Category:

ישראל 2.0

פרופ' קובי מיכאל & אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני 26.02.2025

פרופ' קובי מיכאל & אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני

מבוא

מיזם ישראל 2.0 נובע ממשמעותם המכוננת של אירועי שבת שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, שנצרבו בתודעה הלאומית הקולקטיבית הישראלית לשנות דור. מדינת ישראל שלאחר 7 באוקטובר כבר איננה אותה מדינה שהייתה עד אז, ולא תוכל לחזור להיות אותה מדינה שהייתה. האירועים ערערו באחת שורה ארוכה של הנחות יסוד ופרדיגמות היסטוריות שהיו נדבך לתפיסת הביטחון הלאומי. חלקן הגדול כבר אינו רלוונטי למציאות החדשה שאליה נקלעה מדינת ישראל, ואין בהן כדי לאפשר פיתוח כלים ורעיונות להבטחת קיומה, ביטחונה ושגשוגה של המדינה בתנאים החדשים שנוצרו. המיזם צופה פני עתיד ומבקש להתכתב עם שינויים ומגמות בעקבות מה שקרה.

מטרות המיזם

1) לבחון ולנסח את הנחות היסוד המעודכנות לתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל על בסיס ניתוח המציאות הגאו-אסטרטגית שהתפתחה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר.

2) לאפיין את האתגרים המרכזיים ולמפות את הפערים שבין המצב הקיים למצב הרצוי בהתייחס להנחות היסוד המעודכנות.

3) לגבש המלצות למדיניות לצורך צמצום הפערים והתקדמות למימוש החזון של ישראל 2.0 בהתייחס להנחות היסוד המעודכנות.

הרעיון המארגן - עדכון האתוס הלאומי

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

המסמך המלא

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

המלצות מרכזיות בישראל 2.0:

פרדיגמת שתי המדינות

פרדיגמת שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו איבדה את הרלוונטיות שלה בעת הזו, ואין לה משפט קיום בתנאים הקיימים בכלל, ובאלו שלאחר 7 באוקטובר בפרט. נכון יהיה לשקול מתן מענה לסוגיה הפלסטינית בשתי חלופות אפשריות:

1) מסגרת מולטילטרלית-אזורית, במסגרת הארכיטקטורה האזורית החדשה שתתעצב.

2) שלטון מקומי על בסיס גאוגרפי וזהותי/שבטי/חמולתי, כשהרשות הפלסטינית תפורק ותוחלף בשלטון פדרלי.

ביטחון - מדיניות, צבא ותפיסת ההפעלה

בפני הדרג הנבחר אין אמצעים לבקרה אפקטיבית על הפיקוד הבכיר של צה"ל ועל עבודת המטה שלו. יש לבנות שורת מנגנונים לשיפור האחריותיות של הדרג המבצעי, וכן לשנות את מנגנון ההדחה של ראשי ארגוני מערכת הביטחון. כך למשל, מוצע לחזק את מנגנון השימוע הפרלמנטרי הישראלי, ולאמץ חובת התייצבות ואמירת אמת עם סנקציה פלילית.

ביטחון פנים

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

כלכלה וקיימות ביטחונית

נדרש לאפשר לצריכה הפרטית לגדול, שבתורה תוריד את יוקר המחיה, ובמקביל גם לייעל ההוצאות הממשלתיות. די לשבור את המעגל הזה נדרשת מנהיגות שהעניין הכלכלי נמצא בראש מעייניה והיא מוכנה לשלם על כך מחירים פוליטיים ואישיים, יחד עם אומץ, ידע ויכולת ניהול לביצוע המהלכים השונים.

משפט, משטר וביטחון לאומי

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

ישראל בזירה הבין-לאומית

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

יחסי ישראל - ארה"ב

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

יחסי ישראל - רוסיה

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

יחסי ישראל - סין

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

יחסי ישראל ומרחב האינדו-פסיפיק

ישראל צריכה לשנות את גישתה למרחב האינדו-פסיפיק, ולאמץ מדיניות רשמית כלפי המרחב שמכירה בחשיבותם של יחסי הגומלין בין האינדו-פסיפיק לבין המזרח התיכון. על ישראל לפעול באסיה במסגרת שיתופי פעולה בתחום הפיתוח הבר-קיימא, וכן בשביל לבלום מגמות אנטי-ישראליות ביבשת.

יחסי ישראל ואירופה

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

האתגרים האזוריים של ישראל

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

יחסי ישראל - קטר

יש להשיק קמפיין תקשורתי נרחב שיחשוף את פרצופה האמיתי של קטר כמדינה תומכת טרור, ויערער את תדמיתה כמדינה מוסלמית מתונה ומתווכת הגונה. מומלץ לקובעי מדיניות בישראל למקד את מאמציהם גם בדרגים נמוכים בארצות הברית לחשיפת המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות הבעייתיות של השפעתה באקדמיה האמריקנית.

יחסי ישראל - טורקיה

נכון תעשה ישראל אם תבהיר לטורקיה כי על המשך הענקת החסות לארגוני טרור, ובפרט לחמאס, לא תעבור עוד לסדר היום. חשוב שישראל תתעקש על נוכחות ואף הרחבה של פריסת הכוחות האמריקניים במשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן. כך תוכל למנוע את התבססותם של אסלאמיסטים פרו-טורקיים וכוחות עוינים אחרים בירדן.

שיח, אקדמיה ותקשורת

מומלץ לאמץ מדיניות של נייטרליות פוליטית במוסדות האקדמיים. עדיפות תינתן לאימוץ תקנות מתאימות בצורה וולונטרית – כלומר, שהמוסדות האקדמיים יעשו זאת בעצמם – ואם לא אז באמצעות חקיקה או תקנות. הזכות להביע עמדה בנושאים שעל סדר היום תישמר לכל אדם באופן פרטי, אולם לא כחלק מתפקידו האקדמי.

המגזר החרדי

יש לבחון הקמת גרעינים חרדיים שיישלחו להתיישב בפריפריה ובגבולות כמסגרת אחידה של בני הקהילה החרדית בלבד. חברי הגרעינים יתגייסו לצבא, אך ישרתו רק במסגרת ההיאחזות, בהתאמה לאוכלוסייה החרדית ואורח חייה. הם יקימו יחדיו קהילה של צעירים שיעסקו גם בעבודת הבינוי וההתיישבות, אך במקביל יקפידו על אורח החיים התורני ולימוד התורה.

המסמך המלא

מוזמנים לקרוא בקישור המצורף

26.02.2025 0 comment

ישראל 2.0

משטר ומשפט – אתחול מחדש לאור ה-7/10 ופתרונות אפשריים

ד"ר רפאל ביטון 22.12.2024

ד"ר רפאל ביטון

תקציר

ישראל צריכה לזנוח את את הגישה המשפטית שקובעת שאת האבטחה על מרחבי הגבול יש לקיים על פי דיני המלחמה בלבד, וכתוצאה מכך להפעיל כוח רק כאשר יש איום ואדם חמוש בקרבת הגבול. יתרה מכך, עליה להפסיק לאכוף את החוק כלפי לוחמים בלתי חוקיים במרחבי הגבול כאילו היו אלה משתתפים בהפגנות "רגילות".
צה"ל נדרש להכריז על מרחבי גדרות הגבול כאזורים אסורים לכניסה, לאכוף את החוק ולהנהיג שם משטר משפטי ייחודי. ככלל, הצבא צריך להתייחס למרחבים אלה כאל שטחי עימות פוטנציאליים בכל עת.
יש לשנות גם את המסגרת המשפטית הפרוצדורלית לפיקוח על פעילות הצבא במרחב הגדר. הטיפול המבצעי בסיכוני הגבול מחייב מקצועיות וידע שאין לבית המשפט. הוא מחייב גם נשיאה באחריות, שבית המשפט לא יישא בה.
ישראל מחילה על עצמה תפיסות של משפט בינלאומי ושל דיני מלחמה שאינן מחויבות המציאות, ומגבילה את עצמה בשל פרשנות לא הכרחית של דיני המלחמה. מכיוון שהמשפט הבינלאומי אינו חד-משמעי ויש בו מחלוקות רבות, עלינו להיזהר מלראות בו מערכת שמכתיבה בצורה ברורה ומוחלטת את גבולות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.
ההנהגה הביטחונית הישראלית חייבת לאמץ גישה הרואה בדיני המלחמה כמעניקים מעמד ראשי לצורך הצבאי. עלינו לאמץ גישה שמאפשרת לנו לנצח בשדה הקרב, תוך שמירה על עקרונות המשפט הבינלאומי על בסיס פרשנות סבירה ולא מחמירה.
יש לראות את המאבק בארגוני הפשיעה הגדולים בישראל כחלק מתפיסת הביטחון של ישראל. עלינו לעבור ממודל של אכיפה פלילית (פרסונלית) בדיעבד למודל של מאבק מנהלי (קולקטיבי) לפירוק ומניעה מראש.
יש לבנות שורת מנגנונים לשיפור האחריותיות של הדרג המבצעי, וכן שינוי מנגנון ההדחה של ראשי ארגוני מערכת הביטחון. מוצע לחזק את מנגנון השימוע הפרלמנטרי הישראלי, כך שוועדה בכנסת תוכל לזמן כל אדם וכל בעל תפקיד ממונה או נבחר לשימוע, ואי התייצבות עשויה להיענות בענישה פלילית.
יש לבחון לייצר מנגנון שיוכל לאפשר לראש הממשלה להפעיל את הצבא באופן ההולם את תפיסת הממשלה ולאפשר לראש הממשלה להדיח כל אחד מראשי הארגונים בהחלטה של ראש הממשלה באישור הקבינט המדיני-ביטחוני או ועדת שרים מצומצמת אחרת שתמונה לצורך כך.

**הדעות המובעות בפרסומי מכון משגב הן על דעת המחברים בלבד.**

22.12.2024 0 comment

ישראל 2.0

כפסע לפני התהום

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל 12.11.2024

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל

תקציר

המפתח להתמודדות אפקטיבית ומושכלת עם הפשיעה המאורגנת בחברה הערבית נעוץ בהגדרת הבעיה כאיום חמור על הביטחון הלאומי. ישראל מאבדת משילות וריבונות באזורים רבים. כנופיות וארגונים צצים במהירות בגלל תפוצת האמל"ח הגבוהה. זאת תוך היעדר אכיפה ושיעורי פיענוח נמוכים. האיום הזה מחייב את כלל הגורמים, ובראשם מערכת האכיפה, לשידוד מערכות מתוך תחושת דחיפות והפנמת התהום אשר על סיפה אנו עומדים.[1]

פתיח

מאמר זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון הופצו מאמרים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני פורסמו מאמרים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי מגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

הקדמה

הפשיעה החמורה בחברה הערבית בישראל מאיימת על יסודות הסדר החברתי, מקעקעת את תחושת הביטחון האישי וגובה מחיר דמים גדל וכבד מנשוא, מסבה נזק כלכלי עצום ומאיימת על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. האיום על הביטחון הלאומי הוא איום בשני ממדים עיקריים: האחד, בהאצת תהליכי אובדן אמון של החברה הערבית במוסדות המדינה, מה שמוביל להאצת תהליכי ההתנתקות מהמדינה והתעצמות תחושת הניכור כלפיה,[2] והאחר בזיקות המתפתחות בין ארגוני הפשיעה לבין גורמים דתיים ולאומניים קיצוניים, העלולות להיתרגם להמרה או הסבה של פוטנציאל הקטל הפלילי לטרור.[3] האיום מחמיר ומחריף בתנאי המציאות הביטחונית המאותגרת מאז מאי 2021 ("שומר החומות" והמהומות האלימות בערים המעורבות), וביתר שאת מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר וההסלמה החריפה בזירה הצפונית.[4]

ממשלת ישראל אינה מצליחה, במבחן התוצאה, לאכוף את מרותה הריבונית ולגייס לצורך שיתוף פעולה את כל גורמי מערכת אכיפת החוק ואת המערכת המשפטית והיועמ"שית העומדת בראשה, במטרה להתאים את החקיקה להתמודדות עם אתגר הרה גורל זה. התוצאה החמורה היא התחזקות והתרחבות בלתי מרוסנות של ארגוני הפשע בחברה הערבית, השתלטותם על רשויות מדינתיות (בדגש על הרשויות המוניציפליות), אלימות רצחנית גואה ובלתי נשלטת ופגיעה קשה באושיות שלטון החוק בישראל, תוך הטלת מורא ואימה על ציבור רחב בחברה הערבית ומעבר לה.

השיתוק שאוחז במערכות השלטוניות בישראל, ובעיקר בקרב מערכת אכיפת החוק על זרועותיה, מכרסם במשילות, מוביל להתרחבותם של אזורים שבהם נעדר שלטון החוק ואשר מנוהלים באופן מוחלט על ידי ארגוני הפשע.[5] השיתוק איננו תוצאה של חוסר מעש, רצון או הבנה, אלא של ליקוי מאורות חמור ביותר של המערכת המשפטית, שבוחרת להישרך מאחור ולהימנע משיתוף פעולה, כדוגמת שיתוף הפעולה שהכרנו בימי ממשלת בנט-לפיד, מסיבות שעל פניהן אינן יכולות להיות מובנות או להתקבל כענייניות.

היבטי יסוד של הבעיה שמולה מדינת ישראל מתמודדת

ניתן לאפיין כמה היבטי יסוד שמולם ישראל נדרשת להתמודד. בחלק זה ניתן פירוט לעיקרים שבהם: ראשית ראוי להתייחס לתפוצת אמצעי הלחימה במגזר הערבי. אין מדובר רק בכלי נשק קלים אלא גם באמצעי לחימה נפיצים, מטולי נ"ט, רימונים ומקלעים. לפי הערכות, בחברה הערבית יש מאות אלפים עד חצי מיליון כלי נשק בלתי חוקיים.[6] כלי נשק אלה מוחזקים בידי גורמים עברייניים כמו גם בידי אזרחים פרטיים, לכאורה נורמטיביים. במקרים רבים אמצעי הלחימה מוחזקים כסמל סטטוס, כמו גם לצורך הגנה עצמית. מקור אמצעי הלחימה הינו מגוון. במקרים רבים המקור הינו אמצעים שנגנבו מצה"ל או נמכרו על ידי גורמים שיש להם נגישות לאמצעי הלחימה בצה"ל.[7]

התופעה התגברה במידה רבה אחרי אירועי ה-7 באוקטובר. אמצעי לחימה רבים נגנבו משטחי הכינוס של צה"ל סמוך לרצועת עזה, כמו גם משטחי האימונים במרחב. כתוצאה מכך ניתן לראות עלייה באיכות אמצעי הלחימה שזלגו ובהם טילים מסוגים שונים, רימונים, לבנות חבלה, מטעני כלימגור ועוד.[8]

לצד זה, כמות רבה של אמצעי לחימה מוברחים לתוך מדינת ישראל כתוצאה ממאמץ איראני (בכללו גם חיזבאללה וחמאס) להרוות את השטח באמצעי לחימה כדי לייצר טרור ביהודה ושומרון כמו גם בלב המדינה. אמצעי לחימה רבים מגיעים מהגבול המזרחי הפרוץ, דרך הברחות, בין היתר על ידי רחפנים. לפי ההערכות, יש העברות נשק רבות כאלה בכל שבוע.[9] חלק מכלי נשק אלה מוצאים לבסוף את הדרך אל גורמי פשיעה, בעיקר במגזר הערבי. יש לזכור שמדינות אויב פועלות לחדור לארגונים האלה ומציידות אותם באמצעי לחימה ובכסף כפלטפורמה לפעילות עוינת בעתיד.[10]

בהתאם לכך אנו עדים לירידה במחירי הנשק בשוק העברייני. התופעה אף משנה את מאפייני השימוש. כך למשל, אם בעבר היו זורקים רימון הלם כדי להעביר מסר מאיים, הרי שעם ירידת המחירים אנו עדים לשימוש גובר ברימוני רסס למטרה דומה באופן שהמסר שעובר הינו עוצמתי יותר.[11]

האיום הנגרם כתוצאה מכך הוא היווצרותן של מיליציות חמושות בלב הארץ. אלה פוגעות בעוצמה גדולה יותר ביריביהן. בנוסף, עולה תמיד החשש שהמיליציות הערביות האלה תצטרפנה ללחימה נגד אזרחים ישראליים בתרחישים דוגמת תרחישי "שומר החומות". בנוסף, התפרסם בעבר על אודות פניות לגורמי פשיעה ערביים כדי לבצע פעילות חבלנית עוינת או כדי להתנקש בגורמים ישראליים תמורת תשלום.[12]

ההיבט השני נוגע לאובדן ההרתעה כלפי ארגוני הפשיעה. ארגוני הפשיעה אינם מורתעים מגורמי אכיפת החוק,[13] ובמקרים מסוימים המצב אף הפוך, כאשר ארגוני פשיעה נוטלים אחריות על פעילויות הרג שהם עושים. למעשה, אנו עדים לחצייה של קווים שהיו אדומים בעבר, לדוגמה פגיעה בנשים, ילדים ואוכלוסיות מוחלשות.[14] לעיתים הדברים אף מתבצעים בכוונת מכוון, כאשר לא רק שאין ניסיון למזער נזק אגבי לחפים מפשע, אלא שלפעמים הם עושים זאת מתוך מטרה להגביר את הנזק ואת הטרור שהם יוצרים. כך למשל, פגיעה במשפחה הרחבה של יעד היא לפעמים הדרך הטובה ביותר להגיע אליו ולהשפיע עליו.

אובדן ההרתעה בא לידי ביטוי גם כאשר ארגוני הפשיעה פועלים נגד גורמי אכיפה. כך זוהו עובדי הוצאה לפועל בשכונת ג'ואריש ונפתחה עליהם אש, ואחד מהם נפצע פצעים קשים.[15] ארגוני הפשיעה פועלים גם נגד נבחרי ציבור. אלה מאוימים עד למצב שבו ארגוני פשיעה מצליחים להפעיל נבחרי ציבור ש"נקנו" על ידם.[16] ההרתעה כאן כה רחבה כלפי הקורבנות, עד שהיו מקרים שבהם בני משפחה של נבחר ציבור מאוים שנורו על ידי ארגון פשיעה ניקו את הזירה בעצמם לאחר הירי, מחשש גדול שיפגעו בהם עוד.

גורם משפיע נוסף לאובדן ההרתעה הינו שיעור הפיענוח הנמוך, שמעט גבוה מ-10%, בהשוואה לאחוזי פיענוח גבוהים הרבה יותר במגזר היהודי.[17] זאת גם לצד הענישה המקילה של בתי המשפט. כך במקרים רבים, על אף עבודה מאומצת של המשטרה, הענישה קלה מדי, כך שגם אם גורם עברייני נתפס, הרי שהוא מרצה עונש קל שאינו מרתיע כלל.[18] למעשה הוא עובר השתלמות ב"אקדמיה המקצועית" של הפשיעה בחסות הכלא, ויוצא משם מחוזק.

היבט שלישי של בעיית היסוד נודע לאתגור הריבונות והפעלה של ממשלת צללים. זהו למעשה האירוע האסטרטגי המשמעותי ביותר. ארגוני הפשיעה משתלטים על מרקם החיים בחברה הערבית, והמדינה כבר אינה נתפסת בחלקים רבים של החברה הזאת כגורם הריבון. הארגונים "קונים" נבחרי ציבור, ודרכם משתלטים על תקציבים ומכרזים. ארגוני פשיעה מטילים אימה על כל מי שרוצה לפעול ברשות המקומית במקומם. כך הם שולטים בפינוי אשפה, בהסעות ובפרויקטים של הרשות המקומית.[19]

בנוסף, ניתן לראות פושעים המשמשים כ"בוררים" בחברה הערבית. רבים בחברה הזו נואשו ממערכת המשפט המדינתית ומבקשים סעד במערכת "משפט" אלטרנטיבית המופעלת על ידי ארגוני פשיעה. למערכת זו יש גם יכולת אכיפה לממש את "פסק הדין". גם בכל הקשור להוצאה לפועל, הם אלה שעושים זאת, ומי שאינו מציית – נרצח. זה אפקטיבי מאוד, ומעורר הרתעה כלפיהם. כך אנו עדים לתופעה חדשה יחסית – חדירה של התנועה האסלאמית הצפונית של ראא'ד צלאח לשורות ארגוני הפשע. אחרי שהוצאה אל מחוץ לחוק היא הקימה עמותות קש,[20] ודרכן היא פועלת מול החברה הערבית. ראא'ד צלאח למשל הפך ל"בורר העל" של החברה הערבית, ורק צובר כוח נוסף, למרות ההרשעות נגדו.[21]

ההיבט הרביעי והאחרון נוגע לקשיי שיתוף הפעולה עם מאוימים וקורבנות. היעדר שיתוף פעולה של הקורבנות עם רשויות אכיפת החוק של המדינה, בעיקר בשל פחד, הינו תופעה חמורה במיוחד. מתלוננים ועדים אינם מוכנים להעיד, שכן הפושעים פועלים נגד בני משפחותיהם, כולל כאלה שהם מקרבה רחוקה מאוד. זה מרתיע אותם, וממילא ישראל אינה יכולה להגן על כל בני החמולות שלהם, שמספריהם יכולים להגיע לאלפים.[22] עניין נוסף בהקשר זה הוא הפגיעה בעובדי ציבור, כולל באנשי רשות המיסים. כל מי שמנסה לבצע אכיפה נפגע, ולכן פוחדים לעשות זאת. אין בישראל הגנה מקדימה, ולכן לא מתבצעת אכיפה. יש כבר גופים שבהגדרה אינם מבצעים אכיפה מול גורמים בארגוני פשיעה ערביים. כתוצאה מכך נוצרת תופעה של "ערים מעורבות חדשות", כאשר אזרחים ערבים בורחים למרכזי אוכלוסייה יהודיים, ללא הכנה של המדינה בכל הקשור לרווחה, חינוך או תשתיות – וגם לוקחים איתם חלק מהבעיות איתם, כולל בתחום הפשיעה.

לסיכום חלק זה, ישראל מאבדת משילות וריבונות באזורים רבים. ההתעצמות של ארגוני הפשיעה היא איום אסטרטגי על מדינת ישראל. כנופיות וארגונים צצים במהירות בגלל תפוצת האמל"ח הגבוהה, היעדר האכיפה ושיעורי הפיענוח הנמוכים. גורמי טרור רואים את ההזדמנות הזאת ומנסים לנצל אותה. בשל העובדה שקשה יותר לפעול נגד ארגוני פשיעה מבחינה משפטית, בניגוד לפעילות טרור, הם יוצרים איתם קשר ומנצלים אותם לפעילות עוינת שמסייעת לקידום מטרותיהם.

הבעיה המרכזית הינה שלממשלה אין כל סמכות פעולה בהקשרי האכיפה. הגורם האחראי על האכיפה במדינת ישראל הינו היועצת המשפטית לממשלה. בחלק מהמקרים, היא אינה רואה עין בעין את מדיניות הממשלה ואת סדרי העדיפות ולכן גם אינה נרתמת, באופן נמרץ ומחייב דיו, למימושה בהקשר של אכיפה. כך, ובאצטלת פרשנותה לחוק, היא מחלישה, הלכה למעשה, את מדיניות הממשלה וקובעת מדיניות אכיפה משל עצמה, שבמקרים מסוימים היא אף לעומתית למדיניות הממשלה. אף כי נכון שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא תנחה את גורמי החקירה והאכיפה, הרי שהמצב בישראל הוא קיצוני באופן שבפועל האיום על הביטחון הלאומי הנגרם בשל ארגוני הפשיעה בחברה הערבית אינו מטופל באופן מספק על ידי היועצת המשפטית לממשלה.[23]

מקור הקושי של הטיפול בבעיה

בשנת 2006 התקבלה החלטת ממשלה להקים צוות-על להתוויית מדיניות למאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן.[24] בהחלטה נקבע שבראש הצוות יעמוד היועץ המשפטי לממשלה ויהיו חברים בו כלל גורמי האכיפה, בהם: פרקליט המדינה, המפכ"ל, מנהל רשות המיסים ואחרים. מאז התכנס הצוות מעת לעת, בעיקר לאור החלטותיו של היועמ"ש.

בשל התגברות הפשיעה הערבית המאורגנת, הנחה לפני כשנה ראש הממשלה לכנס את הצוות הזה בכל שבוע ולדווח לו על ההתקדמות. הנחייתו לא בוצעה. נהפוך הוא, היועמ"ש קבעה שצוות-העל יתכנס אחת לרבעון. המסקנה המתבקשת היא שדחיפות בעיית הפשיעה כנראה טרם חלחלה למערכת האכיפה באופן הממריץ אותה לפעולה משמעותית יותר. יש להבין שהצוות הזה הינו למעשה הגוף העליון המתווה את מאמצי האכיפה. זהו בפועל קבינט המלחמה בפשיעה החמורה והמאורגנת. לכן, כפי שקשה לדמיין ניהול מלחמה באמצעות דיוני קבינט מדיני-ביטחוני רבעוניים, קשה להבין כיצד ניתן לנהל את המלחמה בפשיעה באמצעות דיונים רבעוניים.

כאמור, לממשלה אין כל סמכות פעולה בהקשרי האכיפה. עצמאות מערכת האכיפה הינה ערך יסוד במדינה דמוקרטית. אלא שבמקרה של הפשיעה המאורגנת והחמורה בחברה הערבית, להבדיל מסוגיות קונקרטיות ושאינן מערכתיות באופיין, מדובר באתגר מערכתי ומדינתי מורכב ביותר המשליך באופן ישיר, מיידי ומסוכן על הביטחון הלאומי ולכן מתחייבת מדיניות ממשלתית כוללת, מתכללת, לכידה, נחושה וארוכת טווח. לממשלה תפקיד חשוב בהקשרי הקצאת המשאבים, חינוך, שילוביות של כלל הגורמים המדינתיים הרלוונטיים לגיבוש המענה ולמימושו ופעולות נוספות הנדרשות לטיפול התשתיתי והמערכתי בתופעת הפשיעה. הגורם האחראי לאכיפת החוק בפועל במדינת ישראל הינו הפרקליטות, בהובלת היועצת המשפטית לממשלה. כשמחויבותה של הפרקליטות והיועצת המשפטית לממשלה למדיניות הממשלה ולסדרי העדיפות שזו מגדירה בהקשר של האכיפה אינה מוחלטת, וכשמערכת היחסים בין מערכת האכיפה והיועצת המשפטית לממשלה ולעומד בראשה "נגועה" במשבר אמון עמוק ובלעומתיות הדדית מופגנת, עומדת ליועצת המשפטית העוצמה מכוח הסמכות הנתונה בידיה כפרשנית לחוק לדחות את מדיניות האכיפה של הממשלה, ובמבחן המעשה לקבוע מדיניות אכיפה משל עצמה.

כפי שכבר הבהרנו, נכון שבמדינה דמוקרטית הממשלה לא תנחה את גורמי החקירה והאכיפה. אלא שהמציאות בישראל הפכה לקיצונית ומשברית, באופן המאיים בפועל ובמיידיות על הביטחון הלאומי בשל הטיפול הלא מספק והלא יעיל בארגוני הפשיעה בחברה הערבית כתוצאה מהמגבלות המשפטיות המוטלות על מדיניות הממשלה ויכולתה לפעול.

