”ל על שמירת עקרונות ה”מידתיות” וה”הבחנה” בהתמודדות עם הטרור באיו”ש; הוא אינו מסביר כיצד על “דמוקרטיה מכלילה” (כזו שמכילה את הטרור, אלטרנטיבה שהמסמך מציע ל”דמוקרטיה מתגוננת” מול הטרור – הדמוקרטיה הישראלית) להתמודד עם צבאות הטרור הסדורים, בגבול הרצועה ובגבול לבנון.
ניתן להבין שעל אף הסתייגותם של כותבי המסמך מהתפיסה שלפיה ״טרור הוא טרור הוא טרור״, עקרונות ה”מידתיות” וה”דמוקרטיה המכלילה” צריכים להישמר גם במאבק עם צבאות הטרור הסדורים; לפיכך מיגורם, כמתחייב ממדיניות הביטחון, כמו שמוגרו כמתחייב מהמדיניות הזאת הפדאיון בקדש (56) ואש”ף בשל”ג (82), הוא אולי לא אופציה לגיטימית.
אף על פי שחיזבאללה לא הורתע ב-2006 וצה”ל הונחה ב-2007 על ידי שתי ועדות החקירה של מלחמת לבנון השנייה להשליך את דוקטרינת “הכבש המרתיע” לפח, גם צוק איתן ב-2015 נועד להרתיע ולא להכריע.
בגלל אי הסרתם של האיומים ב-2006 וב-2015 הם תפחו לממדים מפלצתיים שאזרחי ישראל נחשפו אליהם ב-7 באוקטובר.
לחוסר היכולת להסירם, גם אחרי ה-7 באוקטובר, האזרחים נחשפים כמעט שנה, במלחמות ההתשה המתנהלות בדרום ובצפון; זו תוצאה בלתי נמנעת מהעובדה שלא הוכנו תוכניות מגירה ויכולות פיזיות להסרת האיומים לפני המלחמה, ובעיקר מכיוון שצה”ל לכוד, גם אחרי שהאסון התרחש, בכבלי דוקטרינת ההרתעה; הוא ממשיך לסבר את הגיון האויב ולהעריך את האינטרסים שלו, כוונותיו ועומק מורתעותו.
מהלומות האש מנגד, שעליהן הניחה ישראל את יהבה, אומנם מונחתות על חיזבאללה, אך הן רק מגבירות את עצימות התשתה והחרבתה של ישראל ומרחיבות את גבולותיה של ההתשה, ומצטייר שבמקום להרתיע את ישראל היא זו שמורתעת.
לישראל יש יכולת להעצים מאוד את המכות הקשות והכואבות, אבל היא מודעת ליכולות דומות שיש לחיזבאללה להחריב, בנוסף למטולה וקריית שמונה, גם את טבריה וחיפה, ובחשיבה ריאלית היא מרסנת את כוחה.
אין במה לנחם את אזרחי הצפון מוכי ההלם והתימהון מאוזלת ידה של המדינה להושיעם; כמו אזרחי מערב הנגב גם הם קורבנות חשיבה ביטחונית שנהפכה מריאליסטית למיסטית; אבל, אפשר לטעת בהם תקווה נוכח מה שמצטייר כתחילת ביסוס הלחימה בחיזבאללה על הערכה ריאלית של יכולותיו ולא על ניחוש של כוונותיו ותגובותיו.
ייתכן שזו סנונית שמבשרת שצה”ל בדרכו ליישם סוף כל סוף את ההנחיות שנמסרו לו ב-2007.
בלי ידיעת השפה והכרה עמוקה של האזור שבו אנו חיים לא נוכל להבין את המארג האסטרטגי הסבוך והמתעתע העוטף אותנו • לא נדע לזהות בצורה נכונה איומים והזדמנויות, נקודות חוזק שלנו ונקודות חולשה של האויב • לעולם ננתח אותם בצורה שגויה, משום שחסר לנו המפתח הבסיסי להבנת דרך החשיבה של היריב, והוא שפתו ותרבותו.
אין ספק שאחת הסיבות שהובילו לעיוורון שעמד בבסיס אסון 7 באוקטובר היא העובדה שרבים מדי בקרב אלה שהיו אמונים על ריכוז וניתוח תמונת המצב של האויב לא ידעו כלל ערבית. הם לא הבינו באמת את האידיאולוגיה הג’יהאדיסטית של חמאס והניחו, בהתאם לתפיסת העולם המערבית-ישראלית, ששלטון חמאס ברצועה יעדיף תמיד לדאוג לפרנסתם של תושבי עזה ולא ייכנס למלחמה או לתקיפה מוגבלת נגד ישראל, שבהכרח יביאו לפגיעה קשה בתשתיות ברצועה ולהרוגים רבים.
זוהי אומנם הטיה פסיכולוגית בסיסית ביותר, שבה אדם משליך על זולתו את תפיסת עולמו מתוך הנחה שכל אדם אחר ינהג בהכרח כמוהו, אך תרמו לה גם מאמצי ההונאה של חמאס טרם המלחמה. אלה יצרו את הרושם כי סינוואר מתמקד יותר בבניית כלכלת הרצועה מאשר בהכנת הזרוע הצבאית של חמאס למלחמה כוללת ולמתקפת פתע רצחנית.
אולם, מה היה קורה אם מי שהיה אמור להבין את כוונות האויב היה מבין אותן מיד ראשונה, ללא תיווך של תרגום אוטומטי חסר או שגוי? מה היה קורה אם הדרג המדיני והביטחוני הבכיר היה מבין לעומק את תפיסת עולמו של חמאס ללא מתווכים, ומבין אותה אינטואיטיבית, ממש כפי שהוא עוקב אחר הנעשה בארה”ב באופן ישיר וללא שום קושי?