בניסיון "להיחלץ מהמֵצַר" ולהסיר חסמים המונעים את פעולת צוות-העל באופן הנדרש למימוש החלטת הממשלה להפחתת הפשיעה המאורגנת החמורה תתכנס ועדת החוקה, חוק ומשפט ב-18 בנובמבר 2024 לדיון בנושא: יישום החלטת הממשלה שעניינה "המאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן". מטרת הדיון הינה לבצע בקרה על יישום החלטת הממשלה משנת 2006 כאמור לעיל. לצורך הדיון התבקשה היועצת המשפטית לממשלה להתייחס בין היתר לנושאים דלהלן:

מועדי כינוס צוות-העל, תדירות הפגישות והעברת הפרוטוקולים של הדיונים; קבלת המדיניות המשולבת שהותוותה על ידי הצוות ותוכניות העבודה שהוכנו על בסיסה משנת 2019, והאם תוכניות אלה הופצו לגורמי האכיפה, באיזה אופן, כמו גם מעקב הצוות אחר בקרת הביצוע.

היועמ"ש התבקשה גם להתייחס לחובת הדיווח לממשלה (כל חצי שנה) כפי שקבעה החלטת הממשלה משנת 2006, כמו גם להעביר לוועדה את עשרת הדיווחים האחרונים. עוד התבקשה היועמ"ש להתייחס למגוון רחב של היבטים הנוגעים לעבודת צוות-העל ובהם קידום חקיקה נדרשת, היבטי מודיעין, היבטים תקציביים ומנגנוני בקרה ומעקב המחויבים בהחלטת הממשלה.

המלצות לדרכי פעולה אפשריות

המפתח להתמודדות אפקטיבית ומושכלת עם התופעה החמורה והתרחבותה המסוכנת נעוץ בהגדרת הבעיה כאיום חמור על הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. בהגדרתה ככזו יתחייבו שינויי חקיקה שיאפשרו נקיטת אמצעים ודרכי פעולה שאינם אפשריים על בסיס החוקים הקיימים.

הגישה המשפטית צריכה להיות גישה מניעתית ולא גישה מאוחרת כמסורת הגישה הפלילית. על פי הגישה הפלילית, הטיפול בעבריינים הוא לאחר מעשה ועל בסיס ראייתי מוצק. לעומת זאת הגישה הביטחונית מאפשרת מענה מניעתי, עוד טרם התרחשות העבירה או הפשע.[25] זאת באמצעות צעדים מנהליים שניתן לנקוט בהינתן התשתית המשפטית המתאימה.[26] כך ניתן יהיה להפעיל אמצעים חריגים כדוגמת הפעלת רוגלות ולפשט הליכי מעקב מודיעיני, להפעיל מעצרים מנהליים, למנוע כניסה של גורמים עבריינים לאזורים מוגדרים ולהרחיקם מאזורי נוחות לפעילות פשע, להחמיר את הענישה הקבועה בחוק ובכלל זה לקבוע עונשי מינימום, המצמצמים את מרחב שיקול הדעת של בתי המשפט בכל הנוגע לחומרת העונש המוטל על מורשעים.[27]

לצד השינוי המתחייב בגישה המשפטית ובחקיקה עצמה, חשוב לייצר את המענים המתחייבים גם במדיניות הכליאה של פושעים מורשעים ולהבטיח תנאי כליאה שלא יאפשרו להם חופש פעולה מתוך בתי הכלא.

שינויים נוספים חשובים חייבים להתבצע במערכים המדינתיים האמונים על הטיפול בפשיעה החמורה. מתגבור המשטרה וחיזוקה בכוח אדם, יחידות מיוחדות, אמצעים ותורת הפעלה, עבור ברתימת כל גופי האכיפה המדינתיים לשיתוף פעולה מערכתי משולב וכלה בהקמת קבינט למלחמה בפשיעה החמורה בראשות ראש הממשלה, שיתכנס על בסיס עיתי לצורך קבלת דיווחים, מתן הנחיות לפעולה לגופים המדינתיים, מעקב ובקרה אחר אופן ביצוע הנחיות שניתנו ועיצוב האסטרטגיה האפקטיבית למאבק בפשיעה החמורה.

בדו"ח מבקר המדינה משנת 2020[28] הוצגו כמה המלצות ובהן: הצורך בגיבוש אסטרטגיית אכיפה כוללת של צוות-העל, הקמת גורם מתכלל שבסמכותו לקבל, לאסוף ולנתח את מלוא המידע הקיים אצל כלל הגופים המשתתפים בשרשרת האכיפה הכלכלית באופן שיאפשר לקבל תמונה שלמה ומהימנה, ולגזור מדדי אפקטיביות למערכת כולה. עוד המליץ המבקר על הקמת מסד נתונים משותף לכלל גורמי האכיפה. המבקר גם המליץ לפתוח את צוואר הבקבוק הנובע מהגידול בתיקי החקירה שנפתחים במשטרה וברשויות חוקרות אחרות ובתפיסות הרכוש הגורם למיעוט היכולת של גופי התביעה ויחידות החילוט לטפל בתיקים אלה, כמו גם לקצר את זמן ההמתנה של תיקים להחלטה בפרקליטות וברשות המיסים. אף שבדו"ח המבקר צוין שהיועמ"ש קיבל את ההמלצות ומינה את המשנה ליועמ"ש (פלילי) לפעול למימוש ההמלצות, הרי שפועל אלו לא יושמו. חובה על היועמ"ש לממש המלצות אלה.

כאמור, המלחמה בפשיעה המאורגנת מחייבת שני צירי פעולה מקבילים. ציר הראשון הוא ציר הממשלה, שעניינו פעולה תשתיתית ארוכת טווח כמו גם הקצאת משאבים לגורמי האכיפה. מעורבותו של ראש הממשלה בציר זה הינה חיונית, אולם אין בה כדי להשפיע על הגברת האכיפה והתמודדות אקוטית עם הבעיה. למרות זאת, למעורבותו של ראש הממשלה יש גם משמעות סמלית והצהרתית הן בהתייחס לגורמי אכיפת החוק ושאר הגופים המדינתיים, הן בנוגע לציבור הרחב והן בנוגע לגורמי הפשיעה ומחולליה. המאמץ חייב להיות מאמץ מדינתי, המגובה בהירתמות אישית של ראש הממשלה ובהקצאת כל המשאבים המדינתיים המתחייבים, לצד ועל בסיס שיתוף פעולה עמוק בין כלל הגופים המדינתיים ובהישען על ההתאמות המתחייבות בחקיקה.

הציר השני הינו ציר מערכת האכיפה בראשות היועמ"ש. ציר זה הינו הציר הקריטי ביותר, כאשר התשתית לפעולתו כבר קיימת בהחלטת הממשלה משנת 2006. צוות-העל בראשות היועמ"ש נדרש לשיתוף פעולה אפקטיבי ולביצוע מלא של הנחיות הדרג המדיני. תפקידו בפועל להוות את קבינט המלחמה בפשיעה החמורה, ומשכך על היועמ"ש לפעול ברוח זו מתוך הבנת דחיפות העניין ומתוך הבנת התהום אשר על סיפה אנו נמצאים.

[1] המחברים מבקשים להודות לאלי קלוטשטיין על סיועו לכתיבת מאמר זה.

[2] ראו למשל את תוצאות הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2023; דרור פייטלסון, האמון של אזרחי ישראל הערבים במוסדות המדינה מתמוטט, דה-מרקר, 26 ביוני 2023; מנאל שלבי, האמון בממשלה יורד, כוח הרשויות עולה – והאלימות בחברה הערבית בשיאה, וואלה, 27 באפריל 2023.

[3] בהקשר זה ראו את כתבתו של ג'וש בריינר בהארץ, שבה הוא מצטט גורמי ביטחון המתריעים מפני "גורמי טרור הרוכבים על הפלטפורמה שיוצרת הפשיעה", ושם גם מוזכר כיצד ראא'ד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, החל לשמש כ"בורר" מטעם ארגוני פשיעה: יהושע (ג'וש) בריינר, ארגוני טרור מנסים להפעיל ארגוני פשיעה בחברה הערבית במטרה לבצע פיגועים בישראל, הארץ, 4 באוגוסט 2024.

[4] שב"כ הזהיר מפני קיצוץ תוכניות החומש למגזר הערבי. במסגרת זו נטען כי פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" העמיקה את המשבר הכלכלי בחברה הערבית, ואף העלתה את החשש להתנגשויות אלימות. עוד נאמר כי העמקת הפערים בין החברות באו לידי ביטוי, למשל, בהתפרצויות שאירעו במהלך מבצע "שומר החומות". בהקשר זה, ראו: שחר אילן, השב"כ מתנגד לקיצוצים בתוכנית החומש לערבים: "פגיעה אסטרטגית בחוסן הלאומי", כלכליסט, 14 בינואר 2024.

[5] ראו בהקשר זה את דבריו של ראש המטה למלחמה בפשיעה הערבית על אובדן המשילות הישראלית בערים וביישובים הערביים: חדשות הכנסת, ראש המטה למלחמה בפשיעה הערבית: "אנחנו במצב של אובדן משילות במגזר ובעיקר בדרום הארץ – הפשיעה הופכת לאיום אסטרטגי משמעותי על מדינת ישראל", 13 בפברואר 2024.

[6] נורית יכימוביץ-כהן, עבירות נשק – נתונים והתמודדות הרשויות, מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 16 באוגוסט 2021. במאמר זה נטען עוד קודם למלחמה כי למשטרה אין נתונים מדויקים על כמות הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי, והנתונים העדכניים מבוססים כיום על הערכות מודיעיניות של גופי אכיפת החוק.

[7] ראו עוד בכתבה שקדמה למלחמה: מאיר תורג'מן, גבול פרוץ, מכולות, בסיסי צה"ל: נתיב הדמים של הנשק הלא-חוקי אל הרחוב הערבי, Ynet, 3 באוקטובר 2023. עם פרוץ המלחמה התגברה תופעת גנבת הנשק משטחי כינוס ומאזרחים פרטיים. ראו עוד: אבי כהן, בעקבות המלחמה: יותר אזרחים התחמשו; הבעיה – הנשק מגיע לידיים הלא נכונות, ישראל היום, 22 בפברואר 2024; שלומי הלר, צבא של נשקים: כך ארגוני הפשע מנצלים את המלחמה כדי להתחמש, וואלה!, 24 בפברואר 2024.

[8] ראו למשל את פירוט הנשק שתפסה המשטרה בפשיטה בחודש ספטמבר, שכלל מטעני כלימגור וטיל כתף מסוג מטדור: פלד ארבלי, "בלימת חירום": המשטרה מעלה הילוך במאבק נגד הפשיעה בדרום, מעריב, 18 בספטמבר 2024.

[9] כך, למשל, ראו: שחר קליימן, דיווח: ירדן הצליחה לסכל ניסיון הברחת נשק ע"י מיליציה פרו-איראנית, ישראל היום, 15 במאי 2024. חלק מהנשק שהיה אמור להיכנס לממלכה בהברחה זו יועד להגיע ליהודה ושומרון ולישראל.

[10] ראו את החשש במערכת הביטחון משיתוף פעולה בין גורמי טרור לארגוני פשיעה בישראל: אבי אשכנזי, שינוי משוואה מדאיג: חשש שארגוני פשיעה משתפים פעולה עם גורמי טרור ביו"ש, מעריב, 2 ביולי 2024.

[11] אבי כהן, רימוני רסס, דקירות ואיומים: שלושה חשודים נעצרו בסחיטת בעלי מסעדות בתל אביב, ישראל היום, 4 בנובמבר 2024.

[12] באחרונה חלה עלייה בניסיונות של גורמים איראניים לבצע פעולות חתרניות בישראל, כולל ניסיונות שסוכלו לחיסול בכירים. בהינתן הקשר שאיראן מבקשת ליצור לארגוני הפשיעה, אין מניעה שתנסה לנצל אותם גם לפעילות מעין זו. גם באירופה ניסו האיראנים להשתמש בשיטה זו, וגייסו גורמי פשיעה לצורך חיסול ישראלים. ראו: דניאל דולב, תחקיר: איראן מגייסת עבריינים לרצוח ישראלים על אדמת אירופה, מאקו, 5 בספטמבר 2024.

[13] ראו בהקשר זה את פרשנותו של ג'קי חורי בהארץ, זה לא "סכסוך בין עבריינים", גם לא "על רקע פלילי". זהו טרור אזרחי, מ-15 בספטמבר 2024.

[14] חסן שעלאן, מעגל מדמם של רציחות ופרוטקשן: ארגוני הפשע מטילים טרור בחברה הערבית, Ynet, 23 במרץ 2024.

[15] מאיר תורג'מן, עובדי הוצאה לפועל זוהו בג'ואריש, אש נפתחה ואחד מהם נפצע: "חציית קו שחור", Ynet, 10 בנובמבר 2024.

[16] ראש אגף המבצעים במשטרה, שפרשה באחרונה, הזהירה מפני חדירה של גורמי פשע למנגנוני שלטון לגיטימיים, וכי הם עומדים בראש מועצות מקומיות. ראו: לירן תמרי, האזהרה החריפה של הפורשת מהמשטרה: "עבריינים ישלטו במנגנונים לגיטימיים", Ynet, 18 בספטמבר 2024.

[17] בשנת 2023, למשל, פוענחו רק 17 אחוזים ממקרי הרצח בחברה הערבית. ראו: אבישי גרינצייג, האלימות בחברה הערבית: בשנת 2023 פוענחו רק 17% ממקרי הרצח, כאן 11, 16 ביולי 2024.

[18] אפילו פושעים שביצעו עבריינות לאומית במבצע "שומר החומות" קיבלו עונשים מקילים משופטים. כך למשל, ראו: יאיר קראוס, "לא ייתכן שהשופט חי בוואקום": ערעור על עונש מצית המלון בעכו, והפסיקות הקודמות, Ynet, 18 במרץ 2023. גם ניצב בר-צבי התריעה נגד התופעה בנאום הפרישה שלה מהמשטרה.

[19] ראו: יפעת גליק, עסק מסריח: איך השתלטו ארגוני הפשע על פינוי האשפה בישראל?, כאן 11, 9 בספטמבר 2024. כך גם פועל הצד השני של המשוואה, כאשר ארגוני הפשיעה מחליטים שאיש מלבדם לא יבצע את העבודות הללו: חסן שעלאן, 6 שבועות בלי פינוי אשפה בעיר, בגלל איומי עבריינים: "מי שנכנס לפה חושב שזו עזה", Ynet, 21 ביולי 2024.

[20] ראו בהקשר זה את הסיפור על הקמת עמותות הקש בידי סלאח: קלמן ליבסקינד, עם חיבוק גדול של הנהגת המגזר הערבי, ראאד סלאח, תומך הטרור, חוזר ובגדול, מעריב, 2 במרץ 2024.

[21] ראו לעיל בכתבתו של ג'וש בריינר.

[22] בהקשר זה ראו את מאמר הדעה של פידא שחאדה ב-Ynet מאוגוסט השנה: עכשיו, כשארגוני הפשיעה הגיעו לתל-אביב, אולי המשטרה תתעורר. במאמר זה הכותב מלין כי אזרח שמרגיש מאוים לא יוכל לשתף פעולה עם הרשויות.

[23] בספטמבר האחרון דווח כי היועמ"שית אינה מכנסת את צוות-העל למאבק בפשיעה בחברה הערבית, על אף מספר הנרצחים הגבוה, בשל "אילוצי לו"ז". ראו: אבישי גרינצייג, היועמ"שית ביטלה פעמיים את ישיבת צוות העל למאבק בפשיעה בחברה הערבית, כאן 11, 15 בספטמבר 2024.

[24] החלטת ממשלה מס. 4618, המאבק בפשיעה החמורה ובפשיעה המאורגנת ובתוצריהן, 01.01.2006.

[25] הרחבה בנושא ראו במאמרו של רפאל ביטון שפורסם באתר מכון משגב בתאריך 8 במאי 2024: משפט, משטר וביטחון הלאומי – אתחול מחדש לאור ה-7 לאוקטובר. מאמר זה הוא חלק ממיזם ישראל 2.0, שכותבי מאמר זה עומדים בראשו, ומטרתו לבחון מחדש את הנחות היסוד של מדינות ישראל בעקבות מאורעות 7 באוקטובר 2023.

[26] הצעת חוק ברוח זו הונחה על שולחן הכנסת ביולי האחרון, ביוזמת חברי הכנסת צביקה פוגל, יבגני סובה, אביגדור ליברמן, עודד פורר, שרון ניר, יוליה מלינובסקי וחמד עמאר. נכון לנובמבר 2024 היא נמצאת בתהליכי הכנה לקריאה שנייה ושלישית.

[27] באחרונה חלה גם הסלמה בהתנהלות של גורמי פשיעה מול המשטרה, שהגיעה לידי ביטוי בחילופי אש גלויים ברחובות. ראו למשל חסן שעלאן, חילופי אש בין עבריינים לשוטרים בגליל התחתון: "הם לא עושים חשבון", תיעוד, Ynet, 3 בנובמבר 2024.

[28] דו"ח שנתי של מבקר המדינה 70ב, המאבק בפשיעה באמצעות אכיפה כלכלית וחילוטים, 2020.

12.11.2024 0 comment

ישראל 2.0

המהפכה במדיניות ההגנה הלאומית שגרמה לתבוסת צה"ל ב-7 באוקטובר

ד"ר אל"מ במיל' חנן שי 09.10.2024

ד"ר אל"מ במיל' חנן שי

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל. לפרויקט יש שלושה שלבים עיקריים: בשלב ראשון יופצו מסמכים הממפים את עיקרי האתגרים והבעיות בנוגע לנושאים השונים המטופלים בפרויקט. בשלב השני יופצו מסמכים המציגים את ניתוח המשמעויות, ההמלצות והמענים לאותם נושאים. בשלב השלישי יגובש מסמך אינטגרטיבי לכלל הנושאים.

מדיניות ההגנה הלאומית

אחד מיסודותיה של מדיניות הביטחון הלאומי (National security) שעניינה הוא פיתוח כלל העוצמות הלאומיות הנחוצות לאבטחת קיומה של המדינה ושגשוגה, הוא מדיניות ההגנה הלאומית (National defense), שעניינה הוא בניית העוצמה הצבאית להבטחת קיומה של המדינה ואופן ניצולה. בישראל המדיניות הזו קיבלה תוכן מוגדר בסיומה של מלחמת העצמאות, מתוך תפיסה שקביעת מדיניות נכונה תמנע מלחמה ארוכה נוספת ואבדות כבדות בנפש וברכוש כמו ב-1948-9.

ב־20 ביוני 1950 הכריז דוד בן גוריון על מדיניות ההגנה הלאומית מעל בימת הכנסת.[1] כנגזר מהלקח החשוב ביותר ממלחמת העצמאות הוא הודיע שישראל לא תנהל עוד מלחמות להגנת קיומה בשטחה, אלא מעבר לגבול ("מחוץ לגדר"):

"ועוד הערה אחת על דרכי התגוננותנו. אין בדעתנו לנהל מלחמה, אם ניתקף שוב, כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית, בימי ההגנה – מלחמה סטאטית, דפנסיבית, במקום היתקפנו. אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב, ושלא נתגונן אלא נתקוף, מלחמה זו לא עושים על־ידי ישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים המצוידים בכלי־תנועה מהירים ובעצמת־אש חזקה".

לשם מימושה של מדיניות ההגנה הלאומית (מכונה בטעות מדיניות הביטחון) גיבש המטכ"ל בשנים 1953–1954 תפיסה אסטרטגית צבאית על יסוד חמש הנחות יסוד: 1. האויב עשוי לפתוח בסבבי מלחמה נוספים בכל עת. 2. לעולם אין להעריך את כוונות האויב ומצבו התודעתי ובכלל זה לקבוע את מידת ה"מורתעות" שלו. 3. קו המגע בקרב הגנה לעולם יכול להיפרץ; כדי למנוע הכרעה ותבוסה על המגן להיערך להכלת האויב הפורץ בשטחיו עד להשמדתו בהתקפת נגד. 4. לעולם הצד המגן עלול להיות מופתע מעיתויה או ממקומה של המתקפה או משניהם גם יחד; עליו לנצל את משאביו הנתונים כדי להיערך מראש למניעת הכרעתו חרף ההפתעה הזו. 5. בגלל לחץ בין-לאומי אפשרי, על המלחמות שישראל תנהל להיות קצרות ככל האפשר ועליה לשלוט במשכן ובעיתוי סיומן.

מדיניות ההגנה הלאומית והנחות היסוד הללו, בעיקר העדר עומק להכלת מתקפה בשטחי המדינה, הצמיחו תפיסה אסטרטגית צבאית אופנסיבית־דפנסיבית כהגדרת מעצביה: איומים אפשריים על ישראל יוסרו בעודם באיבם, במלחמת מנע מעבר לגבול. כיוון שעל פי דיני המלחמה מלחמת מנע אסורה, מדיניות כזו חייבת להסתמך על היכולת לפעול במהירות, בחלונות הזדמנויות קצרי טווח.

בהתאמה לאסטרטגיה הצבאית צה"ל נבנה כצבא של הכרעה מהירה ו"זולה" ככל האפשר, ונועד להימצא במוכנות מבצעית תמידית לניצול הזדמנויות להסרת איומים. כך היה במבצע "קדש" ב־56, באבטחה מרחוק של מבצע הסרת האיום הפלסטיני על ידי צבא ירדן ב־69, במבצע "אופרה" (הסרת איום הכור העירקי) ב־81, במבצעי "של"ג" ו"ערצב 19" (חיסול מערכת הנ"מ הסורית) ב־82, במבצע "חומת מגן" ב-2002 (בגלל טעות בעיתוי מאוחר מדי) ובמבצע "מחוץ לקופסא" (הסרת איום הכור הסורי) ב־2007.

למעצבי האסטרטגיה הייתה גם אפשרות אחרת למימוש מדיניות הביטחון שנקבעה – אסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית. העיקרון המנחה של האסטרטגיה הזו היא מתקפה מקדימה שתמנע מן האויב לתקוף בשטח המדינה כאשר ידוע שהאויב ערוך ומוכן למתקפה כזו.

האסטרטגיה האופנסיבית-דפנסיבית של מלחמת מנע הועדפה בגלל שלושה גורמים ראשיים: 1. מתקפה מקדימה נשענת כולה על התרעה מודיעינית מצבית, תנאי שאי אפשר לצפות שיתקיים תמיד. 2. העדר העומק להכלת מתקפה בשטח ישראל במקרה שלא תתקבל ההתרעה הזו. 3. ייתכן שבנוסף להתקפה האויב ערוך גם להכלת מתקפה מקדימה ישראלית לשטחיו; כך במתקפה המקדימה האויב ייהנה מיתרונות ההגנה ואילו צה"ל, המוכל על ידי האויב, יסבול מכל המגרעות הטבעיות שבהתקפה יזומה.

מדיניות קבועה, אסטרטגיה צבאית משתנה

אף על פי כן, בתקופות ההמתנה להזדמנויות להפעלת מלחמת מנע אימץ צה"ל את אסטרטגיית ההתקפה המקדימה. מעצבי האסטרטגיה הצבאית לא טעו: גם ב־1960 (מקרה רותם) וגם במאי 1967 לא הצליח המודיעין לספק התרעה מודיעינית מצבית מקדימה.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתה ישראל יכולה לנצל את יתרונות ההגנה והעומק הקרקעי שנוסף לה לשם גיבוש אסטרטגיה צבאית חדשה – אסטרטגיה דפנסיבית טהורה. אסטרטגיה זו מבוססת על הכלת האויב התוקף ב"שטחי השמדה" שהוכנו מראש עד להגעת כוחות המילואים; עם הגעתם לחזית, קבלת כניעת האויב המוכל או השמדתו, השבת השטחים שנפלו לידי האויב ("הושאלו" לו להכלתו, בלשון קלאוזביץ) ולבסוף, העברת המלחמה לעומק שטחי האויב המוחלש על מנת לגבות ממנו מחיר על תוקפנותו ולצבור כמה שיותר הישגים לקראת המשא ומתן המדיני לסיום המלחמה. האסטרטגיה הדפנסיבית הזו לא אומצה אולם היא זו שהנחתה את צה"ל, בעל כורחו, במלחמת יום הכיפורים. מכיוון שצה"ל לא נערך לאור אסטרטגיה זו לפני המלחמה, מחיר הניצחון ב־73 היה כבד מאוד.

רלוונטיות מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית במאה ה־21

במאה ה־21 החלה מדינת ישראל להתמודד עם איום חדש: ירי עצים של אש מנגד של צבאות טרור נייחים שממוקמים סמוך לקווי הגבול לעבר העורף האזרחי העמוק של המדינה. מדיניות הביטחון האופנסיבית־דפנסיבית והאסטרטגיה של הסרת איומים במלחמת מנע הפכו לרלוונטיות יותר מאי פעם.

מ־2014 בערך חל שינוי נוסף. בצבאות הטרור הנייחים החלו פועלים גם כוחות מתמרנים-מסתערים, רגליים ורכובים. הוספת הדרג המתמרן הנייד לצבאות האויב החזירה לחיים את האיום של כיבוש שטחים ויישובים – האיום שבגללו נבנה צה"ל מלכתחילה כצבא הכרעה מהירה. הסרת האיומים בדרך של מלחמת מנע בעודם באיבם הייתה לכאורה צו השעה.

מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית: המהפך

מדוע בניגוד למצופה האיומים הצבאיים בגבולות המדינה לא הוסרו כי אם הלכו ותפחו לממדים מפלצתיים? 1) כי מדיניות ההגנה הלאומית השתנתה. 2) כי שינויים פנימיים בצה"ל שללו ממנו את היכולת ליישם את מדיניות הביטחון המקורית והרשמית. מדיניות ההגנה המקורית, שנועדה למנוע מלחמה בתוך שטחי המדינה, הוחלפה במדיניות של הכלת מלחמה (באש מנגד) בתוך המדינה. בניגוד למדיניות המקורית – על המדיניות המהפכנית החליפית הזו איש לא הכריז מעל דוכן הממשלה או הכנסת. היא נודעה רק בדיעבד, ללא הצהרה רשמית כלשהי, וספק אם היא עוצבה בעבודת מטה ממשלית סדורה.

צה"ל של המאה ה־20 נבנה כצבא המיועד להכריע את האויב במהירות, למגר את יכולות הלחימה שלו, להביסו ולהכניעו. צה"ל של המאה ה־21 הוסב לצבא מסוג אחר: צבא שנועד לנצל את עליונותו הטכנולוגית והמודיעינית ואת כוח האש־מנגד הרב שלו לשם הפחדת האויב, הרתעתו והנאתו מן הרצון להילחם. המהפך הזה בדוקטרינת הלחימה הביא את צה"ל לשינוי ארגוני הרה גורל: הדרג המתמרן־מסתער הוסב מדרג לחימה עיקרי למשני, ואת מקומו ירשו גורמי המודיעין והאש שתכליתם הרתעת האויב בירי מנגד מדויק.

בשינויים הרעיוניים והמבניים הללו שהפכו ב-2004 לתפיסת ההפעלה החדשה הרשמית שלו, סתם צה"ל את הגולל על כל אחת מהאסטרטגיות הצבאיות האפשריות: 1. האופנסיבית־דפנסיבית של הסרת איומים במלחמת מנע מקדימה או במתקפה מאוחרת, 2. הדפנסיבית־אופנסיבית של סיכול איומים לכיבוש המדינה במתקפה מקדימה, 3. הדפנסיבית הטהורה, שהייתה אפשרית בסיני ובמידה קטנה יותר בגולן בין 67 ל־73.

מצבא הכרעה המסוגל לתכנן מראש את משך המלחמה ויודע לנהל את זמניה ולקבוע את סיומה בזמן המתאים לישראל צבאית ומדינית הפך צה"ל לצבא מלחמת התשה שמונחה על ידי הצד המתיש השני ולכן אינו שולט בעצימות המלחמה, בגבולותיה, במשכה ויותר מכול לא בעיתוי סיומה.

ערב 7 באוקטובר, ממש כמו בערב מלחמת יום הכיפורים, נסמכה הגנת המדינה על ההנחה שהאויב מורתע ושהמודיעין יספק התרעה מודיעינית מצבית על מתקפה צפויה, כדי לסכלה במתקפה מקדימה. אבל בין מלחמת יום הכיפורים ו־7 באוקטובר היו כמה הבדלים מכריעים. במתקפת שמיני עצרת, בעקבות הסכמי השלום והנסיגות, לא עמד לרשות צה"ל שום עומק קרקעי עורפי להכלת מתקפת פתע של דרג מתמרן־מסתער בשטחיו; היערכות האויב בצמוד לגדר גם מנעה מצה"ל עומק קרקעי קדמי לביצוע מתקפה מקדימה קרקעית "מעבר לגבול"; גדר המערכת בגבולות לבנון ורצועת עזה נועדה לסכל חדירת מחבלים בודדים אך לא נבנתה כמכשול למתקפה של דיביזיות קומנדו מתמרנות־מסתערות, רגליות ורכובות; ולבסוף, הפיכת צה"ל לצבא הרתעה גרעה ממנו את יכולת ההכרעה שהייתה לו ב־73.

היבטים הנדרשים לבחינה בוועדת החקירה הלאומית

שאלת יסוד שצריכה לעמוד לפתחה של ועדת חקירה לאומית היא מדוע מדיניות ההגנה של ישראל בעשורים האחרונים הייתה מנוגדת למדיניות ההגנה הרשמית שנקבעה, להנחות היסוד להגייתה, לאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממש את המדיניות הזו וללקח המרכזי של מלחמת יום הכיפורים שלפיו לעולם אין לסמוך על קבלת התרעה מודיעינית מצבית מקדימה.

מחדלים, מחירים ומסקנות

הכישלון החמור של ה־7 באוקטובר נובע אפוא משלושה מחדלים לאומיים מכוננים חמורים: 1. בדרג המדיני, מחדל החלפתה של מדיניות ההגנה הלאומית למניעת מלחמה נוספת בשטחי ישראל במדיניות של הכלת מלחמה (כנראה בירי מנגד בלבד) בתוך שטח ישראל. 2. בדרג הצבאי, הפיכתו של צה"ל מצבא מכריע לצבא מרתיע, שינוי שהוציא מכלל אפשרות יישום של אסטרטגיית הגנה כלשהי. 3. העדר מעורבות מספקת ופיקוח של הדרג המדיני והאזרחי על תהליכי עיצוב הדוקטרינה ובניין הכוח של צה"ל.

המחדלים העיקריים בדרג הצבאי

בתהליך שהחל ב־1994 והסתיים ב־2004 (ללא ידיעת הדרג המדיני ובלי קבלת אישורו, כמסקנת ועדת רא"ל שומרון ב-2007) הוחלפה דוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקית למימוש מדיניות הביטחון והאסטרטגיה הצבאית הרשמית ב"דוקטרינת" לחימה חדשה. הנחת היסוד לדוקטרינה הייתה שבמלחמות החדשות לא צריך עוד להביס את האויב וייעודה היה כנגזר מכך, הרתעת האויב במטרה לשנות את מצבו התודעתי ואת רצונו להילחם; זאת, באמצעות פרסום "תמונות ניצחון" והנחתה של מכות קשות וכואבות (בכלל זה חיסול ממוקד של בעלי תפקידים) גם בלי להכריע את האויב, למגר את כוחו, להביסו ולהכניעו.
לשם יישומה של "הדוקטרינה" החדשה, הדרג המתמרן‏־מסתער של צה"ל, הדרג העיקרי במאמץ הלחימה להסרת איומים במלחמת מנע, הוקטן, נוון וקיבל מעמד משני. גורמי האש והמודיעין שנועדו להכות את האויב מכות קשות וכואבות במסגרת מלחמת התשה (שבמקביל גם התישה את ישראל) הפכו לדרג הלחימה העיקרי.
בעקבות הפיכת הדרג המתמרן־מסתער לדרג לחימה משני איבד צה"ל את היכולת להסיר איומים: גם במלחמת מנע מקדימה, גם במתקפה מקדימה, וגם במתקפת נגד מאוחרת.
מלחמת התשה ארוכה ושוחקת שמדיניות ההגנה הלאומית נועדה למנוע אותה הפכה, בלי שום דיון מדיני לאשרה, ביוזמת צה"ל והדרג המדיני, לברירת המחדל של ישראל.
צה"ל התעלם מהנחיות ועדות וינוגרד ורא"ל שומרון משנת 2007 שהנחו אותו לגנוז את דוקטרינת ההרתעה, לחזור אל דוקטרינת ההכרעה ולפעול מהר להטמעתה בבניין צה"ל, בהכשרות המפקדים ובתוכניות המבצעיות. נכון להניח שגם הדרג המדיני התעלם מדו"חות הוועדות.

להחלפת דוקטרינת הלחימה ושלילת יכולתו של צה"ל להכריע את אויביו במלחמת מנע "מחוץ לגדר" או במתקפה מכל סוג אחר היו כמה השלכות חשובות:

מהדרג המדיני נשללה, בין אם היה מודע לכך ובין אם לא, היכולת לממש את מדיניות הביטחון (ההגנה) הלאומית המקורית שנקבעה לישראל, מדיניות, שכעולה מסטנוגרמת הצגת המדיניות על ידי ראש הממשלה רבין בפני חניכי המכללה לביטחון לאומי ב-1993 לא הוחלפה גם בעידן הסכמי השלום.
ישראל חסרה כאמור את העומק הנדרש להכלת מתקפה בשטחיה. כעת, עם שינוי הדוקטרינה ועם ההנחות כי קו ההגנה לעולם יכול להיפרץ וכי לא תמיד תתקבל התרעה מודיעינית, ישראל איבדה את יכולתה למנוע אובדן שטחים ויישובים בעת מתקפת פתע של "דיביזיות" הקומנדו המתמרנות־מסתערות שהוקמו בגבול לבנון וברצועה.
ישראל נקלעה לשרשרת של מערכות ומלחמת התשה (2006, 2014, 2023 ואילך) שמדיניות הביטחון ואסטרטגיית צה"ל המקורית נועדו למנוע.
הפיכת החשיבה המצביאותית התחבולנית־ההכרעתית היצירתית לחשיבה טכנית לבניית "בנק מטרות" והפעלתו לאור חישובים מתמטיים של חקר ביצועים, לשם "גריעת" יכולות האויב ו"קילופן" ההדרגתי על פי "משוואות" אלגבריות, גרמו לדעיכת המצביאות בצה"ל ולהיעלמה של מנהיגות צבאית כדוגמת מנהיגותם של יגאל אלון, אריאל שרון, אסף שמחוני, אורי בן ארי ומוסא פלד.

מחדלי הדרג המדיני ו"שומרי הסף" הדמוקרטיים

מחדליו הבולטים של הדרג המדיני ושל גופים ממלכתיים וציבוריים היו אלה:

החלפה לא רשמית של מדיניות ההגנה הלאומית המקורית, של הרחקת המלחמה מחוץ לגבולות ישראל, במדיניות חדשה של מלחמת התשה בירי מנגד בתוך גבולות המדינה.
התעלמות מוחלטת מ"שעון החול המדיני" שלאורו ניהלה ישראל את כל מלחמות המאה הקודמת.
חוסר הידיעה של הדרג המדיני על המהפכה האסטרטגית והדוקטרינרית שהתרחשה בצה"ל או ההתעלמות ממנה שללו מהדרג המדיני את היכולת לממש את מדיניות הביטחון המקורית והרשמית (אם אכן ינסה לעשות זאת). המחדל הזה כפול ומכופל אם המחדלים המדיני והצבאי היו מתואמים. בכל מקרה, מדובר בכשל מהותי של הפיקוח האזרחי על הצבא ועל הצבאיות.
התעלמות ארוכת שנים של ממשלות ישראל ושל "שומרי הסף" (ועדת החוץ והביטחון, מבקר המדינה והאופוזיציה) מהנחיות ועדות וינוגרד ושומרון, התעלמות שפירושה השלמה עם הכנסת המלחמה לתוך גבולות המדינה והשארת הגנת היישובים הסמוכים לגדר הגבול ביד המקרה והגורל.
התעלמות ארוכת שנים של מומחים מקצועיים לצבא וביטחון באקדמיה, במכוני מחקר לצבא וביטחון ובתקשורת ממחדלי הדרג המדיני והדרג הצבאי כאחד.

מסקנות

גם ללא תחקיר מעמיק של המחדלים (שראוי שייעשה על ידי ועדת חקירה לאומית) הדברים עד כה מובילים לכמה מסקנות יסודיות:

העובדה שגם ב־7 באוקטובר, כבמלחמות קודמות, "צה"ל לא הרתיע והמודיעין לא התריע", מוכיחה את נכונותן של הנחות היסוד שעיצבו את האסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית המקורית של צה"ל.
אילו הייתה האסטרטגיה המקורית מיושמת וצה"ל היה בכוננות תמידית גבוהה ליישמה, קרוב לוודאי שהאיומים בגבול הלבנון ובגבול הרצועה היו מוסרים בהזדמנויות שנוצרו לכך ב־2006 (מלחמת לבנון השנייה) וב־2014 (מבצע צוק איתן).
להנחה הרווחת כי מדיניות הביטחון של ישראל עומדת על שלוש רגליים ("הכרעה", "הרתעה" ו"התרעה") אין רגליים. שתיים מן הרגליים האלה כביכול, "התרעה" ו"הרתעה", סותרות את הנחות היסוד שהביאו לבחירה באסטרטגיה צבאית אופנסיבית־דפנסיבית במקום באסטרטגיה דפנסיבית־אופנסיבית.
אסון ה־7 באוקטובר ואסון פינוי הצפון מתושביו מוכיחים כי מדיניות הביטחון (ההגנה) המקורית של ישראל והאסטרטגיה הצבאית שנועדה לממשה נחוצות לנו גם היום, וכי הן נכס לאומי יקר ערך שמקימי המדינה הורישו לדורות שאחריהם.
נטישת האסטרטגיה הצבאית המקורית ותוצאותיה הנוראות מראים מעל כל ספק כי מלחמת מנע מקדימה להסרת איומים בעודם באיבם, מעבר לגבול, היא מלחמת אין ברירה, לחלוטין מוצדקת מוסרית.

המלצות

המלצות ליישום מיידי

על הדרג המדיני להכריז באופן רשמי כי מדיניות ההגנה של ישראל שהוכרזה מעל דוכן הכנסת ב־20 ביוני 1950 תקפה כיום כביום הצגתה.
לאפשר למטכ"ל הנוכחי, שנבנה ועל פי דוקטרינת ההרתעה־התשה, להמשיך את מלחמת ההכרעה הפלנקסית המתנהלת בזירות לבנון והרצועה עד לטיהורן המרבי. זהו תנאי הכרחי לסיום המלחמה בהסדרים מדיניים "חזקים", שיאפשרו למנוע את בניית האיומים מחדש ויקנו לצה"ל את התנאים המבצעיים הנחוצים להסרתם במלחמת מנע קצרה שישראל תיזום, היה ויצמחו מחדש.
להקים לאלתר צוות בפיקודו של הרמטכ"ל הבא שיבנה מטכ"ל חליפי מותאם לדוקטרינת ההכרעה. המטכ"ל החליפי יידרש לעצב אסטרטגיה אופנסיבית־דפנסיבית להסרת איומים ביוזמת ישראל, ובהתאמה לה, לאחר אישורה על ידי הדרג המדיני, להכין תוכניות להסבת צה"ל בחזרה לצבא מכריע.
להחליף, מהר ככל האפשר, בעיתוי המתאים, את המטכ"ל המכהן (לא על כל קציניו) במטכ"ל החדש.
לאייש את המל"ל בגורמים מקצועיים שיוכלו להטמיע את מדיניות ההגנה ואת האסטרטגיה הצבאית למימושה בתוכניות הדרג המדיני. להעניק למל"ל את הכלים המקצועיים לבחון אם תוכניות צה"ל תואמות את מדיניות ההגנה הלאומית והאסטרטגיה הצבאית.
כדי למסד פיקוח אזרחי אפקטיבי על צה"ל וגופי ביטחון אחרים, לצייד את ועדת החוץ והביטחון לאלתר בגורמים מקצועיים שיאפשרו לה לפקח על השינויים הגדולים הנדרשים להתבצע במל"ל, בצה"ל ובשאר גופי הביטחון.

המלצות נוספות

ליישם, גם אם באיחור של כשני עשורים, את המלצות ועדת רא"ל שומרון, ובכלל זה את ההנחיה לשקם את איכות המצביאות בצה"ל. לבטל במטכ"ל את פונקציית ראש אגף המבצעים שהועתקה מהמטה האמריקני (דוקטרינת הלחימה האמריקנית שונה מהצה"לית) ולהחזיר את פונקציית ראש אג"ם, שבדוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית, אמור לשמש ציר מרכזי לעבודת הרמטכ"ל והמטה על כל אגפיו ועבודת כל מפקדות הצבא.
עם השבת פונקציית ראש אג"ם, להחזיר את קצין המודיעין למעמד של קצין מטה מקצועי מייעץ לאג"ם. האג"ם יהיה גורם המטה המצי"ח (ציון ידיעות נחוצות) את המודיעין, והוא שיקבע אילו ידיעות שהמודיעין אסף ייחשבו כמודיעין להערכת מצב מבצעית-פיקודית.
לבטל את התפקיד שמעולם לא הוטל על ראש אמ"ן לשמש כ"מעריך לאומי". המעריך הלאומי הוא שר הביטחון הלאומי, שהוא ראש הממשלה. ראש אמ"ן הוא קצין מטה מקצועי, יועץ לראש אג"ם ולרמטכ"ל ותו לא. במל"ל צריכה להימצא פונקציה מודיעינית שתתמקד במודיעין אויב פוליטי-מדיני, תחום שבהנחיית בן גוריון נאסר על צה"ל לעסוק בו.
לבסס את הערכות המצב בצה"ל אך ורק על יכולות צבאיות של האויב ועל גורמים משפיעים מדידים אובייקטיבית אחרים כגון קרקע, זמן ומרחב. לקבוע כי ניסיון להעריך (למעשה לנחש) את כוונות האויב ומצבו התודעתי ייחשב כעבירת משמעת מקצועית.
מלבד הנחיית צה"ל לעסוק אך ורק ביכולותיו הצבאיות "הקשות" של האויב, לאסור עליו, כפי שקבע בן גוריון, לעסוק בהערכות הנוגעות להנהגה הפוליטית-מדינית של האויב ולמדיניותה. התחום "הרך" הזה, קבע בן גוריון, שייך לדרג המדיני בלבד משום שנדרשת בו חשיבה קברניטית אזרחית, שלאיש הצבא אין אותה. כדי שיוכל למלא את ייעודו על הדרג המדיני להיעזר בפונקציה מודיעינית מדינית שצריכה להימצא במל"ל ולחשוב ככלל לעומתית למודיעין הצבאי.
עם תיחומם הברור של גבולות העיסוק באויב, לחזור ולהפריד בין גופי המודיעין השונים שיספקו ככלל מודיעין צבאי לצה"ל ומודיעין פוליטי-מדיני למל"ל, כדי למנוע את חשיבת ה"יחד" המודיעינית שאפיינה את ערב ה-7 באוקטובר.
להתאים את תקציב הביטחון המתגבש כעת לאסטרטגיה האופנסיבית־דפנסיבית המעודכנת.
להגדיל ככל האפשר את מערך צבא החובה והמילואים לשם שיקומו והגדלתו המהירה של הדרג המתמרן־מסתער.
להקים בצה"ל (או מחוץ לצבא) בית ספר אוניברסיטאי לאומנות המלחמה, פרויקט שמימושו הופסק ב-1994, כנראה כדי לאפשר את הכנסת המהפכה האנטי-רציונלית, ולכן האנטי-אקדמית, לתוך צה"ל.

סיכום

צה"ל נכשל ב-7 באוקטובר במשימתו להגן על המדינה ולמנוע נפילת שטחים ויישובים לידי האויב. כישלונו לא נבע מכך שמדיניות ההגנה הלאומית והאסטרטגיה הצבאית ליישומה היו שגויות, אלא מהתעלמות ארוכת שנים הן מהמדיניות, שלפיה ישראל לא תנהל מלחמות בשטחיה אלא "מחוץ לגדר", והן מהאסטרטגיה הצבאית, שלפיה צה"ל יסיר איומים אפשריים על ישראל בעודם באיבם, במלחמת מנע מקדימה "מחוץ לגדר" ביוזמת ישראל.

מראשית המאה הסב צה"ל את עצמו מצבא מכריע שנועד לממש את האסטרטגיה הצבאית הלאומית לצבא מרתיע; זאת, כדי לממש "דוקטרינת" לחימה שמנוגדת לחלוטין לעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים, אשר נועדה להרתיע את האויב ולגרום לשינוי רצונו להילחם, גם ללא הכרעתו, מיגור כוחו והבסתו.

בגלל "הדוקטרינה" החדשה נקלע העורף האזרחי הישראלי בעשורים האחרונים לרצף של מלחמות התשה ארוכות ששיאן בתבוסת צה"ל ב-7 באוקטובר ובמלחמה ההתשה הארוכה שישראל נקלעה אליה מאז האסון.

ועדת חקירה לאומית תידרש לברר את התשובה לשתי שאלות מרכזיות: 1. מידת מודעותו של הדרג המדיני למהפכה שהתרחשה בצה"ל אשר מנעה ממנו ליישם את מדיניות ההגנה הלאומית; 2. מדוע צה"ל והפיקוח האזרחי עליו התעלמו מהנחיות ועדות וינוגרד ורא"ל שומרון מ-2007 להסב את צה"ל בחזרה, מהר ככל האפשר, לצבא מכריע שיכול לממש את המדיניות ואת אסטרטגיית ההגנה שנגזרת מהמדיניות.

[1] הישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה.

09.10.2024 0 comment

ישראל 2.0

שיח ישראל 2.0 – כיצד לתקן?

ד״ר עדי שורץ 14.08.2024

ד״ר עדי שורץ

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול המערכות המדינתיות בישראל. במסגרת אשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החברה והמדינה בישראל, כולל מערכות הממשל, התקשורת, האקדמיה, השיח החברתי ועוד.

מבוא

מסמך זה מהווה המשך למסמך קודם במסגרת פרויקט ישראל 2.0 שפירט את הכשלים והבעיות בשיח הציבורי בישראל, ושבאו לידי ביטוי בתקופה שהובילה לטבח 7 באוקטובר ובימים שלאחריו.[1]

ניסיונות להשפיע על השיח הציבורי בחברה דמוקרטית טומנים בחובם אתגר. בצורתו האידיאלית השיח מתפתח באופן וולונטרי בחברה, בחופשיות וללא כפייה. ואולם, כאשר מתברר "כשל שוק" והשיח הציבורי נהפך למכשול בפני החברה, במקום להוות אחד הנכסים שלה, נדרשות פעולות לשינוי המצב. תיאור זה נכון לגבי שני סוכני שיח וסוציאליזציה חשובים ביותר, המוסדות החברתיים שעומדים במרכז הדיון במסמך זה – האקדמיה והתקשורת.

אקדמיה

קיים מתח טבוע בין מהותה של האקדמיה כמרחב לחירות מחשבה וחקר אקדמי חופשי לבין ניסיונות שונים לעצב אותה מבחוץ. בעוד שאקדמיה עצמאית ובלתי תלויה מהווה מגדלור ליצירה אינטלקטואלית, התערבות ממשלתית עלולה לחנוק את החדשנות והפלורליזם האקדמי.

ואולם האקדמיה הישראלית, שנועדה לשמש כמרחב לדיון ביקורתי וחילופי רעיונות, נגררה לקיצוניות אידאולוגית, תוך שימוש במנגנוני השתקה המנוגדים לרוח החופש האקדמי. תופעה זו, המזכירה את הקיטוב הגובר באקדמיה האמריקאית, עלולה להוביל בסופו של דבר להרס היצירה האינטלקטואלית ולפגיעה אנושה ביסודות החברה הישראלית.

על מנת לתקן עיוות זה, מוצעים במסמך זה מנגנוני התערבות המיועדים להחזיר את האיזון לאקדמיה, שאותו היא עצמה לא תצליח לתקן מבפנים. מנגנונים אלו מתמקדים בהיבטים שונים של הפעילות האקדמית, החל מתקצוב ומימון, דרך קביעת תנאי קבלה לסטודנטים ועד להתנהלות האקדמית והאוניברסיטאית.

חשוב להדגיש כי מטרת ההתערבות אינה להשתיק את חופש הביטוי האקדמי אלא להבטיח את קיומו של שיח פלורליסטי ומגוון, תוך הגנה על ערכי היסוד של החברה הישראלית. האוניברסיטה, כמרחב לרעיונות אוניברסליים, אינה יכולה להפוך לכלי לקעקוע הערכים שהחברה מושתתת עליהם. על כן, כאשר האוניברסיטה חורגת מתפקידה ומתכחשת לערכי היסוד של החברה, התערבות חיצונית הופכת לצורך חיוני.

חלק זה פותח בהצגת האתגרים העיקריים שעומדים בפני כל ניסיון לטפל באקדמיה הישראלית. לאחר מכן תוצג שורה של הצעות מעשיות העוסקות בצמצום הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים; בהגברת השקיפות והבקרה עליהם; בהגברת הגיוון באקדמיה הישראלית; ובהגברת המעורבות של ציבור הסטודנטים. לצד תוכן ההצעה יוצגו גם התועלת הצפויה מההצעה, הערכה לגבי יכולת המימוש של ההצעה, וטווח הזמן שבו השפעת ההצעה תורגש. לבסוף תוצג טבלה מסכמת עם כל ההצעות, ולצד כל אחת מהן הפרמטרים השונים האלה, כדי לסייע בתהליך קבלת ההחלטות ובמתן תשובה לשאלה באילו צעדים כדאי לבחור.

אתגרים

מערכת ההשכלה הגבוהה היא מערכת מורכבת מאוד שנבנתה במשך עשורים רבים. המדינה משקיעה כ-13.5 מיליארד שקל בשנה במערכת זו (נכון לשנת 2023).[2] לומדים במערכת כ-345 אלף סטודנטים לכל התארים,[3] ומועסקים בה כ-37 אלף אנשי סגל אקדמי[4] (נכון לשנת 2023). בעבר מונו ועדות שונות לשיפור היבטים מסוימים במערכת ההשכלה הגבוהה, וגופים שונים עוסקים במחקר ובהגשת המלצות דרך קבע למבנה ולצורת התקצוב הרצויים של ההשכלה הגבוהה.[5] מובן מכך כי לא ניתן ולא רצוי לפעול בפזיזות בבואנו ליישם שינויים במערכת ההשכלה הגבוהה. ההמלצות המובאות במסמך זה הן בגדר הצעה ראשונית שדורשת העמקה, למשל באמצעות הקמת ועדת היגוי שתשלב כמה אישים ותוכל להקדיש זמן ומחשבה רבים יותר לגיבוש המלצות מפורטות.

אתגר נוסף הוא שמערכת ההשכלה הגבוהה בישראל (ובעיקר הנהלות האוניברסיטאות ואישים בכירים בעלי תפקידים) נהפכה בשנים האחרונות לגוף פוליטי שמשמש כאופוזיציה לממשלה המכהנת. הדבר בא לידי ביטוי הן בשנת 2023, בזמן המאבק נגד כוונת הממשלה לחולל שינויים במערכת המשפט, והן מאז 7 באוקטובר. כל ניסיון לבצע שינויים במערכת ההשכלה הגבוהה עשוי בסבירות גבוהה לעורר תגובות מסוג "קץ הדמוקרטיה" ו"פאשיזם". ראשי המערכת צפויים להתנגד לכל שינוי ולהפעיל את כל כובד משקלם כדי לעצור שינויים כאלה. יש להביא בחשבון את ההתנגדות הזאת.

אתגר נוסף הוא דרך הפעולה הרצויה – ממשלתית או פרטית. דרך המלך לטיפול במערכת ההשכלה הגבוהה צריכה הייתה להיות באמצעות המדינה, משום שהיא מתקצבת את המערכת והיא זו שאחראית לה באמצעות המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). ואולם, מכיוון שכל החלטה ממשלתית נתונה לביקורת של בית המשפט העליון, ומשום שבאקלים הפוליטי השורר כיום בית המשפט נוטה להתערב פעמים רבות בהחלטותיה של הממשלה ולפסול אותן, יש סבירות גבוהה שבית המשפט ימנע מהממשלה לבצע שינויים משמעותיים. אם נוסיף את ההתנגדות הצפויה מצד ראשי האוניברסיטאות, יש סבירות גבוהה מאוד שכל ניסיון לחולל שינוי מבני משמעותי במערכת ההשכלה הגבוהה יעורר את התגובות שהתקבלו בזמן "הרפורמה המשפטית". יש סבירות גבוהה של חזרה על התסריט שבו גופים רבי עוצמה בחברה הישראלית יתלכדו נגד הממשלה "הפאשיסטית", כדי להגן כביכול על "החופש האקדמי". תסריט כזה עלול למנוע כל שינוי, ובשל כך יש להביא אותו בחשבון.

האתגרים האלה מתווספים לכך ששינויים בתחום החינוך אינם מניבים בדרך כלל תוצאות בטווח הזמן המיידי. התהליכים שהביאו למצב הנוכחי באקדמיה הם תוצאה של עשורים רבים. בשל כך, גם הניסיון לתקן את המצב עלול לדרוש זמן רב.

לכל אלה מתווסף כמובן האתגר החשוב ביותר, והוא המאמץ לתקן את מערכת ההשכלה הגבוהה מבלי לפגוע בחלקים הטובים שבה. מחקר אקדמי ברמה גבוהה הוא נכס לאומי חשוב, בעיקר במדינה כמו ישראל שנשענת על טכנולוגיה לביצור הכלכלה והביטחון הלאומי שלה.

חשוב לציין: אזכור האתגרים האלה אינו נועד לרפות ידיים. שינוי המצב הנוכחי באקדמיה הישראלית הוא חיוני. ואולם, מכיוון שהמשאבים הלאומיים לטיפול בבעיה הם מוגבלים, ומשום שהמטרה היא להציג הצעות שניתן ליישם בזמן סביר ולא רק אפשרויות תאורטיות שנשמעות טוב אך לא ניתן ליישמן, חשוב להכיר גם במגבלות הקיימות.

הצעות מעשיות

צמצום הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים

מומלץ לאמץ מדיניות של ניטרליות פוליטית במוסדות האקדמיים. עדיפות תינתן לאימוץ תקנות מתאימות בצורה וולונטרית, כלומר שהמוסדות האקדמיים יעשו זאת בעצמם, ואם לא – ניתן לעשות זאת באופן מנדטורי, באמצעות חקיקה או תקנות. ניתן לאמץ דוגמה קיימת מהחוקה של אוניברסיטת אוסטין בטקסס, שקובעת כי:

האוניברסיטה, על כלל יחידותיה ומוסדותיה, לא תביע עמדה בעניינים דתיים, פוליטיים או חברתיים… הנהלת האוניברסיטה, הנשיא, הדיקאנים, הסגל האקדמי והסגל המנהלי רשאים להביע את דעתם הפרטית, אבל לא כבעלי תפקידים באוניברסיטה.[6]

בצורה כזאת תיאסרנה תופעות שנפוצו בעת האחרונה בישראל כגון הבעת עמדה קולקטיבית של ועד ראשי האוניברסיטאות (למשל על עסקות חטופים), או של בעלי תפקידים באוניברסיטאות ספציפיות. הזכות להביע עמדה בנושאים שעל סדר היום תישמר לכל אדם באופן פרטי, ואולם לא כחלק מתפקידו האקדמי.

אפשרות נוספת להשגת אותה מטרה היא באמצעות הנהגת קוד אתי במוסדות האקדמיים, שמטרתו להבטיח את ההפרדה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. המטרה היא למנוע מחברי סגל אקדמי להפוך את הלימודים באוניברסיטה לבמה לאינדוקטרינציה פוליטית, להגן על הסטודנטים ולאפשר פלורליזם וגיוון מחשבתי. בשנת 2017 מינה שר החינוך דאז, נפתלי בנט, את פרופ' אסא כשר לנסח קוד אתי בעניין זה.[7] הקוד האתי הותקף בחריפות על ידי ראשי האוניברסיטאות משום שהוא היווה לדעתם פגיעה קשה בדמוקרטיה. ואולם, היו גם כאלה שיצאו להגנת הקוד, ובהם אישים כגון פרופ' בועז סנג'רו,[8] רם שפע, וחברי סגל אקדמי שאינם חשודים מייד כתומכי הממשלה המכהנת. ייתכן שכדאי לנסות בשלב הראשון להגיע להסכמה עם האוניברסיטאות השונות, אך במקרה הצורך יש ליזום קוד כזה באמצעות המל"ג.

תועלת: גבוהה

יכולת לממש: בינונית

טווח זמן: מיידי

הגברת השקיפות והבקרה

מומלץ שגופים לא-ממשלתיים (התאחדות הסטודנטים למשל, או ארגוני חברה אזרחית אחרים) ינהלו מעקב אחרי רמת הפוליטיזציה וחוסר הגיוון במחלקות הלימודים השונות באוניברסיטאות. דוגמה אפשרית לכך היא המעקב שמקיימת "הליגה נגד השמצה" (ADL) בארצות הברית אחרי רמת האנטישמיות בקמפוסים השונים.[9] יש לבנות לשם כך מתודולוגיה מסודרת, כדי שהמעקב לא ייראה כניסיון לחיסולי חשבונות אישיים או מוסדיים. הכוונה היא להנפיק פעם בסמסטר או בשנה מסמך מסודר שבו כל מחלקה רלוונטית באוניברסיטאות השונות מדורגת לפי רמת ההטיה הפוליטית שבה. כך יוכלו גם הסטודנטים בבואם להירשם למחלקות השונות לדעת מראש מה מצפה להם מבחינת הפוליטיזציה בלימודים. הדעת נותנת שמחלקות שתקבלנה ציונים נמוכים תסבולנה בשל כך ממיעוט נרשמים. פגיעה כזאת, שיש לה גם משמעות תקציבית מבחינת המחלקות והאוניברסיטאות, עשויה לשמש תמריץ להנהלת האוניברסיטה לאפשר גיוון אקדמי רב יותר.

תועלת: בינונית-גבוהה

יכולת לממש: גבוהה

טווח זמן: בינוני

המלצה נוספת היא לחייב את ראשי המוסדות האקדמיים לתת דין וחשבון קבוע בוועדת החינוך של הכנסת, כמו גופים ציבוריים אחרים. הכוונה היא לקיים מדי חצי שנה או שנה מפגש מחייב בכנסת שבו יוכלו חברי כנסת ונציגי ציבור אחרים לקבל דיווח ולשאול שאלות נדרשות את ראשי האוניברסיטאות. אפשרות כזאת תגביר את הלחץ על ראשי המוסדות להשכלה גבוהה ולא תאפשר להם לפעול כבועה מנותקת מהחברה הישראלית. גם הציבור הכללי וציבור הסטודנטים יוכלו להשתתף באירוע כזה ולשאול שאלות.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית-גבוהה (קשורה ליכולתה של הכנסת לקיים שימועים)

טווח זמן: קצר-בינוני

המלצה נוספת היא לקיים בדיקה של מבקר המדינה בעניין פוליטיזציה במוסדות להשכלה גבוהה. מבקר המדינה מוסמך לקיים בקרה על גופי המדינה. מומלץ לדרוש ממנו לבחון את נושא הפוליטיזציה במוסדות האקדמיים, גם כאן כדי לייצר תמריץ שלילי לחברי סגל ולראשי המוסדות להפוך את הלימודים לבמה לאינדוקטרינציה פוליטית.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית-גבוהה

טווח: בינוני-ארוך

הגברת הגיוון באקדמיה הישראלית

מומלץ לעודד תורמים מישראל ומהעולם להקים קרנות מחקר לטובת החברה הישראלית. הכוונה היא לפנות לתורמים ציוניים על מנת לעודדם להשקיע כסף מדי שנה לעידוד דוקטורטים ועבודות מחקר בתחומים ובנושאים שמקדמים את סדר היום הישראלי, למשל בתחומים כגון המזרח התיכון, יחסים בינלאומיים, מדע המדינה, אסטרטגיה, צבא וביטחון וכו'. הכוונה היא לעקוף את סדר היום הקיים באוניברסיטאות (א-ציוני, פוסט-ציוני או אנטי-ציוני) ולעודד חוקרים בעלי אג'נדה ציונית (מימין ומשמאל) להפיק ידע שהחברה הישראלית יכולה לעשות בו שימוש. מימון חיצוני יכול לייצר תמריץ לשינוי התכנים האקדמיים בישראל.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית (תלויה בתורמים)

טווח: בינוני-ארוך

בנוסף, מומלץ להכשיר ולעודד דור צעיר של מנהיגות ציונית. בדומה לתוכניות תלפיות וחבצלות, המדינה תזהה בני נוער צעירים מגיל החטיבה או התיכון ותבנה עבורם תוכניות לימוד והעשרה אקדמיות. האוניברסיטאות מתחרות בדרך כלל על סטודנטים איכותיים ומצטיינים, ויהיה להן אינטרס לזכות במכרז של המדינה על הזכות להכשיר את הצעירים האלה. צעירים אלה יוכלו להוות את השדרה הבאה של סטודנטים מצטיינים בהשכלה הגבוהה. היתרון הוא שהתחלה של תהליך ההכשרה בגיל צעיר יותר מזה שבו סטודנטים מגיעים בדרך כלל לאוניברסיטה (אחרי צבא) יאפשר להם להיות פתוחים יותר ולא מקובעים לרעיונות ששוררים באקדמיה. המדינה מצידה תתנה את הזכייה במכרז בתכנים מהזרם המרכזי של החברה הישראלית (מהימין ומהשמאל הציוניים). כך ייווצר תמריץ לאוניברסיטאות לחרוג מהתכנים הרגילים שמועברים בלימודים של סטודנטים מן המניין, כדי לזכות בתוכניות יוקרתיות שתעלנה את קרנן.

תועלת: גבוהה

יכולת לממש: גבוהה

טווח זמן: ארוך

הגברת מעורבות של ציבור הסטודנטים

ציבור הסטודנטים מגוון יותר בדעותיו ובעמדותיו מאנשי הסגל האקדמי. בשל כך, מעורבות גדולה יותר של הסטודנטים בתוכניות הלימוד עשויה להשפיע לטובה על האקלים האינטלקטואלי. ניתן להשיג מעורבות כזאת באמצעות התאחדות הסטודנטים, שלפחות בעת הזאת נראית כמי שמסוגלת ומעוניינת להעלות את פרופיל המעורבות שלה באוניברסיטאות. כדי שהיוזמה לשינוי הסגל האקדמי ולהגברת הגיוון לא תבוא מהממשלה, מעשה שייראה כהתערבות פוליטית ויעורר התנגדות עזה, עדיף שנציגי הסטודנטים יפעלו לשם כך. הם יכולים לדרוש גיוון אקדמי משמעותי יותר, להשבית את הלימודים במידת הצורך, לדרוש נוכחות בפורומים של קבלת החלטות באוניברסיטה וכן הלאה.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: גבוהה

טווח: מיידי

בנוסף, מומלץ לתקן את חוק זכויות הסטודנט (התשס"ז-2007)[10] ולקבוע במפורש כי אין לכלול אינדוקטרינציה פוליטית במסגרת הלימודים האקדמיים. נציבי קבילות הסטודנטים במוסדות האקדמיים השונים, שקיימים כבר כיום מתוקף החוק, יוכלו בעקבות כך להתייחס לתלונות סטודנטים על אינדוקטרינציה פוליטית. בנוסף, ייקבע כי נציבי תלונות הסטודנטים לא יהיו מסגל האוניברסיטה, בניגוד למצב כיום שבו הנציבים הם אנשי סגל – עובדה שמהווה הרתעה ברורה בפני הסטודנטים בבואם להגיש תלונות, פן יבולע להם בהמשך דרכם האקדמית.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית

טווח: בינוני

סיכום

שני המשאבים העיקריים שנדרשים לפעילותו של כל מוסד אקדמי, שהם גם האמצעים שבהם ניתן להשתמש כדי להשפיע על המוסד, הם תקציב וסטודנטים. מוסד אקדמי אינו יכול לפעול ללא תקציב ואינו יכול לפעול ללא סטודנטים. בשל כך, כיווני הפעולה וההצעות במסמך זה נשענים בעיקר על שימוש במקורות מימון חיצוניים ובניסיון להפעיל לחץ על המוסדות האקדמיים על ידי ציבור הסטודנטים הקיים כיום, או זה שיהיה בעתיד.

מכיוון שהאקדמיה הישראלית מתפקדת כיום כמוסד חברתי בעל אג'נדה פוליטית, ולנוכח האווירה המקוטבת כיום בישראל בין תומכי הממשלה למתנגדיה, נראה כי בעתיד הנראה לעין לא ניתן לצפות לפעולה יזומה כלשהי על ידי המוסדות להשכלה גבוהה. לא כדאי להישען על יכולתה של האקדמיה הישראלית לתקן את עצמה. בשל כך, התיקונים חייבים לבוא מבחוץ ומלמטה למעלה. קשה מאוד לראות את אנשי הסגל הבכירים בישראל ואת בעלי התפקידים במוסדות השונים פועלים באופן וולונטרי. יתרה מכך, צפוי מאוד שהם ירימו קול זעקה אל מול כל שינוי ויציגו אותו כפגיעה בחופש האקדמי ובצביונה הדמוקרטי של ישראל.

הפעולה הנדרשת היא פעולה מתוחכמת ורב-ממדית, וסביר מאוד שהיא תידרש להיות חלק מפעולה במישורים אחרים (מערכת המשפט ומערכות המדינה האחרות). ואולם לנוכח חומרת המצב הקיים, ולנוכח העובדה שלא ניתן למצוא פתרון קסם אחד לבעיה, אין מנוס מלנסות לשלב כמה אמצעים כדי לכל הפחות לשפר את המצב הקיים כיום.

תקשורת

ככלל, האתגרים והקשיים שצוינו בתת-הפרק שעוסק באקדמיה נכונים גם לתחום התקשורת. נשמת אפה של התקשורת ככלי חברתי ראשון במעלה, שמסייע בהנגשת מידע לציבור, בבירור עמדות ובקבלת החלטות מושכלת, היא יכולתה לפעול בחופשיות, ללא מעורבות ממשלתית או כפייה של עמדות פוליטיות מכל צד. הפיכת כלי התקשורת במדינה לזרוע תעמולתית ממסדית – של ממסד כלשהו: צבאי, פוליטי או כלכלי – עומדת בניגוד מובהק לסיבת קיומה במדינה דמוקרטית. גופים ומוסדות יכולים לפעול באמצעות דוברים, אבל כלי התקשורת חייבים להיות מסוגלים לפעול כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" או כ"רשות הרביעית". משום כך, מטרתן של ההמלצות בתת-פרק זה אינה לחסום דעות או לצמצם את חופש הפעולה של כלי התקשורת, אלא ליצור את התנאים הדרושים כדי להגביר את הגיוון ולמנוע את הניוון שפשה בתקשורת הישראלית והוביל אותה לתפקד בצורה מונוליטית שמחטיאה את המטרה.

אתגרים

בעולם התקשורת קיימים אתגרים ייחודיים. אחד מהם הוא יכולת ההשפעה על תפקודה, וזאת משום שבניגוד לתחום האקדמיה, מרבית שוק התקשורת בישראל נמצא בידיים פרטיות. בעוד שיותר מ-80% מהמוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים למימון ציבורי, ורק כ-15% מהמוסדות הם מוסדות פרטיים[11] – הרי שבתחום התקשורת המצב הפוך לחלוטין. למעט תאגיד השידור וגלי צה"ל, שוק התקשורת כולו נמצא בידיים פרטיות. כל תחום העיתונות המודפסת הוא בבעלות פרטית, כך גם הרדיו האזורי, וכך גם ערוצי הטלוויזיה המובילים (12, 13, 14).[12] באופן טבעי, יכולת ההשפעה על גופים פרטיים נמוכה בהרבה מזו שעל גופים במימון ציבורי.

אתגר נוסף שקיים כיום בישראל, והוא חריף במיוחד בתחום התקשורת, הוא אתגר הלגיטימציה. הברנז'ה העיתונאית נוטה לכיוון פוליטי מסוים והיא מקשה מאוד על כניסה של שחקנים חדשים, או כאלה שאינם מתיישרים לפי אותו קו. קובעי סדר היום התקשורתי (גופים דוגמת "ידיעות אחרונות" וערוץ 12) נוטים ללעוג ולזלזל בגופי תקשורת אחרים ואינם מתייחסים אליהם ברצינות. עובדה זו גם מקשה על גיוס כוח אדם איכותי לכלי תקשורת שאינם מתיישרים עם הקו המקובל, שכן הדבר עלול לפגוע בקריירה שלהם בהמשך הדרך.

הצעות מעשיות

רגולציה וחקיקה

שידורי הטלוויזיה והרדיו המסחריים בישראל מוסדרים באמצעות "הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו".[13] עד השנים האחרונות הוטלו מגבלות רבות על פתיחת ערוצי טלוויזיה שהקשו מאוד על כניסת שחקנים חדשים לתמונה, ושגרמו לכך שהשוק נתון בידי מספר שחקנים מצומצם. בשנת 2023 הציג שר התקשורת, שלמה קרעי, הצעת חוק (הצעת חוק התקשורת [שידורים], התשפ"ג-2023),[14] שביקשה לסגור את הרשות השנייה ולצמצם את הרגולציה הכרוכה בהפעלת שידורי טלוויזיה. באופן לא-מפתיע, ההצעה זכתה לביקורת קשה מצד גופי מחקר וכלי תקשורת. מועצת העיתונות, למשל, ציינה כי מדובר ב"פגיעה אנושה בחופש העיתונות והתקשורת" ובכרסום "ביסודותיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל".[15]

באופן בלתי מתוכנן, דווקא התקדמות הטכנולוגיה עשויה לפתור את בעיית הרגולציה מאליה. כיום השידורים הנתונים לרגולציה הם אלה שמועברים באמצעות כבלים ולוויין בלבד. שידורים המועברים באמצעות האינטרנט אינם נתונים לשום צורה של רגולציה. נתח השוק כיום של שידורי הכבלים והלוויין (חברות HOT ו-YES) הוא כ-40%, בעוד שנתח השוק של חברות המשדרות באמצעות האינטרנט (דוגמת סלקום TV, פרטנר TV וסטינג TV) הוא יותר מ-30%.[16] בסוף שנת 2025 צפויה חברת YES להפסיק את שידוריה באמצעות הלוויין, ולעבור לשידורים דרך האינטרנט בלבד.[17]

משמעות הדברים מרחיקת לכת. הרשות השנייה מוסמכת לפי חוק לעסוק אך ורק בשידורים שמועברים באמצעות כבלים ולוויין, ואין לה שום נגיעה בשידורים באמצעות האינטרנט. ככל שנתח השוק של שידורים באמצעות האינטרנט יגדל, הרשות השנייה (ועימה הרגולציה) יפסיקו להיות רלוונטיות לגבי שוק הטלוויזיה הישראלי. המשמעות היא שיהיה קל יותר לשחקנים חדשים, וכאלה שעדיין אינם מבוססים כלכלית, להיכנס לשוק הטלוויזיה.

בשל כך, ההמלצה המרכזית בעניין הרגולציה היא לתת לזמן ולטכנולוגיה לעשות את שלהם. האנרגיה והמאבקים שיידרשו כדי לשנות את המבנה הקיים אינם מצדיקים את המהלך. ההערכה היא כי בתוך זמן של חודשים או שנים ספורות יועבר שוק הטלוויזיה כולו או בחלקו הגדול באמצעות האינטרנט, והשינוי הזה יאפשר גיוון גדול יותר של התכנים הנראים על המסך. כך תושג המטרה בלי צורך בהתערבות כלשהי.

פיקוח ובקרה

יכולת ההשפעה של נבחרי הציבור בתאגיד השידור הישראלי, שמחליף את רשות השידור מאז שנת 2017, גדולה מזו שבכלי התקשורת הפרטיים. לפי "חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014", לתאגיד יש מועצה, וזו אמורה בין היתר לקבוע את מדיניות השידורים, לאשר את לוחות השידורים, ולמנות את מנכ"ל התאגיד.[18] למועצה זו יש השפעה גדולה על שידורי התאגיד.

ההמלצה המרכזית היא להביא למצב שבו תהליך קבלת ההחלטות במועצה ייעשה כאשר יש ייצוג שווה של שמאל וימין ציוניים במועצה, ושהחלטות תתקבלנה בהסכמה רחבה. כדי למנוע תלונות אמיתיות או מדומות על ניסיונות השתלטות פוליטיים, ראוי שעל כל חבר מועצה בעל צביון מצד אחד של המפה הפוליטית ימונה מועמד מהצד השני. המטרה, כזכור, אינה להפוך את תאגיד השידור לגוף פוליטי מונוליטי בעל גוון אחד, אלא למנוע את המצב הקיים שבו יש הטיה קשה לטובת עמדה פוליטית מסוימת. כאשר יש מנגנון פריטטי, יש סיכוי גדול יותר לשכך את החששות מניסיונות השתלטות של פוליטיקאים על מועצת התאגיד.

הטענה תהיה שמדובר בפוליטיזציה של מועצת התאגיד. ואולם, מינויים וקבלת החלטות בתאגיד השידור הם ממילא פוליטיים. דווקא המצב הקיים כיום, שבו גורמים "מקצועיים", א-פוליטיים לכאורה, אחראים למדיניות השידור של התאגיד, הוא זה שיצר את העיוות הניבט על המסך. מינויים בשיטה של 50-50 לכל צד במפה הפוליטית עשויים לחולל שינויים מבורכים ונחוצים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית

טווח זמן: בינוני

מימון ותקציבים

אחת הדרכים שבהן המדינה מייצרת עיוות בשוק התקשורת היא באמצעות פרסומים ממשלתיים. חלק מהפרסומים האלה הם "פרסומים סטטוטוריים" (או "מנדטוריים") של מודעות שמתפרסמות על פי חובה הקבועה בחוק. מדובר בעיקר במידע בהתאם לחוקים ולתקנות של תכנון ובנייה; מידע על מכרזים של רשויות המדינה; מידע על צוואות, כינוס נכסים ועוד.

בעיתונות הכתובה בלבד מדובר על סכום של כ-10 מיליון שקל בשנת 2023, ובחמש השנים 2019–2023 מדובר על יותר מ-60 מיליון שקל. בראש רשימת העיתונים שבהם מתפרסמות המודעות עומדים "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות", כאשר אחריהם נמצאים "גלובס", "הארץ-דה מרקר" ו"מעריב".[19] המשמעות היא שהמדינה מטה את השוק לטובת השחקנים הגדולים (כלומר העיתונים המבוססים והחזקים יחסית) ולרעת שחקנים חדשים ויצרני תוכן מתחרים שאינם זוכים בנתח מהפרסום הממשלתי. במציאות שבה ממילא צריכת העיתונים היומיים יורדת באופן מתמיד, ומשרדי ממשלה שונים ממילא מפרסמים את המודעות הנוגעות להם באתרי האינטרנט שלהם, אין גם שום סיבה עניינית שהמדינה תמשיך ותפרסם מודעות חובה בכלי התקשורת.

ההמלצה היא להפסיק לחלוטין את פרסומי החובה האלה, ולהביא את המידע הנדרש לידיעת הציבור באמצעות אתר אינטרנט ייעודי או אתרי האינטרנט של הגופים השונים. הצעות חוק שנועדו לחייב פרסומי חובה באינטרנט הועלו בשנים האחרונות על ידי שורה ארוכה של חברי כנסת מהקואליציה ומהאופוזיציה, ובכלל זה מירב בן-ארי, שרן השכל, תמר זנדברג, אמיר אוחנה ויעל גרמן.[20] בין היתר נטען כי גם במציאות הקיימת, כלי התקשורת שנבחרים על ידי המפרסמים אינם נבחרים לפי תפוצתם אלא לפי שיקולים אחרים.

חשוב להדגיש כי המטרה אינה "להעניש" כלי תקשורת אלא "ליישר את הרצפה", כלומר לא לסבסד ללא צורך את כלי התקשורת הקיימים והחזקים ממילא על חשבון האפשרות ששחקנים חדשים וחסרי מוניטין או גב כלכלי חזק יוכלו להיכנס לתמונה. המטרה המרכזית של המלצה זו היא לעודד גיוון ותחרות, ותמיכה ממשלתית חסרת תכלית חותרת תחת מטרה זו.

תועלת: בינונית

יכולת מימוש: בינונית

טווח: בינוני-ארוך

הכשרת כוח אדם

אחת הבעיות המרכזיות בשיח התקשורתי היא שליטת כמה גורמים מרכזיים בסדר היום באמצעות סיקור מתמשך ("פולו-אפ"). הכוונה היא שמספר מצומצם יחסית של כלי תקשורת (למשל ערוץ 12, "ידיעות אחרונות" ורשת ב') מהדהדים ידיעות שהתפרסמו זה אצל זה ובצורה זאת מביאים לבולטות גדולה יותר של ידיעות אלה. במצב כזה ידיעות שמתפרסמות בכלי תקשורת אחרים נדחקים לקרן זווית ואינם מקבלים חשיפה דומה.

באופן מתמשך, קביעת סדר יום ציבורי בצורה כזאת מקשה מאוד על משיכת כוח אדם איכותי לכלי תקשורת חדשים. גם כאשר קיימים כלי תקשורת מתחרים (למשל בתחום התקשורת המודפסת או הטלוויזיונית), קשה למשוך אליהם עיתונאים או אפילו אנשי צוות טכני ברמה גבוהה משום שהמוניטין של כלי התקשורת האלה נמוך יותר. עיתונאים חדשים ומוכשרים מעדיפים בדרך כלל את כלי התקשורת שיבטיחו להם את החשיפה הגבוהה ביותר ואת היכולת להשפיע על סדר היום הציבורי. התוצאה היא שגם כאשר קמים מתחרים בשיח התקשורתי, רמתם המקצועית נופלת פעמים רבות מזו של כלי התקשורת האחרים. חוסר המקצועיות משפיע מצידו על יכולתו של כלי התקשורת להשפיע לטווח ארוך על השיח.

ההמלצה היא למשוך בעלי הון פרטיים לצורך הקמת בית ספר איכותי לתחום העיתונות שיכשיר את כל בעלי המקצוע (עיתונאים, צלמים, במאים וכו') עם אוריינטציה ציונית-לאומית. באמצעות מלגות ותהליך הכשרה רציני, הכוונה היא לייצר דור צעיר של עיתונאים ובעלי מקצוע שיוכלו להשתלב בכלי התקשורת ולהרים את רמתם המקצועית. הכשרה כזאת תשפר בצורה ניכרת את יכולת התחרות של כלי התקשורת החדשים עם אלה הקיימים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: בינונית (תלויה ביכולת לגייס הון)

טווח: בינוני-ארוך

תכנים

אחת הבעיות המרכזיות בשיח התקשורתי היא הסתמכות על מספר מצומצם של סמכויות אפיסטמיות (דוברים צבאיים, כתבים צבאיים, בכירים לשעבר במערכת הביטחון וכו') והימנעות מדיווח אמיתי על הלכי הרוח והכוונות של שכנינו הערביים. לכאורה זהו תפקידה הקלאסי של התקשורת – להביא לידיעת הציבור את הנושאים שמעסיקים את אויבינו, את דעת הקהל שם, את הדעות המובעות בכלי התקשורת וכו'.

המדינה אינה יכולה להשפיע או להכתיב לכלי התקשורת הפרטיים איך ומה לסקר, אבל לרשותה עומדים כלי תקשורת ציבוריים (התאגיד וגלי צה"ל) שמשוחררים משיקולים מסחריים. גם לפי ההיגיון הפשוט וגם לפי המנדט של השידור הציבורי, היה חשוב מאוד שהציבור הישראלי ייחשף ממקור ראשון לנעשה בצד השני, ולא מגורמים מתווכים למיניהם שיכולות הניתוח שלהם התבררו כלוקות בחסר.

ההמלצה היא לחזק באופן מחייב את המחלקות לענייני ערבים בתאגיד השידור הציבורי ובגלי צה"ל ולהרחיב את התכנים שעוסקים בעולם הערבי. כך, לדוגמה, תיקבע תוכנית קבועה מדי יום של כחצי שעה שבה יובא סיכום של העיתונות בצד הפלסטיני. תוכניות דומות תהיינה על העיתונות במצרים, בלבנון, באיראן וכו'. כל ישראלי יוכל לבחור אם ברצונו לדעת מה מתחולל בצד השני – על מה מדברים, במה עוסקים, מה מטריד אותם, איך הדברים נראים מהצד השני. ניתן להשתמש בכל פלטפורמה אפשרית (רדיו, טלוויזיה, דיגיטל), אך בסופו של דבר הכוונה היא שהמידע הראשוני בדבר המתחולל בצד השני יהיה זמין לכל ישראלי מבלי להזדקק לפילטרים של כל מיני מומחים בעלי הטיות מסוגים שונים.

תועלת: גבוהה

יכולת מימוש: גבוהה

טווח: מיידי

סיכום

הניסיון להשפיע על השיח התקשורתי הוא מאתגר ורגיש במיוחד. ככלל, התקשורת מתפקדת בצורה הטובה ביותר כאשר היא משוחררת מכל השפעה מבחוץ. חופש היצירה והביטוי עומדים בבסיס תפקודה של התקשורת במדינה דמוקרטית. בנוסף לכך, מרבית כלי התקשורת בישראל הם בבעלות פרטית, מה שמקשה עוד יותר את יכולתה של המדינה להשפיע על המתחולל בה.

ואולם כאשר כלי התקשורת, לאורך זמן ובצורה משמעותית, אינם משרתים את מטרותיה של החברה הישראלית בצורה מיטבית, אין למדינה ברירה אלא לנסות להשתמש בכלים העומדים לרשותה כדי לכל הפחות לנסות לתקן את המצב. כל ההמלצות שהובאו כאן נועדו למטרה אחת בלבד: לאפשר יתר תחרות בשוק התקשורת, כדי לאפשר לה להגשים את ייעודה המקורי, והוא – להיות כלי יעיל להנגשת מידע לציבור ובמה לשוק חופשי של דעות.

במציאות הקיימת כיום, השיח התקשורתי הוא מונוליטי עד כדי אפשרות של סיכון ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל. נושאים רציניים אינם נידונים לעומק, חלופות אמיתיות אינן נבחנות, והעמדות המוצגות לציבור נוטות להיות חד-צדדיות ולהישמע על ידי "מומחים" למיניהם בצורה פסקנית. יכולתו של הציבור לקבל החלטות מושכלות נפגעת באופן משמעותי. גם מקבלי ההחלטות מקבלים תמונה מעוותת של דעת הקהל ועשויים להיות מושפעים ממנה. מכיוון שהנושאים העומדים על הפרק הם הרי גורל, טעויות בשיקול הדעת סופן לעלות בחיי אדם.

מטרתן של ההמלצות לנסות לעודד שחקנים חדשים להיכנס לשוק התקשורת (המודפסת, המשודרת או הדיגיטלית) באמצעות הסרת חסמים למיניהם וביטול הטבות לכלי התקשורת הקיימים. הכוונה היא להשתמש בכלים שעומדים לרשות המדינה כדי לאפשר תקשורת פלורליסטית יותר וכזאת שמשרתת בצורה טובה יותר את החברה הישראלית.

[1] שורץ, עדי. שיח ישראל 2.0 – מה השתבש? מכון משגב, 7 במאי 2024. https://www.misgavins.org/schwartz-what-went-wrong

[2] "תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה". המועצה להשכלה גבוהה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://did.li/ukkgT

[3] "השכלה גבוהה בישראל – נתונים נבחרים לשנת הלימודים תשפ"ג (2022/23)". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/423/06_23_423b.pdf

[4] "סגל אקדמי במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, תשפ"ג (2022/23)". הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוחזר בתאריך 10.7.2024. https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/182/06_23_182b.pdf

[5] כך לדוגמה מונו "ועדת מלץ לבחינת המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה" בשנת 2000; "ועדת וינוגרד לשכר לימוד" בשנת 2000; "ועדת שוחט לבחינת מערכת ההשכלה הגבוהה" בשנת 2006. בין גופי המחקר שפרסמו בשנים האחרונות המלצות למערכת ההשכלה הגבוהה היו מוסד שמואל נאמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה, פורום קהלת, מרכז אדוה ועוד.

[6] University of Austion. The Constitution of the University of Austin, Article VI, Sections 5-6, Retrieved on 12 July, 2024. https://shorturl.at/LUpVQ

[7] כשר, אסא. קוד אתי של ההתנהלות הראויה בתחומי חפיפה בין פעילות אקדמית לפעילות פוליטית. 7 במאי 2017. https://dailynous.com/wp-content/uploads/2017/06/israel-academic-ethics-code-hebrew-kasher.pdf; כשר, אסא. כשהאקדמיה בורחת מן האתיקה, השילוח, 26 במרץ 2018. https://shorturl.at/HQoc8

[8] סנג'רו, בועז. העליהום על אסא כשר אינו מוצדק, הארץ, 15 ביוני 2017. https://www.haaretz.co.il/opinions/2017-06-15/ty-article-opinion/.premium/0000017f-e0e5-d38f-a57f-e6f7aab40000

[9] ADL. Campus Antisemitism Report Card. Retrieved on 13 July 2024. https://www.adl.org/campus-antisemitism-report-card

[10] חוק זכויות הסטודנט, התשס״ז-2007. אוחזר בתאריך 13 ביולי 2024. https://shorturl.at/NajfU

[11] סיני, יובל. אסדרת פעילותם של מוסדות להשכלה גבוהה שאינם מתוקצבים. פורום קהלת, נייר מדיניות מס' 87, פברואר 2023. https://kohelet.org.il/wp-content/uploads/2023/03/KPF0138_Higher_Edu_Ref_Txt_21.2.23.pdf

[12] וינר, אסף ושוורץ-אלטשולר, תהילה. ריכוזיות בשוק התוכן העיתונאי-חדשותי. המכון הישראלי לדמוקרטיה, מחקר מדיניות 138, ינואר 2020, עמ' 37–38. https://www.idi.org.il/media/14030/concentration-of-ownership-in-the-news-content-market.pdf

[13] חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש״ן-1990. ספר החוקים הפתוח, https://shorturl.at/qJYVI

[14] הצעת חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ג-2023. https://www.law.co.il/media/computer-law/comm_law_2023_tazkir.pdf

[15] הערות מועצת העיתונות והתקשורת בישראל לתזכיר חוק התקשורת (שידורים), התשפ"ג-2023. מועצת העיתונות בישראל, 20 באוגוסט 2023. https://www.022.co.il/BRPortalStorage/a/4/66/77/81-OQTdq2WwMU.pdf

[16] נתוני שוק התקשורת הישראלי בראשית 2023: טלוויזיה ושירותי סטרימינג, איגוד האינטרנט הישראלי, ינואר 2023. https://www.isoc.org.il/sts-data/media_streaming_2023

[17] כביר, עומר. הלוויין נחת ברשת: yes בדרך להשלים המעבר לסטרימינג. כלכליסט, 27 בנובמבר 2022. https://www.calcalist.co.il/shopping/article/hkst6kepo

[18] חוק השידור הציבורי הישראלי, תשע"ד-2014. נבו. https://www.nevo.co.il/law_html/law01/501_075.htm#Seif11

[19] נתונים על פרסומי חובה בעיתונות הכתובה בשנים 2019–2023. מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 8 ביולי 2024. https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/5e04ac56-cee5-ee11-8162-005056aa4246/2_5e04ac56-cee5-ee11-8162-005056aa4246_11_20618.pdf

[20] הצעת חוק חובת פרסום הודעות באינטרנט, התשע"ו-2016. מאגר החקיקה הלאומי של הכנסת. https://main.knesset.gov.il/activity/legislation/laws/pages/lawbill.aspx?t=lawsuggestionssearch&lawitemid=575367

14.08.2024 0 comment

ישראל 2.0

פיקוח על מינוי אלופים ותפקידים בכירים בגופי הביטחון

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל 22.07.2024

אל"מ במיל' פרופ' גבי סיבוני & פרופ' קובי מיכאל

פתיח

הקדמה

בדוח מבקר המדינה "תהליכי המינוי של הקצונה הבכירה בצה"ל" נותח בין היתר גם תהליך מינוי אלופים בצה"ל.[1] הדוח מצא כמה ממצאים בעייתיים. ממצאים אלה מצטרפים לתחושות גוברות בציבור לאחר אירועי ה-7 באוקטובר באשר לאיכות הקצונה הבכירה, למונוליטיות בתהליך המינוי ולעובדה שרוב האלופים בצה"ל מייצגים עמדות דומות וברוב המקרים מתיישרים עם עמדת הרמטכ"ל.

בדוח המבקר נקבע שהתהליך למינוי אלופים מתבסס על נוהג לא מובנה ולא מתועד. התהליך מושתת בעיקרו על משא ומתן בין הרמטכ"ל כממנה ובין שר הביטחון כמאשר. תהליך מינוי האלופים שונה גם מתהליך המינוי לתפקידים בכירים בשירות הציבורי ובתאגידים ציבוריים בכך שקודם לקבלת ההחלטה על מינויים אלה מתקיים תהליך מובנה וסדור, שבמסגרתו נותנות ועדות ציבוריות ייעוץ או חוות דעת לממשלת ישראל בקשר למינויים אלה.

עוד קובעת הביקורת שאין בידי שר הביטחון כגורם המאשר בסיס נתונים שיוכל לסייע לו בעת אישור המינויים, למעט פרטים בסיסיים על המועמדים שהם מקבלים מצה"ל. עוד נקבע בביקורת כי הדיונים בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל אינם מתועדים, לכן לא ניתן לבדוק את הסיבות לאישור או לדחיית מועמדים. בנוסף, מקומו של ראש הממשלה [או הקבינט הביטחוני[2]] נפקד מהתהליך.

לצד ביקורת זו, מלחמת חרבות ברזל חשפה לציבור תופעה שבה לרוב המכריע של הקצונה הבכירה בצה"ל עמדות דומות מאוד, עד כדי אחדות דעים, תופעה שתוצאותיה בעייתיות עד הרסניות לצה"ל ולמדינת ישראל. תהליכי המינוי ללא כל בקרה אזרחית אפקטיבית הובילו לשכפול רעיוני של עיצוב תפיסת הפעלת הכוח ובניין הכוח, ולמעורבות הקצונה הבכירה בהיבטים שאינם מענייני הצבא. ברוב המקרים, קידומו של קצין בכיר שיחרוג מהשורות ייעצר, או שבמקרה הטוב הוא ימונה לתפקיד שאינו בליבה המבצעית של צה"ל.

המבקר מביא סדרה של המלצות, אולם אלה אינן נוגעות בליבת הצורך בפיקוח אזרחי על מינוי אלופים בצבא. אלא מתמקדות בעיקר במנגנונים הקיימים. נדמה שלאחר מתקפת ה-7 באוקטובר התבססו ההבנה וההסכמה בדבר ההכרח שבהידוק הפיקוח האזרחי ההדוק על צה"ל, ובכלל זה על מינוי הקצונה הבכירה.

לפיכך, במסמך זה נבקש לבחון היבטים הכרוכים במינוי בכירים בצה"ל ובגופי ביטחון אחרים. כך למשל מהות הצורך והסיבות לפיקוח אזרחי על מינוי בעלי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון; מיפוי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון המחייבים פיקוח אזרחי, ולבסוף הצעת מנגנון לפיקוח אזרחי על המינויים.

הצורך בפיקוח אזרחי על מינוי בעלי תפקידים בצה"ל ובגופי הביטחון

העדר פיקוח אזרחי מהותי או אפקטיבי על צה"ל יצר עם השנים בעיות רבות. ההנחה שמשרד הביטחון הינו גוף אזרחי המפקח על הצבא בשם הממשלה ומכוח חוק יסוד הצבא, ואכן זה היה צריך להיות מצב הדברים הנכון, אינה תואמת את המציאות הלכה למעשה. עם השנים התפתחה סימביוזה עמוקה בין משרד הביטחון לבין הצבא, כשברוב המקרים משרד הביטחון מייצג את הצבא בפני הממשלה ולא להפך. במאמר קודם שתיאר את הבעיות של מערכת הביטחון[3] נכתב שבפועל משרד הביטחון מתמקד בעיקר בלוגיסטיקה, בפרויקטים ובתעשיות ביטחוניות. המשרד כמעט אינו מצוי או מעורב בתפיסת הפעלת הכוח ותכנון בניין הכוח.

למעשה, אין בנמצא ולו גורם אזרחי אחד (לא הממשלה, לא משרד הביטחון ולא המל"ל) המנחה את צה"ל באופן מהותי ואפקטיבי לגבי תפיסת הפעולה, ובניין הכוח הנגזר ממנה. באופן הזה, הקצונה הבכירה אינה מאותגרת בשום צורה, ופועלת מכוח חשיבה קבוצתית לאור תפיסת הרמטכ"ל. דוגמה בולטת לכך היא תהליך שינוי תפיסת ההפעלה של צה"ל שגיבש הרמטכ"ל רב אלוף אביבי כוכבי. "תפיסת הניצחון" והתוכנית הרב-שנתית "תנופה" שנגזרה ממנה עברו בסדנאות המטה הכללי ללא התייחסות ביקורתית או מאתגרת של הקצונה הבכירה של צה"ל וללא כל מעורבות, אתגור או פיקוח אזרחי מהותי של הדרג המדיני, שסמך ידיו על תוכנית הרמטכ"ל כלשונה. זאת אף על פי שתפיסה זו הייתה בניגוד גמור לתפישת ההפעלה שהוביל קודמו בתפקיד, שגם היא התקבלה על ידי הקצונה הבכירה באופן גורף, ואף על פי שלתוכנית היו השלכות רוחביות מרחיקות לכת על שורה של ממדים שהם מעבר לממד הצבאי ובשל כך השליכה גם על סדרי עדיפויות מדינתיים (להרחבה ראו הספר "תנופה ותורפה").[4]

דוגמה זו מעידה על העדר שיח מהותי, פתוח, מאתגר וכן בתוך הצבא ובין הדרג הצבאי לדרג המדיני; יש מי שיאמרו אף "התקרנפות" של אלופי צה"ל בשל הבנתם שעליהם ליישר קו שמא יבולע להם, וחולשה מובנית של הדרג המדיני בשיח עם הדרג הצבאי וביכולת לאתגר את החשיבה הצבאית. גם אם נניח שהעדר ביקורת מתוך הצבא מבטאת הסכמה רחבה ומרצון של הקצונה הבכירה לקבל את השינוי, הרי שלא ניתן יהיה להתעלם מן העובדה שפירושה של הסכמה מסוג זה היא בחזקת עדות לאחדות המחשבה בקרב קציני הצבא. כך או כך, הדברים חמורים ומחייבים שינוי.

מאחר שבסביבה רווית איומים, שבה לצבא ולמהלכים צבאיים חשיבות והשפעה החורגות מהממד הצבאי, נחיצותו העקרונית והמהותית של הפיקוח האזרחי גדולה עוד יותר בהשוואה למה שמקובל לראות ולהבין כנורמטיבי בדמוקרטיות שאינן מתפקדות בתנאי דחק אסטרטגי כדוגמת ישראל. חולשת הדרג האזרחי הופכת בתנאים אלו לכשל משילותי ומאפשרת מציאות שבה החשיבה הצבאית וסדרי עדיפויות של הדרג הצבאי מעצבים את סדר היום המדינתי בכל הנוגע לסדרי העדיפויות. המשמעות היא שהדרג האזרחי פועל בסד האילוצים הצבאי באופן המשבש את יכולתו להוביל את סדר היום החשוב והמועדף בראייתו. למעשה, מדובר במציאות שבה נשללת מהאזרחים היכולת האמיתית להשפיע על סדרי העדיפויות באמצעות הבחירה הדמוקרטית. המציאות שנוצרה ברבות השנים חייבת להשתנות בכלל, ובעקבות ה-7 באוקטובר במיוחד. במסגרת תהליך שידוד המערכות המדינתי, מתחייבים התייחסות ומענה לחולשת הפיקוח האזרחי ומענים לחיזוקו הן ברמת הממשלה והמטה לביטחון לאומי שלצידה והן באמצעות הכנסת, כמי שמייצגת את הריבון – את העם.

תפקידים בצה"ל וגופי הביטחון המחייבים פיקוח אזרחי

להבנתנו, נכון יהיה שהפיקוח האזרחי על מינוי הקצונה הבכירה יופעל בשתי רמות או בשני ממדים. הראשון, מינוי לדרגת אלוף. מינוי זה מובא על ידי הרמטכ"ל לשר הביטחון ומחייב את אישורו. מאחר שמבקר המדינה כבר הצביע על בעייתיות במנגנון הקיים המתבסס על שיח שאינו שקוף בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, שיח שהמבקר הגדיר כתהליך של משא ומתן בין הצדדים על משקל תן לי ואתן לך, הרי שיש לייצר מנגנון מהודק יותר של התהליך ברוח הצעות מבקר המדינה, כפי שיפורטו להלן.

הממד השני נוגע לפיקוח פרטני על בעלי תפקידים מסוימים במטה הכללי. מוצע לקיים פיקוח פרטני לגבי בעלי התפקידים הבאים: סגן הרמטכ"ל, מפקדי זרועות אוויר וים, שלושת מפקדי הפיקודים המרחביים, ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים וראש אגף אסטרטגי. תפקידים אלו הם תפקידי ליבה שלהם השפעה מכרעת על גיבוש תפיסת הפעלת הכוח ובניינו.[5] אף ששאר תפקידי האלופים במטה הכללי חיוניים אף הם, הרי שלא מוצע להכפיף אותם לתהליכי הפיקוח הפרטני של הדרג האזרחי. לגישתנו, פיקוח דומה יש להשית גם על בכירים (מקבילים לדרגת אלוף) בשאר ארגוני הביטחון. יש לקבוע מיהם בעלי תפקידים שיידרשו לפיקוח אזרחי גם בארגונים האלה.

הצעת מנגנון לפיקוח אזרחי על המינויים

כאמור, מוצע לקיים את תהליך הפיקוח על מינויי הבכירים בשתי רמות או בשני ממדים: האחד למינוי אלופים בכלל, והאחר פרטני לפני מינוי לתפקידים ספציפיים. מבקר המדינה מציע לקיים תהליך בעל מתכונת מוגדרת ומעוגנת, תוך כדי שמירה על שיקול הדעת הרחב שיש בהקשר זה לרמטכ"ל ולשר הביטחון ועל יכולתם לתת מענה לתהליכי מינוי שיש בהם מצבים חריגים. להבנתו יש להרחיב את מעגל הפיקוח הזה מעבר לשר הביטחון ולכלול בו גם את ראש הממשלה ו/או את הקבינט הביטחוני, או גוף מצומצם יותר מטעמו ובהרשאתו. המבקר אף הציע זאת כשכתב שראוי להגדיר באופן ברור את מקומו של ראש הממשלה בתהליך מינוי האלופים.

באשר למינוי אלופים הרי שמוצע להעביר חומרי רקע על המועמדים לדרגת אלוף לראש הממשלה ו/או לקבינט הביטחוני ולקבע את תפקידו באופן שמינוי אלופים יחייב אישור של ראש הממשלה ו/או הקבינט הביטחוני ולא רק של שר הביטחון. במידת הצורך יוכל ראש הממשלה, כמי שעומד בראש הקבינט הביטחוני, להסתייע בוועדה מייעצת לצורך זה. יובהר שמסגרת התהליך האמור נוגעת רק להעלאה של קצין צה"ל לדרגת אלוף. הפסקה הבא מתייחסת למינויים לתפקידי ליבה בצה"ל.

לגבי המינוי לתפקידים כפי שתואר לעיל, ובאשר למינוי לתפקידים הבאים: סגן הרמטכ"ל, מפקדי זרועות אוויר וים, שלושת מפקדי הפיקודים המרחביים, ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים וראש אגף אסטרטגי, יתקיימו שני תהליכי שימוע חובה. האחד תהליך של הקבינט הביטחוני, והאחר תהליך של הכנסת באמצעות ועדת משנה מיוחדת למינויים של ועדת החוץ והביטחון. שימוע זה יאפשר לקבל תמונה טובה יותר של המועמד וגישתו המקצועית לתפקיד שאליו הוא ממונה. קיים תמיד סיכון בפוליטיזציה של תהליכי השימוע, אולם להבנתנו סיכון זה נסבל בהשוואה לסיכון הקיים של שכפול הקצונה הבכירה וקיבוע החשיבה הקבוצתית בצה"ל.

סיכום

במאמר זה ביקשנו לאתגר את המוסכמות ואת הנוהג הקיים בנוגע למינוי אלופים ככלל, ולמינוי בעלי תפקידי ליבה בצה"ל בפרט ובגופי הביטחון, במטרה להעשיר את השיח הציבורי בכל הנוגע למהות הפיקוח האזרחי על הצבא ועל המערכת הביטחונית בכללותה, וההכרח שבשיפורו בכלל, ובעקבות ה-7 באוקטובר בפרט.

חובה לשפר את הפיקוח האזרחי המהותי והאפקטיבי על הצבא ועל מערכת הביטחון. זאת לנוכח תהליכי אינדוקטרינציה וסוציאליזציה עמוקים שהתרחשו בצה"ל בעשרות השנים האחרונות, תהליכים שגרמו לטיפוח או למיסוד של חשיבת יחד קבוצתית שהובילה לאחדות דעים בקרב רובה המכריע של הקצונה בצבא, ולדיכוי שיח ביקורתי ומאתגר בתוך הצבא ובעיקר ברמת המטה הכללי. נוסף לכך, שיפור הפיקוח האזרחי גם מתחייב לאור חולשת הדרג המדיני כפי שבאה לידי ביטוי במאפייני השיח שבין הדרגים ובהעדר אתגור אזרחי של החשיבה הצבאית. יתרה מכך, כאשר שני מרחבי השיח נעדרים חסר המתח המתחייב שבין השקפות שונות, במובן של "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה".

מאמר זה מתמקד ברמה העקרונית של חולשת הפיקוח האזרחי כפי שהיא באה לידי ביטוי בתהליכי מינוי אלופים ובכירים בארגוני הביטחון לתפקידי הליבה, תוך התייחסות לחולשת הפיקוח האזרחי. שידוד המערכות המתחייב במדינה לאור אירועי ה-7 באוקטובר יחייב ניתוח עומק של הדברים ויצירה של מנגנונים קונקרטיים, ובחלק מהמקרים אף חקיקה מתאימה לצורך כך. כך גם בהקשר של פומביות התהליך. יש לבחון את המתח שבין הצורך בשקיפות לציבור לבין היבטים של ביטחון המדינה כדי שלא "נשפוך את התינוק עם המים".

פיקוח אזרחי מהותי ואפקטיבי על הצבא ועל מערכת הביטחון הינו צו השעה, וכנגזרת מפיקוח זה עולה גם פיקוח אזרחי על מינוי בכירים בצה"ל. נדמה שהתקופה שבה יכול היה כל רמטכ"ל לעצב את המטה הכללי כרצונו ובצלמו אינה יכולה לשוב עוד וכך, כמובן, כך גם בהתייחס לשאר ארגוני הביטחון של המדינה.

[1] דוח מבקר המדינה, תהליכי המינוי של הקצונה הבכירה בצה"ל, ירושלים, אלול התש"ע, אוגוסט 2010.

[2] התוספת של המחברים.

[3] גבי סיבוני, אתגרי הביטחון של ישראל לאור אירועי שמחת תורה, מכון משגב, 25.5.2024.

[4] עפרה בן ישי, יגיל לוי, רינת משה (עורכים), תנופה ותורפה – קריאות חברתיות בדוקטרינה הצבאית של ישראל, פרדס הוצאה לאור, פברואר 2024.

[5] ניתן לחשוב גם על הוספת מפקד זרוע היבשה לרשימה זו, אולם נדמה שפעולתו של זה הינה תוצאתית לתפיסות המתגבשות על ידי אחרים במטה הכללי.

22.07.2024 0 comment

קובץ:20220523 Fumio Kishida and Joe Biden 25.jpg CC BY 4.0

ישראל 2.0

הגיע הזמן לאמץ אסטרטגיה למרחב האינדו-פסיפיק

יוסף רוזן 21.07.2024

יוסף רוזן

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ”ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא: למה דווקא האינדו-פסיפיק?

מרחב האינדו-פסיפיק הפך בשנים האחרונות למוקד גאופוליטי מרכזי במערכת העולמית, בין היתר בשל השלכות הרוחב של היריבות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לבין סין. יריבות זו משתקפת הן במישור הכלכלי והן במישור הביטחוני, כאשר במרחב האינדו-פסיפיק נוסף גם ממד של פוטנציאל חיכוך ישיר בין המעצמות, בעיקר סביב טאיוואן וים סין הדרומי. זו באה לידי ביטוי גם בתחרות על ליבן של מדינות המרחב, שרובן משתייכות ל"דרום הגלובלי", וניסיון למשוך אותן לצד זה או אחר.

אף על פי שבבסיסו המונח אינדו-פסיפיק נועד לחזק שיתופי פעולה בין דמוקרטיות במרחב כנגד השפעת סין באזור, השינויים הגאו-אסטרטגיים בשנים האחרונות הובילו למציאות מורכבת יותר מאשר הפרדה ברורה בין המחנה הדמוקרטי לבין המחנה האוטוקרטי. המרחב כולל מדינות מגוונות זו מזו בגודל פיזי, עוצמה כלכלית וצבאית ובאופי המשטר, ורובן נוקטות גישה פרגמטית המתרחקת מתפיסת "סכום אפס" בניהול יחסיהן המדיניים עם ארה"ב וסין.

הפלישה הרוסית לאוקראינה, וכן המלחמה במזרח התיכון, הגבירו את תחושת חוסר הביטחון במרחב האינדו-פסיפיק. השילוב של ההתנהלות הלעומתית של סין בשנים האחרונות, לצד מגבלות מטריית ההגנה האמריקנית, בדגש על נכונות להפעלת כוח, כפי שבאים לידי ביטוי בשתי הזירות, מובילים את המרחב לנקוט גישה פרו-אקטיבית והגדלה של תקציבי ההגנה כנגד האיומים המתפתחים. בראשם, תרחיש פלישה של סין לטאיוואן והסלמה לכדי מלחמה כוללת בין ארה"ב לבין סין. שנית, הפרעה לנתיבי סחר בינלאומיים ופגיעה בחופש השיט, בייחוד באזור הפיליפינים בים סין הדרומי. איום פוטנציאלי נוסף הוא שימוש אפשרי בנשק גרעיני, כלקח מהרמיזות הרוסיות בנושא במהלך המלחמה נגד אוקראינה, שיגורי הטילים מצד צפון קוריאה (צפ"ק), וכן המשך המאמצים של איראן לפתח נשק גרעיני. יש לזכור כי במרחב האינדו-פסיפיק יש ארבע מדינות בעלות נשק גרעיני (לא כולל ארה"ב ורוסיה): צפ"ק, פקיסטן, הודו וסין. עצם האפשרות לשימוש בנשק גרעיני עלול להוביל למירוץ חימוש גרעיני ולהסרת הרסנים בשימוש בנשק קונבנציונלי להשגת מטרות מדיניות. לתרחיש זה השלכות שחורגות מגבולות האינדו-פסיפיק ורלוונטיות גם לישראל ולמזרח התיכון.

במישור הכלכלי, בעקבות המשבר באירופה, מדינות רבות במרחב האינדו-פסיפיק נפגעו קשות בשל הפרעה לשרשרות אספקה גלובליות של חומרי גלם, מזון ואנרגיה, אשר תורגמו, בין היתר, לאינפלציה גבוהה. לצד זאת, מרחב האינדו-פסיפיק צפוי להיות מנוע הצמיחה המרכזי של הכלכלה העולמית בשנים הבאות. האינדו-פסיפיק מכיל כ-65% מאוכלוסיית העולם (5.265 מיליארד איש), כ-40% מהתמ"ג העולמי (40.5 טריליון דולר) – צפוי לגדול ל-50% עד שנת 2040 – וכמחצית מהסחר הבינ"ל עובר במרחב.[1] נוסף על כך, חלקו של המרחב בשרשרות אספקה גלובליות, ובתוך כך גם של שבבים מתקדמים, הופך את המרחב לחיוני אף יותר לעתיד הכלכלה העולמית.

בנוסף, כנגזרת של המתיחות הבין-מעצמתית ובשילוב מגמה עולמית של היחלשות הדמוקרטיה, מדינות רבות באינדו-פסיפיק, בעיקר בדרום ובדרום-מזרח אסיה, חוות אי-יציבות כלכלית ופוליטית, הצפה של מתחים אתניים ואלימות גוברת על רקע סכסוכים טריטוריאליים ופוליטיים (הודו-פקיסטן, הודו-סין, פרובוקציות בין ים סין הדרומי וים סין המזרחי, מיאנמר והרוהינגה, בנגלדש ועוד).

מאפיינים אלה מחזקים גם את יחסי הגומלין והקשרים בין המרחבים הגאוגרפיים השונים, בדגש על האינדו-פסיפיק והמזרח התיכון. לצד הניסיונות של ארה"ב וסין להרחיב את השפעתן על מדינות "הדרום הגלובלי" במרחבים אלה, ניתן לזהות מאמץ גובר מצד האחרונות לפעול יחד למען אינטרסים משותפים מבלי לבחור צד ביריבות הבין-מעצמתית.

נוכח מציאות גאופוליטית זו, גם מדינות אחרות שאינן ממוקמות גאוגרפית באינדו-פסיפיק, ואף ברית נאט"ו, אימצו ומאמצות אסטרטגיה ייעודית למרחב כולו, המבטאת במידה רבה את הצורך בגישה רב-ממדית בניהול היחסים הבינלאומיים, והכרה גוברת בחשיבות המרחב במערכת העולמית.[2]

גבולות הגזרה

כיוון שלמרחב האינדו-פסיפיק אין גבולות מוגדרים, וכיוון שאינו מסגרת רשמית, יש המצמצמים או מרחיבים את תחומו הגאוגרפי בהתאם לשיקוליהם האסטרטגיים. אולם בהסתכלות על מכלול האינטרסים של מדינת ישראל, והגישה הפרגמטית של רוב מדינות המרחב, המסוגלת לקיים הבחנה בין שיתופי פעולה קונקרטיים לבין סוגיות מדיניות, נכון להתייחס למרחב האינדו-פסיפיק באופן מרחיב הכולל את מדינות הפסיפיק, צפון-מזרח אסיה, דרום-מזרח אסיה ודרום אסיה, כולל מדינות שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עימן.

בנוסף, על מנת לפשט את ההתמודדות עם השונות של המדינות במרחב זה, מוצע לחלק את מדינות המרחב בהתאם ליחסיהן עם מדינת ישראל והיקפם (ראו נספח: פירוט המדינות והמגמות לפי קטגוריות). כך, ניתן להתייחס לשותפות מרכזיות של ישראל במרחב המקיימות קשרים מלאים ומקיפים עם ישראל במגוון רחב של תחומים וגם תומכים בדרך כלל במדינת ישראל, וצריכים לשמש כעוגנים של מדינת ישראל במרחב; קבוצה שנייה כוללת שותפות של מדינת ישראל במרחב שהיקף היחסים עימן אינו מקיף דיו (או ממוקד בסקטורים ספציפיים) או שאינו בא לידי ביטוי בפורומים בינ"ל; ולבסוף, קבוצת מדינות שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל וחלקן אף עוין לישראל.

מרחב האינדו-פסיפיק וישראל

מדינת ישראל שוכנת באסיה, וכמדינת ביניים הקשורה הדוקות במרחב זה נדרשת גם כן לגבש אסטרטגיה עדכנית, פרגמטית ומורכבת הלוקחת בחשבון את מכלול האינטרסים, האתגרים וההזדמנויות הטמונות במרחב זה, על מנת למקסם את הרווחים עבור מדינת ישראל, לייצר נכסיות משמעותית מול ארה"ב במרחב ולחזק את שיתופי הפעולה עם מדינות האזור, בין היתר גם כחלק מהתכנון לחוסנה העתידי של מדינת ישראל לאחר המלחמה.

במישור המדיני, למדינת ישראל נוכחות מכובדת במרחב עם 12 שגרירויות ו-7 קונסוליות, כאשר הנוכחות הישראלית בהודו וסין היא הכי גדולה אחרי ארה"ב, דבר המעיד על חשיבות המרחב עבור ישראל. עם זאת, ישנו אתגר משמעותי לשבור את תפיסת משחק "סכום אפס" בין קשר רשמי ועמוק עם מדינת ישראל לבין הצורך של מדינות במרחב לדאוג לאינטרסים שלהן מול העולם הערבי והמוסלמי, ובחלק מהמקרים גם מול האוכלוסייה המוסלמית המקומית.

אתגר זה החריף בעקבות ה-7 באוקטובר, כאשר מדינות רבות התעלמו מחומרת האירוע והתייחסו למעשי חמאס כאל חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך וראו באירועים בסך הכול סבב אלימות נוסף בין הצדדים. מדינות רבות במרחב, בדגש על המוסלמיות, קראו להפסקת האלימות וקידום פתרון "שתי המדינות לשני עמים", ומעטות הביעו תמיכה ברורה בזכות ההגנה העצמית של ישראל, כאשר הבולטת מכולן הייתה הודו. כמו כן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הפך לקלף מרכזי במאבקי ההשפעה של המעצמות על מדינות המרחב, כאשר סין עושה זאת באופן רחב יותר ומציגה באופן קבוע עמדות פרו-פלסטיניות ובכלל זה חמאס, שבראייתה זוכים לקשב "בדרום הגלובלי".

ככל שהמלחמה התארכה, כך גם גדלה תחושת אי-הנוחות והזהירות בקרב ידידות ישראל במרחב. המציאות הנוכחית יצרה חשש מנראות גבוהה של יחסים עם ישראל בשל דאגה לדעת הקהל הפנימית והאינטרסים מול העולם הערבי, והובילה בפועל לקירור היחסים גם מצד מדינות ידידותיות. בה בעת, נוכח האיומים הגאו-אסטרטגיים במרחב האינדו-פסיפיק, והמאמצים ליצור ארכיטקטורה ביטחונית איתנה מולם, הניסיון הישראלי מהמלחמה בשילוב עם טכנולוגיות חדשניות מותירים מרחב לשיתוף פעולה, ומדגישים עוד יותר את הצורך במציאות הנוכחית באסטרטגיה ישראלית למרחב האינדו-פסיפיק שתסייע בניווט במרחב.

בהיבט הכלכלי, על פי הלמ"ס, בשנת 2022 היה הייצוא לאסיה ללא יהלומים בשיעור של 23% מכלל הייצוא הישראלי, והייבוא הישראלי מאסיה עמד על 27% מכלל הייבוא לישראל. בהפרדה בין סין לבין שאר מדינות אסיה, הייבוא הישראלי מסין עמד על 47% מכלל הייבוא מאסיה, בעוד שהייצוא הישראלי לסין היה 31% מתוך כלל הייצוא הישראלי לאסיה (ירד ל-29% ב-2023).[3] נתונים אלה מעידים על החשיבות של אסיה לכלכלת ישראל גם ללא הסחר עם סין, והגיוון ההולך וגדל בשוקי היעד של מדינת ישראל באסיה. יצוין כי הסחר ההדדי עם סין גדל למרות הצמצום בהשקעות הסיניות בישראל, ובמקביל ישנה עלייה בסחר ההדדי של ישראל עם הודו, יפן וקוריאה. מגמה זו השתנתה מעט ב-2023 נוכח ירידה בהיקף הייצוא הישראלי לאסיה (למעט יפן), אך שימור היקף דומה של ייבוא מהמרחב.[4]

הקשרים הכלכליים משתקפים גם בתשתית ההסכמית של מדינת ישראל עם המרחב: הסכם אס"ח בתוקף עם רפובליקת קוריאה (ההסכם הראשון עם מדינה אסיאתית – נכנס לתוקף ב-1.12.2022), וייטנאם (נחתם), הודו (במו"מ), סין (במו"מ), יפן (סקר היתכנות). כמו כן, שותפות ישראלית בארגונים פיננסיים אזוריים כגון ה-AIIB (הבנק האסיאתי להשקעה בתשתיות) בהובלה סינית, שחברות בו מדינות רבות שהינן שותפות של ארה"ב; וכן חברות ב-ADB (הבנק האסיאתי לפיתוח – בהובלת ארה"ב ויפן). בעקבות ה-7 באוקטובר הצטמצמה הפעילות והנוכחות הכלכלית של מדינות מרכזיות באסיה, והדבר בא לידי ביטוי גם בהיקף ההשקעות הזרות ובאופי ההשקעות המגיעות מאסיה.

שיתוף הפעולה הביטחוני של מדינת ישראל עם מדינות המרחב מהווה עוגן ונכס חשובים בקשרים עם האינדו-פסיפיק וכולל מכירה, העברת ידע, ייצור עם שותפים מקומיים, פיתוח משותף של טכנולוגיות מתקדמות, שירותי תחזוקה ועוד. לצד התחרות הגוברת בין התעשיות הביטחוניות על שוקי האינדו-פסיפיק, לתעשיות הישראליות, בוודאי לאחר הוכחת היכולות המבצעיות מאז ה-7 באוקטובר, יש ביקוש רב ויתרון יחסי ביכולות לבצע התאמות ושדרוגים על פלטפורמות קיימות ואחרות באופן משלים ולא מתחרה. מדינת ישראל זוכה למעמד דומה גם בתחומי הסייבר והלוט"ר, שקיבלו קשב רב בשל האיומים במזה"ת והפנמת הצורך בכלים להתמודדות עם איומים דומים גם במרחב האינדו-פסיפיק. מדינות הייצוא המרכזיות במרחב מבחינת ישראל הן הודו, וייטנאם, הפיליפינים וסינגפור, ולא צפוי שינוי ביחסים אלה.

היכן ההזדמנויות?

במישור המדיני, אף על פי שדפוס ההצבעה של מדינות רבות באינדו-פסיפיק בסוגיות הקשורות לישראל אינו חיובי, ישנה קבוצה קטנה של מדינות באינדו-פסיפיק שנוקטות עמדה חיובית יותר כלפי מדינת ישראל אשר נעה בין הימנעות לתמיכה, לרוב בהתאם לעמדות ארה"ב והאיחוד האירופי בהצבעה נתונה (בייחוד יפן, דרום קוריאה ואוסטרליה). למרות זאת, דפוס ההצבעות של מדינות אלה בארגונים בינלאומיים אינו מהווה אינדיקציה משמעותית לתפיסתן הפרגמטית והחיובית כלפי ישראל במישורים אחרים, כולל בקרב מדינות האזור שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל.[5]

דוגמה בולטת לכך גם אחרי ה-7 באוקטובר היא אינדונזיה, שמצד אחד הביעה תמיכה בפלסטינים, מתוקף מעמדה כמדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר ועמדתה המסורתית למען הפלסטינים, אך מנגד הביעה נכונות לתהליך הדרגתי שבסופו כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, במסגרת ה-OECD. לאחרונה אף היו דיווחים על נכונות אינדונזית לתרום כוחות שמירת שלום ליציבות האזור ב"יום שאחרי" ותמיכה בתוכנית שהציג הנשיא ביידן. דוגמה זו מהווה אינדיקציה חזקה יותר באשר לאינטרסים של מדינות במרחב האינדו-פסיפיק מול ישראל והפער בין הרטוריקה האנטי-ישראלית לבין המעשה.[6]

בנוסף, לצד מסגרות אזוריות ובינלאומיות שישראל שותפה להן, דוגמת ה-ADB, CICA (הארגון לשת"פ ובניית אמון באסיה) וה-AIIB, קיימות מסגרות אזוריות במרחב שמדינת ישראל עדיין אינה שותפה להן, וברובן המכריע הן כוללות מדינות ידידותיות לישראל ברמה הבילטרלית. כך למשל ה-QUAD (מסגרת לשת"פ בין ארה"ב, יפן, הודו ואוסטרליה), AUKUS (מסגרת לשת"פ ביטחוני וטכנולוגי בין ארה"ב, אוסטרליה ובריטניה) ו-ASEAN (ארגון מדינות דרום-מזרח אסיה).

מסגרות פוטנציאליות נוספות עבור מדינת ישראל:

IPEF (Indo-Pacific Partnership Framework)[7] – מסגרת שנוסדה במאי 2022 על ידי ארה"ב וכוללת עוד 13 מדינות חברות. מסגרת זו מתמקדת בארבעה תחומי ליבה: סחר, שרשרות אספקה, אנרגיה נקייה ומיסים. השותפות למסגרת זו יכולות לבחור באיזה תחום לשתף פעולה ואינן מחויבות לעסוק בכולם.
RCEP (The Regional Comprehensive Economic Partnership)[8] – זהו הסכם אזור סחר חופשי (אס"ח) בין ארגון ASEAN לבין שותפותיו: סין, יפן, אוסטרליה, קוריאה וניו זילנד. בשלב זה, ההסכם מכסה כ-30% מהתמ"ג העולמי ונוגע למגוון סקטורים.
MRC (Mekong River Commission)[9] – מסגרת אזורית קטנה המתמקדת בפיתוח אזור המקונג וחברות בה 4 ממדינות ASEAN: קמבודיה, לאוס, תאילנד ווייטנאם. מסגרת זו רלוונטית ליכולות הפיתוח של מדינת ישראל.
BIMSTEC (Bay of Bengal Initiative for Multi-Sectoral Technical and Economic Cooperation)[10] – מסגרת אזורית המתמקדת בפיתוח כלכלי של מפרץ בנגל וחברות בה שבע מדינות (בנגלדש, בהוטן, הודו, סרי לנקה, מיאנמר, נפאל ותאילנד) – כולן שותפות של ישראל מלבד בנגלדש.

המישור הכלכלי

לצד השינויים בסחר הבינלאומי של ישראל, גם תחום ההשקעות נפגע. ראשית, נוכח היריבות הבין-מעצמתית בין ארה"ב לבין סין, היקף ההשקעות הסיניות בהייטק הישראלי וכן בפרויקטים גדולים של תשתיות הצטמצם במידה ניכרת. מי שנכנסו בעבר לוואקום הן שתי האדריכליות של האינדו-פסיפיק: יפן והודו. הראשונה עדיין מובילה את זרם ההשקעות להייטק הישראלי, כולל באמצעות הגדלה ניכרת של נוכחותה הפיזית באמצעות משרדים ומרכזי מו"פ של חברות יפניות מובילות בעשור האחרון. אך במהלך 2023, בשל שילוב של אי-יציבות פנימית בישראל והמלחמה נגד החמאס, היקף ההשקעות היפניות ירד לרמה דומה לזו של 2018, כ-662 מיליון דולר, וגם נפח הפעילות והנוכחות היפנית בישראל הצטמצמה עד מאוד;[11] באופן דומה הודו, שאינה משקיעה בולטת בהייטק הישראלי, ולאורך השנים השקעותיה המועטות התמקדו בסקטורים בודדים הנמצאים בליבת היחסים בין המדינות, דוגמת תשתיות, ביטחון וחקלאות, צמצמה את הפעילות העסקית מול ישראל בשל חוסר היציבות. בולטת במיוחד הפעילות של הודו מול איחוד האמירויות לקידום פרויקטים שיועדו למסגרת ה-I2U2, ולמימוש החלקים בתוכנית IMEC הרחק מישראל. הגם שניכרת ירידה בהיקף המשלחות העסקיות לישראל, וישנה זהירות במתן פרופיל גבוה ליחסים עם ישראל, גם בקרב ידידותיה של ישראל, העניין האסיאתי בטכנולוגיות ישראליות עדיין גדול, והפוטנציאל המשמעותי עבור ישראל נמצא בטכנולוגיות מתקדמות הניצבות בליבת התחרות בין ארה"ב לבין סין. לישראל יש הזדמנות להגביר את נכסיותה ולהשיג דריסת רגל במסגרות בהובלה אמריקנית באינדו-פסיפיק, בתחומי השבבים, AI, מחשוב קוואנטום וביו-טכנולוגיה.

המישור הביטחוני

בעקבות המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה, וכן המלחמה במזרח התיכון, מרחב האינדו-פסיפיק נמצא במגמה משמעותית של הגדלת הוצאות הביטחון נוכח האיומים המתפתחים, כולל בקרב מדינות פציפיסטיות כמו יפן; קידום תפיסה ביטחונית-אסטרטגית אקטיבית יותר המגלמת השקעות בטכנולוגיות ובניין כוח מהווה הזדמנות אדירה למדינת ישראל. על בסיס הניסיון מזירות אירופה והמזרח התיכון, נראה כי עניין מרכזי של מדינות המרחב נוגע למערכות הגנ"א, כטב"מים, טילים וסייבר. מגמה זו מהווה הזדמנות עבור ישראל למנף את היכולות והניסיון שנצברו במלחמה לטובת הגדלת הייצוא הביטחוני, לצד העמקת הדיאלוג ושיתוף הפעולה עם מדינות מרחב האינדו-פסיפיק.

לצד זאת, מדינות במרחב פועלות לגוון את תמהיל הייבוא הביטחוני שלהן מרוסיה לטובת טכנולוגיות מערביות, דבר המייצר הזדמנויות נוספות לייצוא הישראלי. הדבר נכון הן לגבי העמקת השת"פ הביטחוני עם שותפות ותיקות והן לגבי האפשרות לפתח קשרים ביטחוניים עם מדינות נוספות, זאת למרות רגישות של חלק מהמדינות כלפי הסוגיה הפלסטינית.

המספרים מגבים זאת, כאשר בשנת 2023 שוב שבר הייצוא הביטחוני הישראלי את שיא כל הזמנים, יותר מ-13 מיליארד דולר, השווה כפליים משיעור הייצוא הביטחוני ב-2018. הרכיבים העיקריים בייצוא בשנת 2023 היו מערכות הגנ"א, טילים ורקטות (36%), מכ"מ ומערכות לוחמה אלקטרונית (11%), אמצעי ירי ושיגור (11%), כלי טיס מאוישים (9%) ועוד. כמו כן, עיקר הייצוא הביטחוני הישראלי היה לאסיה והפסיפיק עם 48%, כאשר במקום השני אירופה עם 35%.[xii]

עקרונות האסטרטגיה המוצעת

לאור המאפיינים לעיל, אין ספק כי נדרשת אסטרטגיה מקיפה של מדינת ישראל מול מרחב האינדו-פסיפיק. אסטרטגיה זו צריכה להיות המסגרת לחיזוק עוצמתה הכלכלית, הביטחונית והמדינית של מדינת ישראל, ויצירת מכפילי כוח יחד עם מעצמות ביניים נוספות במרחב, על מנת לתמוך ולקדם את האינטרסים של מדינת ישראל: גיוון משענות וניהול מדיניות חוץ רב-ממדית, רתימת הקהילייה הבינ"ל לבלימת תוכנית הגרעין האיראנית, שבירת התפיסה של משחק "סכום אפס" בהקשר של הסוגיה הפלסטינית, והתייצבות בקדמת החדשנות הטכנולוגית בעולם. לאסטרטגיה שכזו יש גם כוח ככלי דיפלומטיה ציבורית שמאותת למרחב האינדו-פסיפיק על החשיבות שמדינת ישראל מייחסת לו.

דווקא בשל היריבות בין ארה"ב לבין סין, והנטייה הישראלית לבחון התפתחויות גאופוליטיות מעיניים אמריקניות ומערביות, חשוב לנקוט גישה פרגמטית בדומה לרוב מדינות המרחב, המתמקדת באינטרסים המיידים של מדינת ישראל וניצול הזדמנויות מול כלל המרחב, בין אם בילטרלית ובין אם במסגרות מינילטרליות ואזוריות, תוך התייחסות לארה"ב ולסין כגורמים מעצבים מרכזיים במרחב, אך כאלה שמחייבים אסטרטגיה נפרדת לאור השפעתה הגדולה של היריבות הבין-מעצמתית על מדינת ישראל. באופן טבעי, העוגנים לאסטרטגיית האינדו-פסיפיק צריכים להיות המדינות הקרובות יותר בזהות האינטרסים לישראל ובהן הודו, יפן, אוסטרליה, קוריאה וסינגפור.

אחת המטרות של אסטרטגיה זו היא ביסוס מדינת ישראל כגשר טכנולוגי בין האינדו-פסיפיק למחנה הפרגמטי במזרח התיכון ואגן הים התיכון. גם אם בשלב זה נראה כי הסיכוי לכך קלוש בשל המלחמה, ישנו מרחב מספיק גדול לקדם זאת בצעדים קטנים אך בטוחים לאורך מתווה תוכנית IMEC, השואפת לחבר את דרום אסיה לאירופה בציר יבשתי דרך המפרציות וישראל.

אסטרטגיה זו צריכה לשמש מכוון מדיני מרכזי בגיבוש מדיניות פרטנית מול מדינות עניין מרכזיות במרחב, דוגמת הודו, יפן וסין. בכל מקרה, מדינת ישראל אינה צריכה להפנות אסטרטגיה זו נגד מדינה כלשהי, אלא להדגשת הנכסיות של מדינת ישראל למרחב בתחומי טכנולוגיה, כלכלה וביטחון.

המלצות

ההמלצות המובאות בחלק זה מתייחסות למהלכים הנוגעים למרחב כולו או לכמה מדינות במרחב, יכולות לשמש כבסיס לאסטרטגיה הכוללת המוצעת במסמך, ולכן אינן כוללות פירוט של המלצות לפעולה ומדיניות מול כל אחת ממדינות העניין במרחב.

ראשית, בשל החשיבות של מרחב האינדו-פסיפיק למדינת ישראל, ומתוך ראייה מרחבית ולא רק בילטרלית, מומלץ כי ממשלת ישראל תקים פורום בין-משרדי קבוע שיתמקד באינדו-פסיפיק ויהיה בעל אוריינטציה ביצועית. פורום זה צריך לכלול את מרבית משרדי הממשלה בהובלה של המטה לביטחון לאומי או משרד ראש הממשלה, לגבש תמונת מצב עדכנית של התפתחויות (שליליות וחיוביות) במרחב אשר רלוונטיות לישראל, להציף סוגיות לקידום שנמצאות על הפרק ונתקלות בחסמים, להצביע על הזדמנויות מדיניות וכלכליות במרחב, לקדם תשתית הסכמית שתתמוך בפעילות המגזר הפרטי והאקדמיה במרחב, ולהתבסס על עבודת הפורום כדי לקבוע עקרונות יסוד מוסכמים לאסטרטגיה כוללת למרחב האינדו-פסיפיק, שתובא לאישור הממשלה.

במקביל, לסייע ולעודד פרויקטים ומיזמים משותפים עם מדינות המרחב בתחומים שנוגעים לצרכים המיידיים והעתידיים שלהם על רקע המציאות הגאופוליטית המשתנה – ביטחון מזון, מים, חקלאות, בריאות ואנרגיה בת-קיימא. על מנת לצמצם את מידת הרגישות והזהירות שביחס לישראל בעת הזו, רצוי שהמגזר הפרטי והאקדמיה יובילו מאמץ זה, בעוד שהממשלה תסייע מאחורי הקלעים. הדבר רלוונטי במיוחד עבור יעדי הפיתוח של המדינות הפחות מפותחות במרחב, כולל אלה שאינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך יכולות להסתייע בטכנולוגיות ישראליות משנות חיים. בהקשר זה יש להתמקד בייחוד בשתי המדינות הבאות:

אינדונזיה: אף על פי שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, לאינדונזיה קשרים עסקיים ענפים עם ישראל. בחירתו של Prabowo Subianto הפרגמטי מהווה שינוי לטובה עבור ישראל, לאחר שגם בתפקידיו הקודמים ניאות להיפגש עם גורמים ישראליים רשמיים, ונראה כי למרות המלחמה בעזה והתמיכה המסורתית של אינדונזיה בפלסטינים קיימת נכונות אמיתית לתהליך הדרגתי שבסופו נורמליזציה עם מדינת ישראל.[xiii]השינויים האזוריים באינדו-פסיפיק תומכים בכך – ראשית, פומביות ושדרוג היחסים בין ישראל לבין סינגפור לא גררו תגובות נזעמות מכיוון אינדונזיה, כפי שחששו תחילה בסינגפור; שנית, הרצון של אינדונזיה תחת סוביאנטו לנהל מדיניות חוץ אקטיבית יותר, ובתוך כך להצטרף ל-OECD, תוך הסכמה לקדם את היחסים עם ישראל; שלישית, אינדונזיה שומרת על מידה רבה של עצמאות מדינית נוכח לחץ המעצמות, ונראה כי למרות היחסים הקרובים עם סין תחת הנשיא הקודם, הממשל החדש באינדונזיה ינסה להתקרב גם לארה"ב.
בנגלדש: מדינה הנמצאת במשבר פנימי עמוק תקופה ארוכה על רקע מאבקים בין השלטון לאופוזיציה ושחיקת הדמוקרטיה במדינה, כך לטענת ארה"ב. המדינה המוסלמית אומנם נחשבת לאחת המדינות הנחשלות במרחב, אך במגמת צמיחה מרשימה כבר כעשור, כולל במהלך הקורונה, וצפויה להשתדרג לקטגוריית המדינות המתפתחות בשנת 2026.[xiv] אף על פי שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, מדובר בשותפה קרובה מאוד של הודו, ובייחוד של ממשלת ה-BJP, וכן של יפן, המובילה במתן סיוע לפיתוח המדינה. יחד עם מיקומה האסטרטגי במרחב, והקשר למדינות ערב, לבנגלדש פוטנציאל למלא תפקיד משמעותי יותר באינדו-פסיפיק. בעקבות ה-7 באוקטובר, עמדת בנגלדש לא חרגה מהקווים המסורתיים ומתמיכתה בפלסטינים, אך לא הייתה קיצונית כנגד ישראל בדומה למדינות מוסלמיות אחרות במרחב, בדגש על מלזיה והמלדיביים. על רקע זה ישראל יכולה וצריכה לפעול מול בנגלדש, תחילה בפרויקטים רלוונטיים לפיתוח המדינה, ובייחוד התמודדות עם פגעי האקלים, ניהול מים וחקלאות.

בכל מקרה, מול שתי מדינות אלה חשוב לפעול Bottom-up ולחזק את האמון מול הקהילות השונות במדינות אלה, ולא להסתמך אך ורק על ניהול מגעים וביסוס קשרים עם האליטות השולטות שם.

שלישית, חיזוק הקשרים של מדינת ישראל עם מסגרות אזוריות באינדו-פסיפיק, באמצעות מדינות העוגן, על בסיס צרכים ויכולות טכנולוגיות, או על בסיס תת-אזורים, למשל מאמץ מול ארה"ב להשתלבות ב-IPEF, וכן במסגרת רובד השת"פ השני ב-AUKUS המאפשר שת"פ טכנולוגי עם מדינות שאינן חברות, ייתכן גם כתמורה מדינית למהלכים של ישראל בזירות אחרות; מינוף הקשר עם הודו בכדי לקדם פרויקטים משותפים בדרום אסיה, ולמלא תפקיד משמעותי ביישום תוכנית IMEC, שבשלב זה מתקדמת ללא ישראל.

כמו כן, יש לפעול לשיתופי פעולה נקודתיים עם ארגון ASEAN – זהו ארגון שכולל את מדינות דרום-מזרח אסיה הכוללים אוכלוסייה של כמעט 700 מיליון איש, ותמ"ג של מעל 4 טריליון דולר – תוך התגברות על חסמים פוטנציאליים מצד מדינות מוסלמיות בארגון. הארגון כולל 10 מדינות, ורובן מקיימות יחסים דיפלומטיים טובים עם מדינת ישראל, בדגש על וייטנאם, הפיליפינים, תאילנד וסינגפור, שחשובות גם במישור הבילטרלי.

בהיבט הטכנולוגי, על מדינת ישראל לבסס דיאלוג אסטרטגי-טכנולוגי עם ארה"ב ושותפותיה באינדו-פסיפיק ובמסגרתו, תחת תשתית הסכמית מתאימה, לאפשר שיתוף מידע הדדי וכן מחקר ופיתוח משותפים של טכנולוגיות העתיד. מדינות המוקד לכך צריכות להיות יפן, סינגפור וקוריאה.

במישור הביטחוני, המרחב ימשיך להיות יעד מרכזי עבור התעשיות הביטחוניות הישראליות, אך לצד מכירות, ועל רקע המלחמה, יש לבחון שיתופי פעולה להרחבת בסיס הייצור הביטחוני של מדינת ישראל ולתמוך זאת בהסכם שיבטיח אחסון ואספקה עבור צורכי מדינת ישראל בקרב שותפות אמינות במרחב.

לבסוף, יש לגבש פעילות ממוקדת מול המדינות המוסלמיות במרחב אשר לא חוו באופן ישיר את השינויים שהסכמי אברהם החלו להוביל במזרח התיכון טרם ה-7 באוקטובר. עמדתן השלילית כלפי ישראל מבטאת תמיכה מסורתית ואוטומטית בפלסטינים, אך נובעת במידה רבה מחוסר היכרות עם המרחב ועם מפת האינטרסים העדכנית במזרח התיכון. על מנת לשנות זאת יש לטפח קשרי קהילות באמצעות אקדמיה ודיאלוג בין-דתי לשינוי התפיסה השלילית כלפי ישראל, ולמקד מאמץ זה מול אינדונזיה ובנגלדש.

מעבר לכך, ישנן המלצות הנוגעות למדינות ספציפיות במרחב, שמימושן בעל פוטנציאל להשפעה ברמה האזורית ועל כן הן מצוינות במסמך זה.

סין: יש לראות בה חלק אינטגרלי מהאינדו-פסיפיק ולשרטט מפת דרכים לניהול היחסים עימה באופן המותאם למדיניותה כלפי מדינת ישראל מאז ה-7 באוקטובר, ונוכח הסימנים להידוק הקשר והתיאום בינה לבין רוסיה והציר האיראני. בתוך כך, יש לגדר את היחסים הכלכליים לתחומים שאינם מהווים סיכון לביטחון הלאומי של ישראל, ולשמר דיאלוג תכוף מולה כדי לבלום הידרדרות נוספת ביחסים. חשוב שגבולות גזרה אלו בנוגע ליחסי ישראל-סין יהיו שקופים ככל הניתן, על מנת לא להלבין את פני הסינים ולמנוע מראש פעילות סינית במגזרים המסכנים את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ככל שהיחסים הבילטרליים בין המדינות יישמרו, כך גם יהיו למדינת ישראל יותר מנופים פוטנציאליים מול סין, לעומת מצב של נתק מוחלט.

טאיוואן: על אף תמיכתה בישראל, ביתר שאת, מאז ה-7 באוקטובר כתמונת ראי לעמדת סין, אין לשנות את מדיניות ישראל הנוכחית הדוגלת ב"סין האחת" בדומה לארה"ב. ארצות הברית טרם שינתה את מדיניותה כלפי טאיוואן, ועל כן אין כל סיבה למדינת ישראל לקדם שינויים שחורגים מהקו האמריקני בסוגיה זו. עם זאת, יש לפעול להרחבת בסיס היחסים בין ישראל לבין טאיוואן, ולבחון מתן פומביות לחלק משיתוף פעולה זה, כתגובת נגד לתמיכת סין בפלסטינים.

הודו: מינוף השת"פ הביטחוני לטובת ייצור וייצוא של אמצעי לחימה וטכנולוגיות ביטחוניות מאושרות לצד שלישי במרחב האינדו-פסיפיק. במקביל, עידוד הצד ההודי להגמיש את כללי רכש הגומלין על מנת שניתן יהיה ליישם התחייבויות רכש גומלין בפרויקטים שנוגעים לפיתוח בר קיימא, ביטחון מים, מזון ואנרגיה, אשר יכולים להניב פירות גם למדינות נוספות בדרום אסיה. כמו כן, יש לשדרג את מרכזי המצוינות בחקלאות שמדינת ישראל מפעילה בהודו על מנת להכשיר חקלאים הודים ואף כאלה ממדינות שכנות, לחממות טכנולוגיות בתחומי הפודטק והאגרוטק או למטרות ייצוא תוצרת חקלאית לדרום אסיה.

יפן: ריכוז מאמץ להסרת החסמים הבירוקרטיים המעכבים את מימוש חלון ההזדמנויות בקידום שת"פ ביטחוני-תעשייתי בין המדינות, אשר יתרום גם לנכסיות ישראל במרחב כגורם שמסייע להגנה. לצד זאת, יש לבחון יחד עם יפן גיבוש מסגרות למחקר ופיתוח עם מדינות חדשניות נוספות במרחב, בתחומי החלל, אינטליגנציה מלאכותית והגנת סייבר.

סינגפור: אחת מידידותיה הגדולות של מדינת ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, המהווה עוגן של חדשנות בשיתוף הפעולה עם מדינת ישראל אשר עשוי לשמש כבסיס להרחבת שת"פ זה עם מדינות נוספות במרחב הנתפסות כמובילות טכנולוגית, כגון יפן, קוריאה וטאיוואן. לצד זאת, עיר-המדינה עוברת שינוי היסטורי בזירה הפנימית הטומן בחוב גם השלכות אפשריות על הקשר עם ישראל. מאמצי השלטון הסינגפורי לשמור על המרקם החברתי העדין בין הקבוצות האתניות השונות ניכר גם בזהירות שמאפיינת את יחסי סינגפור עם ישראל מאז ה-7 באוקטובר. אומנם היחסים הביטחוניים והטכנולוגיים רחבים ואינטימיים ביותר, אך בטווח הארוך לא ניתן להישען רק עליהם כדי לשמר את הידידות בין המדינות, שחיונית גם בזירה המדינית – האזורית והבינלאומית – כגורם משפיע לטובת ישראל. על כן, יש להשקיע בקשרי חינוך ואקדמיה על מנת לחזק את הקשר של הדור הצעיר בסינגפור למדינת ישראל ותפקידה בבניין כוחה של סינגפור מיום היווסדה. כמו כן, הקשר בין המדינות יכול וצריך להוביל לשיתופי פעולה בין-אזוריים בין האינדו-פסיפיק לבין המזרח התיכון.

לסיכום, למרות המלחמה והצורך להתמקד בצרכים המיידיים, ישנן הזדמנויות רבות עבור מדינת ישראל במרחב האינדו-פסיפיק, ומימושן בהקדם הינו אינטרס לביטחון הלאומי, הן בטווח הקרוב והן כחלק מתכנון ארוך טווח. הצעד הראשון לשם כך הוא אימוץ אסטרטגיה רשמית למרחב האינדו-פסיפיק.

נספח: פירוט מדינות לפי קטגוריות

[1] Biswas Rajiv, “The Ascent of APAC in the global economy”, S&P Global. https://www.spglobal.com/marketintelligence/en/mi/research-analysis/the-ascent-of-apac-in-the-global-economy-june22.html

[2] NATO:

https://www.nato.int/cps/en/natohq/topics_183254.htm#:~:text=The%202022%20Strategic%20Concept%20also,challenges%20and%20shared%20security%20interests%E2%80%9D

[3] Central Bureau of Statistics: https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2023/029/16_23_029maz_usd.pdf

[4] Central Bureau of Statistics: https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/DocLib/2024/026/16_24_026maz_usd.pdf

[5] רוזן יוסף, "חרבות ברזל ותמיכת הקהילה הבין-לאומית”. מכון משגב לביטחון לאומי. https://www.misgavins.org/the-support-of-the-international-community

[6] Strangio, Sebastian, “Indonesia ready to send peacekeepers to Gaza”, The Diplomat. https://thediplomat.com/2024/06/indonesia-ready-to-send-peacekeepers-to-gaza-prabowo-says

[7] The White House: https://www.whitehouse.gov/briefing-room/statements-releases/2022/05/23/fact-sheet-in-asia-president-biden-and-a-dozen-indo-pacific-partners-launch-the-indo-pacific-economic-framework-for-prosperity

[8] Enterprise Singapore: https://www.enterprisesg.gov.sg/grow-your-business/go-global/international-agreements/free-trade-agreements/find-an-fta/rcep

[9] Mekong River Commission: https://www.mrcmekong.org

[10] BIMSTEC: https://bimstec.org/bimstec-charter

[11] אורבך מאיר, "חזרה לרמה של 2018". כלכליסט. https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/r17mqoont

[12] משרד הביטחון, סיב"ט: https://www.mod.gov.il/Service_Business/export/AboutSibat/Pages/exportdata.aspx

[13] רוזן יוסף, "נשיא חדש באינדונזיה". מכון משגב לביטחון לאומי. https://www.misgavins.org/rozen-a-new-president-in-indonesia

[14] Rozen Joseph, “Why the US should be neutral in Bangladesh”. The diplomat.

https://thediplomat.com/2023/05/why-the-us-should-be-neutral-in-bangladesh

21.07.2024 0 comment

ישראל 2.0

שיקום מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי בעיני ארה"ב מחייב ניצחון ללא עוררין בעזה

פרופ' זכי שלום 11.07.2024

פרופ' זכי שלום

פתיח

מבוא

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וארצות הברית הושתתה, מיום הקמתה של מדינת ישראל, על ההנחה שמדינת ישראל היא מדינה חזקה ובעלת עוצמה צבאית, כלכלית, מדעית וטכנולוגית המעמידה אותה במקום מכובד בקהילייה הבינלאומית.[1] האות ניתן כבר לאחר מלחמת העצמאות. ניצחון היישוב היהודי, הקטן יחסית, מול שבעה צבאות ערב, הצית את הדמיון בארצות הברית. על רקע המלחמה הקרה והצורך למנוע התבססות סובייטית במזרח התיכון התגבשה בממשל האמריקני ההערכה שישראל יכולה להיות לעזר רב למערב במימוש משימה זו.

הערכה זו הובילה את מעצמות המערב, ובראשן ארצות הברית, לבחון אפשרויות של חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל כבר בשנים הראשונות לקום המדינה.[2] הנחת היסוד הייתה ששיתוף פעולה זה יעצים את מעמדה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. הכרה זו לא מנעה ממעצמות המערב לנהל במקביל מדיניות של פייסנות מול מדינות ערב במטרה לרתום אותן לצידן. ישראל, למותר לציין, היא זו שהתבקשה "לשלם" את מחיר הפיוס של מדינות ערב.

מדינת ישראל חזקה, כך סברו בממשל, תרתיע את העולם הערבי מפני מתקפה עליה.[3] בהדרגה תיווכחנה מדינות ערב שלנוכח עוצמתה של מדינת ישראל וקשריה ההדוקים עם ארצות הברית, מוטב יהיה להן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית במקום להתבוסס במלחמות חסרות תוחלת. אגב כך, יבינו כל מדינות האזור שהתחברות עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, היא "חיבור מנצח" היכול לשרת את האינטרסים של מדינות ערב בצורה יעילה יותר מזו שתושג כתוצאה מהתחברות עם ברית המועצות.

שורה של מרכיבים ערכיים המשותפים לישראל ולארצות הברית כאחת, כמו הַדְּבֵקוּת במשטר דמוקרטי-ליברלי, עמידה על זכויות הפרט, חופש הביטוי והפולחן וכיבוד האמונה הדתית של כל בני האדם, אמורה הייתה לתת למערכת היחסים בין שתי המדינות ממד אידיאולוגי ערכי: "ישראל", קובע נייר מחקר של איאפ"ק, "היא אחת מ-22 מדינות בעולם שמקיימת מערכת בחירות חופשית והגונה מאז 1949. כל אזרחי ישראל מעל לגיל 18 זכאים לבחור לכנסת ללא קשר לדת, מין ומוצא אתני"; נשים בישראל משרתות בתפקידים מגוונים בכל מוסדות הציבור בישראל, כולל בתפקידי לחימה בצה"ל; החוק בישראל אוסר על הפליה מכל סיבה שהיא; ערביי ישראל נהנים משוויון וחופש מוחלט; רבים מהם נבחרים לכנסת, חלקם מונו לשרים בממשלה.[4]

מלבד זאת, קבע אותו מחקר, מדינת ישראל מוכרת כמדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון. היא שומרת בקנאות על חופש הביטוי של כל הזרמים בחברה. בני דתות שונות, ובכללם נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, בהאיים, שומרונים ועוד, חיים בה בחופש פולחן מלא.[5]

יחד עם זאת חשוב לזכור כי שני המרכיבים לא עמדו על רף אחד. הגם שנציגים ישראלים ואמריקנים מרבים להדגיש את חשיבותו של הממד הערכי ביחסי ישראל-ארצות הברית, בסופו של דבר הממד הדומיננטי הוא הממד הריאליסטי, המתבסס על אינטרסים וכוח. השילוב בין שתי מערכות אלה הוא שהציב את מדינת ישראל מיום הקמתה כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית.[6] לצורך השקיפות יש לציין כי לכל אורך השנים נטו חוגים שונים בממשל האמריקני, ובעיקר בממסד האקדמי, לשלול עמדה זו. הם קבעו, בדרגות שונות של אינטנסיביות, כי במאזן הכולל מדינת ישראל היא עול עבור ארה"ב ולא נכס.[7]

מהו התרגום המעשי של עוצמה זו עבור ארצות הברית? בהיבט האסטרטגי-ביטחוני, ניגע בשני מרכיבים בסיסיים: הקטגוריה הראשונה מתייחסת ליכולות המודיעיניות של ישראל. במשך שנים נבנתה למודיעין הישראלי תדמית של ארגון רב-עוצמה, העומד בשורה הראשונה בין ארגוני המודיעין בעולם. אנשיו, שחלקם הגדול הגיע מארצות ערב, הכירו היטב את השפה, אורחות החיים והתרבות הרווחות בארצות ערב.

על רקע זה, כך נוצר הרושם, קל היה לזרועות המודיעין לשתול סוכנים בדרגים בכירים בקרב ההנהגות הפוליטיות והצבאיות של מדינות ערב. היכרותם הקרובה של "סוכני המוסד" עם העולם הערבי אפשרה להם גם לנתח ולהבין תהליכים בעולם הערבי. [8]

לארצות הברית כמדינה מערבית לא היו יכולות כאלה, ובשל החשיבות העצומה שיש למזרח התיכון עבור ארצות הברית – הן מבחינה כלכלית והן מבחינה אסטרטגית – נאלצת הייתה ארצות הברית להישען בגיבוש הערכותיה באזור במידה רבה גם על מידע והערכות של גורמי המודיעין בישראל. [9]

במשך השנים הלכה והתעצמה התדמית של "שירותי המודיעין האגדיים"של ישראל. [10] דיווחים רצופים על מרגלים ישראלים בדרגים הבכירים ביותר בארצות ערב תדלקו שוב ושוב תדמית עטורת זֵרִים זו. בהמשך, כאשר חלק ניכר מן התפוקה המודיעינית באה ממקורות האזנה התבסס דימוי, שנשען קרוב לוודאי גם על מציאות קיימת, כי יש בידי ישראל (יחידה 8200) יכולות טכנולוגיות ייחודיות לאיסוף מודיעין שאין לארגוני מודיעין אחרים בעולם. [11] "בכל הארץ ובכל העולם", אמר אבא אבן בעדותו בפני ועדת אגרנט, "יצאו מוניטין מיוחדים למודיעין שלנו".[12]

הכישלון המהדהד של המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים חשף במידה רבה את התלות הגדולה של שירותי המודיעין האמריקני בהערכות המודיעין הישראלי באותה עת. [13] "ישראל", אמר לאחר המלחמה גורם בכיר בקהיליית המודיעין האמריקנית, "עשתה לנו, וגם לעצמה, שטיפת מוח".[14] בין כך ובין כך, כישלון זה העיב במידה רבה על הדימוי העוצמתי של זרועות הביון של ישראל. אולם מאז שבה ועלתה קרנו של המודיעין הישראלי, ושיתוף הפעולה שלו עם רשויות המודיעין של ארצות הברית הלך והתחזק. [15]

כרסום מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי

מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 יצרה להערכתנו שבר עמוק בדימוי העוצמתי של המודיעין הישראלי. [16] מדובר בסופו של דבר באויב בעל יכולות מוגבלות מאוד בהשוואה לאלה שישנן בידי ישראל. מעבר לכך, לא מדובר באויב הנמצא במרחק רב מישראל אלא בקרבה גיאוגרפית רבה. כיצד הצליח ארגון טרור, תוהים רבים, לאתגר מדינה בעלת יכולות צבאיות כה גדולות כמו ישראל? [17]

שבר דומה נוצר כלפי יכולותיו המבצעיות של צה"ל. רבים בישראל תוהים: היכן היה צה"ל ביום המתקפה?[18] מדוע לקח לו שעות רבות כל כך עד שנכנס לפעילות צבאית? שאלות אלה מטרידות קרוב לוודאי גם את בעלות בריתה של ישראל, ובראשן – ארצות הברית. הן מטילות צל כבד על הדימוי העוצמתי שהיה לצה"ל לאורך שנים, שניתן יהיה להפעילו במגוון אופנים לקידום האינטרסים האסטרטגיים של ארצות הברית וישראל כאחד. דוגמה בולטת בהקשר זה היא הפעלת חיל האוויר נגד יעדים סוריים שאיימו לפלוש לירדן ולהביא להפלת משטרו של המלך חוסיין.[19]

שאלה אחרת המעיבה על הדימוי העוצמתי של צה"ל כרוכה בהתמשכות המלחמה.[20] בסופו של דבר, לכולם ברור שקיים פער עצום, בלתי נתפס, ביחסי הכוחות בין ישראל וחמאס. כיצד זה ייתכן, תוהים רבים, שצבא שהצליח להכניע צבאות סדירים של מצרים וסוריה תוך ימים (במלחמת ששת הימים) ותוך שבועות (במלחמת יום הכיפורים) מתקשה להכניע ארגון טרור שאין לו חיל אוויר, כוחות שריון, תותחים, צי התקפי וכו'. הגם שמומחים צבאיים, ובראשם המומחה הנודע ללוחמה אורבנית במכללת ווסט פוינט, ג'ון ספנסר,[21] גמרו את ההלל על תפקודו של צה"ל במערכה ("Israel has set a remarkable, historic new standard"), נטו מומחים אחרים להערכות פחות מחמיאות באשר לתפקודו של צה"ל.[22]

חולשה נוספת של ישראל הופגנה ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה בעקבות הודעת הממשל על החלטתו לשגר שתי נושאות מטוסים לחופי האזור. בעקבותיהם באה הודעת הנשיא שהזהירה את חיזבאללה ואת איראן ("don’t") לבל יתערבו במערכה, והבהירה שארצות הברית תעמוד לצד ישראל.[23] התגובה הנלהבת של ישראל נוכח הפגנת התמיכה האמריקנית חשפה שוב תמונת מצב של חולשה מצד ישראל.

לא רק הקושי לעמוד במערכה בשתי חזיתות עמד על סדר היום, אלא גם דוקטרינת הביטחון של ישראל, שגובשה מיד לאחר מלחמת העצמאות, הוצבה תחת סימן שאלה. דוקטרינה זו קבעה שישראל צריכה להיות תמיד במצב שבו היא תוכל להגן על עצמה בכוחות עצמה. ישראל תדרוש מהמעצמות לספק לה את החימוש שיאפשר לה לעמוד במערכה בכל תרחיש שהוא, אולם ישראל לא תזדקק למעורבות מעשית של צבא זר לטובתה במצב של לחימה מול אויב אזורי. ראש הממשלה בנימין נתניהו נתן לכך ביטוי חד-משמעי לאחרונה בפנייה שלו לממשל: "תנו לנו את הכלים, ואנחנו נסיים את העבודה".[24]

גם בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, נוכח מחסור חמור בנשק, ביקשה ישראל מארצות הברית חימוש שיאפשר לה לעמוד נגד המתקפה המצרית-סורית עליה. איש לא העלה בדעתו לבקש מעורבות אמריקנית בלחימה. [25] עתה מול מתקפת חמאס והלחימה בצפון ואל מול הסכנה של מעורבות איראנית, הועמדה ישראל, זו לראשונה, במצב שבו היא מקרינה בפירוש רצון לקבלת תמיכה צבאית פעילה של ארצות הברית.

הפגנת חולשה זו מצטרפת למחסור החמור בחימוש שנחשף זמן קצר לאחר תחילת המלחמה, והעמיד את ישראל במצב של תלות חמורה בארצות הברית. ברור היה שהממשל ינצל תלות זו כדי להעמיק את הלחצים שלו על ישראל, ולהכתיב לה מהלכים צבאיים שלדעת הממשלה בישראל אינם משרתים את האינטרסים של ישראל.

אגב כך עולה בהכרח התהייה כיצד זה ייתכן שישראל לא הסיקה את המסקנות המתבקשות בעניין המחסור בחימוש שנחשף במלחמת יום הכיפורים וגם אז יצר מצב של תלות חמורה בארצות הברית, תלות שאולי מנעה מישראל ניצחון גדול במערכה.[26]

אנו סבורים שמתקפת 7 באוקטובר 2023 פגעה קשות בדימוי של מדינת ישראל כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. לליקויים שהוזכרו לעיל ניתן להוסיף את הדימוי של מדינת ישראל כמדינה של חברה מתפוררת על רקע מחלוקות בסוגיות יסוד כמו משמעות אופייה היהודי של מדינת ישראל; כפיית גיוס חובה מלא לצה"ל של כלל תושבי המדינה על בסיס של אמות מידה אחידות; יחסי הכוחות בין הרשות המבצעת, המחוקקת והמשפטית; פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני; ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון; המחויבות של ישראל למשטר דמוקרטי-ליברלי; האם מצב המלחמה שמדינת ישראל נתונה בו מצדיק סטיות מנורמות וערכים מערביים; מערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי; מה צריך להיות היחס כלפי תופעת הסרבנות. [27]

כאמור, לתמונת מצב זו יש השלכות קשות מאוד על דימויה של ישראל כנכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. אם מדינת ישראל חפצה לשקם את מעמדה כבעלת ברית אמינה וחיונית של ארצות הברית היא חייבת, בראש ובראשונה, לדבוק במימוש היעד של ניצחון מוחלט על חמאס, ניצחון שאין עליו עוררין. כל תוצאה אחרת במערך יחסי הכוחות בין מדינת ישראל וחמאס תפגע להערכתנו באורח אנוש בדימויה של מדינת ישראל כמדינה שיש לארצות הברית אינטרס לשמר את מעמדה כבעלת ברית קרובה. [28]

בצפון הארץ, בגבול לבנון, קיימת תמונת מצב דומה בהיבטים מסוימים ושונה בהיבטים אחרים. הלחימה האינטנסיבית שחיזבאללה מנהל נגד ישראל על בסיס יומיומי פגעה קשות בדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל וזרועות הביטחון שלה. להלן נבהיר טיעון זה.

בעצם כניסתו למערכה, זמן קצר לאחר תחילת מתקפת חמאס על ישראל, יצר חיזבאללה כללי משחק חדשים ביחסים שבינו לבין ישראל. בחסות "המטרייה האסטרטגית" של איראן. הוא הבהיר, מעשית, שיש יחסי ברית בינו לבין חמאס.[29] לפיכך, פגיעה של ישראל בחמאס תביא לתגובה צבאית מצידו נגד ישראל. בכך הוא הפר באופן בוטה את ההסכם להפסקת האש שגובש לאחר מלחמת לבנון השנייה במסגרת החלטת מועצת הביטחון 1701.

כפי שנהגה אל מול הפרות חוזרות ונשנות של הסכם הפסקת האש מצד חיזבאללה עד לפרוץ המערכה, גם עתה, לאחר שהכריזה על מצב מלחמה מול חמאס, נמנעה ישראל מתגובה מלחמתית נגד חיזבאללה. הלכה למעשה היא העבירה מסר לחיזבאללה ולפיו לפחות בשלב זה היא מעדיפה להכיל את האירועים ולנהל מערכה של מלחמת התשה מול חיזבאללה ולא להיכנס למלחמה כוללת, כפי שמתבקש היה נוכח ההפרה הבוטה של הסכם הפסקת אש שגובש בחסות האו"ם. [30]

התנהלות זו, ראוי להזכיר, מלווה בהצהרות חוזרות ונשנות של ראשי ההנהגה בישראל שלפיהן ישראל מעדיפה הסדרה עם חיזבאללה ולא עימות צבאי. היא מקבלת ביטוי מעשי במשא ומתן עקיף שמתנהל מול חיזבאללה בחסות שליח הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין. [31] באורח חד-משמעי ניתן לקבוע שבהתנהלותה מול חיזבאללה ישראל מפגינה חולשה ורתיעה מעימות. [32] התברר לכול שלפחות עד לשלב הנוכחי, הכרזות ראשי מערכת הביטחון, כולל הרמטכ"ל, שישראל ערוכה למערכה רב-חזיתית, אינם עומדים במבחן המציאות. [33]

ולבסוף, החולשה הישראלית מול חיזבאללה נחשפה גם על רקע העובדה שעם פרוץ המלחמה פינתה מדינת ישראל עשרות אלפי אזרחים מאזור הגבול בלבנון לבתי מלון מרוחקים מן הגבול. [34] בכך יצרה ישראל אזור חיץ בתוך שטחה הריבוני. ככל הידוע זו פעם ראשונה שישראל יוצרת אזור חיץ בהיקף כזה בתוך שטחה-היא. עד כה היו אזורי החיץ בשטח ריבוני של מדינה ערבית. תשעה חודשים לאחר פתיחת המלחמה בצפון נשמעת בקול רם למדי זעקת המפונים שאינם יכולים לחזור לבתיהם, כאשר ליישובים רבים בגליל נגרם הרס רב.[35]

סיכומו של דבר, הערכתנו היא שכדי ש"תוכר" שוב כנכס אסטרטגי בעיניה של ארצות הברית חייבת ישראל לצאת מן העימותים שנכפו עליה בדרום ובצפון כשידה על העליונה באורח שאין עליו מחלוקת. בכל מקרה, שיקום מעמדה האסטרטגי כרוך בתהליך שיתמשך לאורך שנים, ויעמיד את ישראל במבחנים קשים. אין לכך "תרופת פלא" מיידית, למעט אולי יוזמה צבאית שתביא לשינוי דרמטי במאזן הכוחות מול איראן וציר הרשע שבראשו היא עומדת.

מאזן כוחות לא-סימטרי בין ישראל וארצות הברית

לאורך השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל התקבע העיקרון שמערכת היחסים בין ישראל ובין ארצות הברית היא מערכת יחסים א-סימטרית.[36] יש בה "כוח עליון" של מעצמת-על מול מדינה קטנה. היו שהעדיפו להגדיר זאת כיחסי פטרון-לקוח. לאורך השנים בלטה מחלוקת בין מגמות של הממשלים בארצות הברית ומגמות של ההנהגה בישראל בהקשר של המשמעויות המעשיות של תמונת מצב זו.

הממשלים האמריקנים נטו להדגיש במסגרת זו את העקרונות הבאים: א. מדובר כאן ביחסים של תלות כמעט מוחלטת של ישראל בארצות הברית. ב. תלות זו יוצרת הלכה למעשה מערכת יחסים היררכית שבה ארצות הברית היא במעמד של עליונות ברורה על ישראל. ג. תמונת מצב זו מאפשרת לארצות הברית להכתיב לישראל מדי פעם מהלכים המשרתים את האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית. ד. תמונת מצב זו מעניקה לארצות הברית גם את הזכות לקבוע עבור ישראל אילו מהלכים ישרתו טוב יותר את האינטרסים הלאומיים שלה. ה. תמונת המצב הלא-סימטרית מחייבת את ישראל להכיר בכך שמה שמותר למעצמת-על לעשות לא בהכרח מותר למדינת קטנה כמו ישראל.

מצד ישראל, לעומת זאת, ניכר מאמץ להבהיר שהיא מכירה אומנם בקיומה של מערכת יחסים א-סימטרית בינה ובין ארצות הברית. יחד עם זאת, מערכת יחסים זו אינה יוצרת מציאות היררכית שבמסגרתה ארצות הברית יכולה להכתיב לישראל לאמץ מהלכים מדיניים ו/או צבאיים שאינם נוחים לה. מערכת זו גם אינה יכולה למנוע מישראל לבצע מהלכים מדיניים ו/או צבאיים שאינם מקובלים על דעתה של ארצות הברית. ישראל היא מדינה ריבונית, ושומרת לעצמה את הזכות לפעול על פי האינטרסים הלאומיים שלה, תוך התחשבות מרבית בעמדת בעלת בריתה העיקרית – ארצות הברית. ניתן שתי דוגמאות לכך:

בשנת 1982 התעמת סנאטור צעיר בשם ג'ו ביידן עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ואיים עליו בקיצוץ "כספי הסיוע" האמריקניים לישראל. וכך ענה לו בגין: "אל תאיים עלינו בביטול הסיוע. אינני יהודי עם ברכיים רועדות, אני יהודי גאה עם 3700 שנות היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חוסלנו בתאי הגזים ובתנורים. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חתרנו ליצור את מדינתנו. שילמנו על זה. נלחמנו על זה. הקרבנו את חיינו בשביל זה. נעמוד מאחורי העקרונות שלנו. נגן עליהם. במידת הצורך, נמות למענם שוב, עם או בלי הסיוע שלך".[37]
בעקבות ביקורת של הנשיא ביידן על הרפורמה המשפטית אמר ראש הממשלה נתניהו את הדברים הבאים: "אני מכיר את הנשיא ביידן למעלה מ-40 שנה ואני מעריך את מחויבותו רבת השנים לישראל. הברית בין ישראל לארה"ב היא איתנה, והיא תמיד מתגברת על חילוקי הדעות שמתגלים מעת לעת בינינו. הממשלה בראשותי מחויבת לחיזוק הדמוקרטיה על ידי החזרת האיזון הראוי בין שלוש הרשויות, שאותה אנו שואפים להשיג בהסכמה רחבה. ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה ולא על סמך לחצים חיצוניים, כולל מחברינו הטובים ביותר".[38]

במהלך המלחמה היו לא מעט אירועים שהדגימו את יכולתה של ישראל לצמצם במידה מסוימת את חוסר הסימטריה בינה ובין ארצות הברית, ולהקשות על הממשל לפעול מתוך תחושה של עליונות מובנית מול ישראל. כך למשל היה כאשר הוטחה ביקורת על ישראל בגין הרג אזרחים בפריצה לבתי חולים, פגיעה במוסדות ציבור ועוד. בדרך כלל נמנעה ישראל מתגובה מתוך הנחה שחלוף הזמן יביא ל"אידוי" הדרגתי של הביקורת. עם זאת, היו מקרים לא מעטים שבהם העלו תומכי ישראל טיעונים נגדיים. בין השאר נטען בהקשר זה כי הצבא האמריקני נהג בדרכי פעולה הרבה יותר חמורות מאלה של צה"ל והביא לפגיעה גדולה יותר של אזרחים. פה ושם התברר כי טיעונים אלה לא נפלו על אוזניים ערלות. הם הוצגו בפני אישי ממשל בכירים בפורומים מכובדים בקונגרס ובאמצעי התקשורת, וסייעו לישראל להדוף מעט את הביקורת עליה.[39]

במהלך המלחמה פעלה ישראל לא אחת בניגוד לעמדת הממשל. כך היה בהחלטה על התחלת התמרון הקרקעי, כך היה בהקשר של הפעולה בבית החולים שיפא וכך היה גם בהקשר של הפעולה ברפיח. מאידך גיסא, ישראל קיבלה את עמדת הממשל בנושא הסיוע ההומניטרי והצורך להפגין מאמץ כדי להימנע ככל האפשר מפגיעה באזרחים תושבי עזה.

ישראל מצאה לנכון להגיב במקרים שבהם התערבו אנשי ממשל בסוגיות פנימיות של ישראל כמו המחאה, הרפורמה המשפטית ומעמדו הפוליטי של ראש הממשלה.[40]

אנו סבורים שבמאזן כולל, עם "עליות וירידות" פה ושם, דרך הפעולה של ישראל במהלך המלחמה מול ארצות הברית אפשרה לה חופש תמרון נרחב למדי, לאורך תקופת זמן ארוכה (כעשרה חודשים), ותוך פגיעה מינימלית במעמדה המדיני. אם תשכיל ישראל לדבוק במדיניות זו, המתבססת על עמידה איתנה על מימוש צרכיה הביטחוניים מחד גיסא ונכונות לממש את תביעות הממשל בהקשר ההומניטרי וההימנעות מפגיעה במי שאינם מעורבים בלחימה מאידך גיסא, היא תוכל להרחיב עוד יותר את חופש התמרון שלה.

סיכום ומסקנות

לאורך שנים התבססו יחסיה המיוחדים של ישראל עם ארצות הברית על בסיס ההערכה שמדינת ישראל היא נכס אסטרטגי עבור ארצות הברית. משמע, יש בידיה יכולות צבאיות וטכנולוגיות העשויות לסייע לארצות הברית לקדם את מעמדה באזור. במקביל ניתן משקל, פחות משמעותי, גם למערכת ערכים דמוקרטית-ליברלית המשותפת לשתי המדינות.

כשליה החמורים של ישראל הן במישור המודיעיני והן במישור המבצעי – כפי שבאו לידי ביטוי בעקבות מתקפת 7 באוקטובר 2023 – פגעו, להערכתנו, קשות בדימוי של מדינת ישראל כנכס אסטרטגי. עוד קודם, על רקע המחאה החברתית נגד הרפורמה המשפטית, נשחקה במידת מה גם ההכרה בזהות הערכים בין שתי המדינות.

להערכתנו, ישראל תוכל לשקם את מעמדה כנכס אסטרטגי בעיני ארצות הברית רק אם תצא מן המערכה בעזה מול חמאס במעמד של ניצחון שאין עליו עוררין. להערכתנו, בצפון מול חיזבאללה תתקבל בהבנה הליכה של ישראל לקראת הסדרה באמצעים דיפלומטיים. בסופו של דבר חיזבאללה לא יצא למלחמה כוללת נגד ישראל כפי שעשה חמאס. יתרה מכך, ביסודה לבנון היא מדינה פרו-מערבית, שלמדינות המערב יש אינטרס עליון לשמור על מעמדה הריבוני, שלמותה הטריטוריאלית וכלכלתה. מלחמה כוללת של ישראל נגד חיזבאללה תפגע באינטרסים מערביים חיוניים. הערכה זו, חובה להדגיש, מתבססת על ההנחה שֶׁהַסְדָּרָה בלבנון תתבצע מתוך עמדת כוח של ישראל, ותוביל להחזרת תושבי ישראל המפונים לבתיהם מבלי חשש מהמשך פעולות התגרות של חיזבאללה.

חלוף השנים, כך יש לקוות, יעמעם את המחאה סביב הרפורמה המשפטית, שפגעה במידה רבה בדימוי של מדינת ישראל בעיני הממשל ודעת הקהל בארצות הברית כמדינת חוק בעלת אופי דמוקרטי-ליברלי. יתרה מכך, המשך התנהלותה של מדינת ישראל לפי נורמות מערביות יוכיח לעיני כול את חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ואת יכולתה לצלוח משברים פנימיים קשים. אם כך אכן יקרה, יתעצם עוד יותר הדימוי של ישראל כמדינה בעלת אופי דמוקרטי-ליברלי, הָאֲמוּנָה על שלטון החוק.

אנו סבורים שמדיניות ישראל מאז 7 באוקטובר 2023 יצרה מתווה של כללי משחק מול ארצות הברית שישראל "יכולה לחיות איתו", גם אם הוא אינו עונה על כל צרכיה. לכל אורך החודשים מאז 7 באוקטובר 2023 התגלעו מחלוקות בדרגות משתנות של אינטנסיביות סביב מתווה זה. זו אינה תופעה חדשה. בכל העימותים שהיו למדינת ישראל עם מדינות ערב ועם ארגוני הטרור, חיזבאללה וחמאס, ניכרה מעורבות אמריקנית אינטנסיבית שהצטיירה בארץ כמאמץ מצד ארצות הברית להצר את חופש הפעולה של ישראל ולמנוע ממנה השגת ניצחון מוחלט.

ההתייחסויות של ישראל לעמדות הממשל בעימות הנוכחי הצטיירו כבעלות אופי אינטנסיבי מבעבר בשל הסיבות הבאות: א. העימות הנוכחי הוגדר על ידי הנהגת המדינה כאיום קיומי על מדינת ישראל, מה שלא היה קיים בעימותים אחרים מול חמאס. ב. הזוועות שאליהן נחשף הציבור בישראל ב-7 באוקטובר 2023 היו אירוע חסר תקדים בעימותים המלחמתיים של ישראל, והן העלו תביעה למדיניות הרבה יותר תוקפנית של צה"ל בלחימה מול חמאס. ג. בעימותים הקודמים הקרינה ישראל הלכה למעשה מסר שברצונה לגבות מחיר כבד מחמאס באופן שייצור רגיעה לתקופת זמן מוגבלת. כאן, בעימות הנוכחי, הדרישה של ראש הממשלה ושל חלקים נרחבים במערכת הביטחון היא ניצחון מוחלט.

סיכומו של דבר, אנו סבורים שמתווה היחסים שהתגבש בין ישראל וארצות הברית במהלך המערכה הנוכחית אינו אידיאלי, אך הוא נוח למדי לישראל. הוא מאפשר לה חופש פעולה צבאי נרחב למדי מול חמאס. במקביל, הוא מפגין התחשבות מרבית של ישראל בתביעותיה של ארצות הברית בסוגיות הסיוע ההומניטרי והימנעות מפגיעה באזרחים – תביעות שאינן מגבילות באורח משמעותי את חופש הפעולה שלה. במקביל הם מאפשרים לממשל להמשיך באספקת צורכי החימוש של מדינת ישראל.

אנו סבורים שיש למדינת ישראל יכולת לצמצם עוד יותר את האופי הא-סימטרי ביחסים שבינה לבין ארצות הברית, באופן שיעניק לה מרחב תמרון גדול יותר מול הממשל האמריקני. עליה לעשות שימוש נרחב יותר ואינטנסיבי יותר במוקדי העוצמה שיש לה בתוך הממשל ובדעת הקהל בארצות הברית. מעל לכול, ממשלת ישראל חייבת להקרין שהיא פועלת מתוך לכידות פנימית ונחישות לשמור על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של מדינת ישראל. כל זאת, תוך התחשבות מרבית בצרכים ובאינטרסים של בעלת בריתה – ארצות הברית. מטרה זו הינה אינטרס לאומי עליון של מדינת ישראל, והיא גם ברת-השגה.

[1] Times of Israel, “Israel Ranked World’s 8^th most powerful country; No longer in Top 10 ‘movers’,” March 5, 2019.

[2] . https://in.bgu.ac.il/bgi/israelis/DocLib/Pages/2015/She.pdf

[3] Avner Golov, “Israeli Deterrence in the 21^st Century,” The Institute for National Security Studies, Memorandum No. 155, June 2016.

[4] AIPAC, “Israel at 75: Shared Values,” Memo.

[5] Ibid.

[6] Major Keith Tighe, “Israel: Strategic Asset or Strategic Liability?,” USMC Command and Staff College, Marine Corps University, May 2, 2013.

[7] John Mearsheimer and Stephen Walt, “The Israeli Lobby and U.S. Foreign Policy,” London Review of Books 28, 6, March 2006.

[8] Yossi Melman, “Israel’s Legendary Spy,” The Jerusalem Post, September 25, 2019.

[9] Ben Allen, “To what extent is the U.S. dependent on Israeli information and intelligence sources?,” Quora, 2022.

[10] Daniel Byman, “An Intelligence Failure in Israel, but What Kind?,” Lawfare, October 10, 2023.

[11] Jawhar Farhat, “Unit 8200: Israel’s Stealthy Sentinel,” Grey Dynamics, March 16, 2024.

[12] זכי שלום, "מלחמת יום הכיפורים בעיני מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג׳ר," המכון למחקרי ביטחון לאומי, מסמכים מן הארכיון, יולי 2023.

[13] Amnon Sofrin, “The Intelligence Failure of October 7 – Roots and Lessons,” The Jerusalem Strategic Tribune, November 2023.

[14] שלום, "מלחמת יום הכיפורים בעיני מזכיר המדינה," המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[15] Kevin Liptak, MJ Lee and al., “US officials raise concerns over Israeli intelligence after Hamas attacks,” CNN, October 7, 2023.

[16] Yonah Jeremy Bob, “Insider accounts of what went wrong in IDF intel before Oct. 7 – analysis,” The Jerusalem Post, November 28, 2023.

[17] James Rosen-Birch, “Overreliance on technology, dehumanization of Palestinians and incompetence left a once-effective force unable to prevent Hamas’ assault,” New Lines Magazine, May 20, 2024.

[18] N12, "תחקיר: איפה היה צה"ל ב-7 באוקטובר?," 30 בדצמבר, 2023.

[19] . https://apps.dtic.mil/sti/tr/pdf/ADA515566.pdf

[20] Vanda Felbab-Brown, Jefferey Feltman and al. “6 months on: What is the impact of the war in Gaza?,” Brookings, April 5, 2024.

[21] John Spencer, “Israel Has Created a New Standard for Urban Warfare. Why Will No One Admit It?,” Newsweek, March 25, 2024.

[22] Zoran Kusovac, “Analysis: Is the Israeli army as militarily successful as it claims?,” AlJazeera, January 1, 2024.

[23] Joe Biden, “Remarks by President Biden on the October 7th Terrorist Attacks and the Resilience of the State of Israel and its People,” The White House, October 18, 2023.

[24] . https://www.timesofisrael.com/netanyahu-says-blinken-told-him-us-seeking-to-end-inconceivable-weapons-halt/

[25] Richard Nixon Foundation, “America’s Airlift in the 1973 Yom Kippur War,” October 10, 2023.

[26] . https://www.idf.il/%D7%90%D7%AA%D7%A8%D7%99-%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%A7%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-5-1/%D7%A9%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%90%D7%99%D7%AA/

[27] Pew Research Center, “Israel’s Religiously Divided Society,” March 8, 2016.

[28] בנימין נתניהו, "ראש הממשלה נתניהו לחניכי קורס מ"פ: 'הציפייה העיקרית שלי היא ניצחון מוחלט – אין תחליף לניצחון'," YouTube, 24 בינואר, 2024.

[29] Nadeen Ebrahim, “Why Israel-Hezbollah tensions risk boiling over now,” CNN, June 14, 2024.

[30] Wyre Davies, “'I cannot sleep in peace' – Israelis fearful as Hezbollah tensions soar,” BBC, January 9, 2024.

[31] . https://www.timesofisrael.com/gallant-israel-not-looking-for-war-with-hezbollah-diplomatic-route-always-better/

[32] . https://www.timesofisrael.com/gallant-israel-not-looking-for-war-with-hezbollah-diplomatic-route-always-better/

[33] טל לב רם, "מלחמה באופק? הרמטכ"ל: 'עלינו להיות מוכנים מתמיד לעימות רב-זירתי'," מעריב, 11 בספטמבר, 2023.

[34] Sylvia Thomson, “Israelis displaced by fighting with Hezbollah want to go home as conflict edges closer to full-scale war,” CBC, June 25, 2024.

[35] Ohad Merlin, “A look into Lebanon: Three Israeli experts discuss a potential war with Hezbollah – interview,” The Jerusalem Post, June 27, 2024.

[36] איתן גלבוע, "תרומותיה של ארצות הברית לביטחון ישראל," המכון למחקרי ביטחון לאומי, עדכן אסטרטגי, יולי 2020.

[37] אלון מליק, "אינני יהודי עם ברכיים רועדות", תנועת אם תרצו, פייסבוק, 26 באוגוסט, 2020.

[38] ערוץ 7, "נתניהו על דברי ביידן: ישראל היא מדינה עצמאית שמקבלת את החלטותיה על פי רצון אזרחיה," 29 במרץ, 2023.

[39] The Economic Times, “Senator Lindsey Graham grills US Defence Secy Austin over delay in US weapons shipments to Israel,” Youtube, May 9, 2024.

[40] Megan Lebowitz, “Biden says Netanyahu is making a 'mistake' with his handling of the Israel-Hamas war,” NBC News, April 10, 2024. See also: AlJazeera, “US calls Israel’s passage of judicial overhaul law ‘unfortunate’,” July 24, 2023.

11.07.2024 0 comment

ישראל 2.0

אתגרי הכלכלה הישראלית בעקבות מאורעות 7 באוקטובר

פרופ' ירון זליכה 03.07.2024

פרופ' ירון זליכה

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ’ גבי סיבוני ופרופ’ קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול המערכות המדינתיות. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד הסוגיות הקשורות למבנה השלטוני בישראל, מערכות המשפט והכלכלה, והקשר בינן לביטחון הלאומי הישראלי.

מבוא

מאירועי ה-7 באוקטובר למדנו, בין היתר, שסדר הכוחות של צה"ל והצטיידותו אינם מספקים מענה הולם לאתגרי הביטחון של ישראל, כמו הצורך להילחם במערכה רב-זירתית. בשנים האחרונות צומצם שיעור הוצאות הביטחון מהתוצר הישראלי. אם בעבר עמדו הוצאות הביטחון על 7 אחוזים מהתוצר, הרי שכיום השיעור עומד על 5 אחוזים ממנו בלבד. הפער של 2 אחוזים משקף כ-40 מיליארד שקלים בשנה.

האתגרים הביטחוניים, שמהותם התבררה במלוא עוצמתה, מורכבותה והיקפה כתוצאה ממלחמת חרבות ברזל, מחייבים את מדינת ישראל להגדיל את הצבא ואת תקציב הביטחון, ולהקצות משאבים רבים יותר לצורכי הביטחון. אם ישראל לא תשכיל להגדיל את התקציב שהיא יכולה להעמיד לצורכי הביטחון, היא עלולה למצוא את עצמה מול שוקת שבורה. ללא ביטחון, מבלי שהאזרחים ירגישו מוגנים בארצם, הם לא ירצו להישאר לגור בה ולסכן את חייהם. זהו המפתח הבסיסי במדינה ריבונית להבטחת שלמותה והאמון של תושביה בה.

כדי להפוך את מגמת צמצום הצבא, ישראל נדרשת לקדם רפורמה כלכלית נרחבת יותר, שאינה ממוקדת רק בצבא, אלא גם בתיקון עיוותים שנוצרו במערכת הכלכלית ובתפיסה המניעה אותה. על הממשלה לנקוט שורת פעולות שבין היתר יאפשרו לצריכה הפרטית להניע את גלגלי המשק (לצד הייצוא) ולייעל את הצריכה הציבורית והניהול הממשלתיים. ודאי שקשה מאוד לקדם את הכלכלה הישראלית ובמקביל גם להגדיל את שיעור ההוצאה על הביטחון. יחד עם זאת, יתרון אחד שעומד לצידנו כיום הוא שהממשלה לא פשטה את הרגל, יש ברשותה יכולות כלכליות, והיא יכולה לנצל אותן לצורך הבראת המשק והכלכלה.

גם אירוע המלחמה הוא חד-פעמי, אפילו אם עלותו היא 150-200 מיליארד שקלים, והוא אינו משפיע בהכרח מהותית על המשק בטווח הארוך. במקרים מסוימים הוא אף מאיץ תהליכים, אם הוא מצליח להניע אותנו לחולל את השינויים הנדרשים בכלכלה. המלחמה חשפה את הפער שנוצר בהשקעה בביטחון, ואותו צריך לפתור בתהליך ההבראה הארוך, שלבסוף יביא גם לגידול בתקציב הממשלתי הכללי ובמסגרתו לגידול בהשקעה בביטחון.

מסמך זה יתמקד בכמה מהבעיות העיקריות בניהול הכלכלי של ישראל, ויציע פתרונות ממוקדים לקידום מדיניות שתבריא את הכלכלה הישראלית. הנגזרת של מהלך כזה, שהוא ארוך טווח במהותו (אך פירותיו יתחילו להתממש כבר בטווח הקצר וילכו ויתעצמו ככל שנתמיד בו), תהיה הגדלה של הצריכה הפרטית, עלייה של רמת ההכנסה היחסית הריאלית לנפש בישראל – ולבסוף, כתוצאה מכך, גם צמיחה בתל"ג ובתקציב. כתוצאה מכך, ישראל תוכל גם להעצים את הנתח שהיא מקדישה מהתקציב לביטחון, וכך לאפשר את הרחבת הצבא ומערכיו.

נקודת מוצא תיאורטית

בכלכלה יש שני כללי יסוד אשר מהווים תמונת מראה זה של זה. הראשון הוא הנטייה השולית הפוחתת לצריכה, עם הגידול בהכנסה. דהיינו, ככל שרמת ההכנסה הפרטית גדלה, כך פוחת שיעור ההוצאה לצרכים חיוניים ושיעור החיסכון עולה. מכיוון שכלכלה של מדינות היא סך פעולתם של אנשים, אזי ככל שהכנסתם עולה, שיעור הצריכה בתוצר פוחת, מנוע הביקוש מאט ופוטנציאל הצמיחה ממנוע צמיחה זה קטן.

הכלל השני הוא תמונת מראה של הראשון: כלל זה הוא שהתפוקה השולית של ההון פוחתת. הכוונה היא שגידול באמצעי הייצור – כגון מפעלים, כוח אדם, מכונות, ציוד, פטנטים, קרקע ועוד – מקטין את התשואה של אמצעי הייצור החדשים. כך למשל, כשבשוק מסוים יש מפעל המייצר מוצר מסוים, פוטנציאל הרווח שלו גדול יותר אם הוא מפעל ראשון במדינה בהשוואה למצבו לו היה מפעל שני. לכן אנחנו רואים בעולם שפוטנציאל הצמיחה במדינות עניות גבוה יותר מפוטנציאל הצמיחה במדינות עשירות.

ברור אפוא שמכיוון שהביקושים הפוטנציאליים גבוהים וגם ההיצע הפוטנציאלי גבוה, הרי שפוטנציאל הצמיחה בהן גבוה. אולם הפוטנציאל הזה אינו מתממש כאשר הממשלה מפריעה לו כתוצאה ממדיניות כלכלית שגויה.

זו המשמעות של תיאוריות ההתלכדות: מדינות עניות שנמצאות בתהליך צמיחה מתקרבות למדינות עשירות, וככל שעובר הזמן ובאין גורם שמפריע להן, הן הופכות לפחות עניות. קצב סגירת הפערים הפוטנציאלי עשוי להגיע גם ל-2.5 אחוזים בשנה. במקביל, הצמיחה שלהן הולכת ופוחתת באופן יחסי – אף שהיא עדיין גבוהה מזו של מדינות עשירות. הן הולכות ומתקרבות עם השנים למדינות העשירות, עד ששיעור הצמיחה שלהן הולך ומתלכד, הולך ומשתווה.

ישראל מאז ועד היום

כאשר בוחנים את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל לפי הפריזמה של תיאוריית ההתלכדות – ישראל בהשוואה לארה"ב (תמונה דומה תתקבל בהשוואה לממוצע המדינות המפותחות בעולם) על פי אומדן משוקלל ריאלי – ניתן להבחין בשלוש תקופות של עלייה מואצת ובשלוש תקופות עיקריות של ירידה הרסנית.

מקום המדינה ועד ראשית שנות ה-70 עלה המשק הישראלי וצמח, אך החל מתחילת שנות ה-70 הוא החל לצנוח בחזרה, עד שהמדינה הגיעה לסף פשיטת רגל ב-1985. ניהול נבון של המשק הוביל לצמיחה נוספת עד לתחילת שנות ה-90, שנגדעה והפכה לירידה מתמשכת עד לסף פשיטת רגל נוספת ב-2003. בין 2003 ל-2007 התחלנו שוב בצמיחה, ומאז ועד היום מדינת ישראל שוב בירידה.

אם בשנים 2007-2003 הגיע המשק לרמת הכנסה לנפש של 62 אחוז מההכנסה לנפש בארה"ב, בתיקון פערים בכוח הקנייה – לעומת 49 אחוז בראשית התקופה – אזי כיום חזרנו אל מתחת לרף 50 האחוזים (ב-2003 הפער היה 85 אלף דולר בארה"ב לעומת 53 אלף דולר בישראל. כאשר פערי המחירים הם למעלה מ-30 אחוזים, הם מעמידים את שווייה הריאלי של ההכנסה בישראל על כ-40 אלף דולר בלבד).

יש לתת את תשומת הלב להידרדרות הקשה מאז, אף שישראל נהנתה עד למלחמה האחרונה מהתקופה הביטחונית השקטה בתולדותיה. אם ב-2008 עמד שיעור הוצאות הביטחון מסך ההכנסה הלאומית על 7 אחוזים, עד לחודשים שלפני המלחמה ירדה ההוצאה ל-5 אחוזים בלבד. זהו פער של 40 מיליארד שקלים, שהמשק חסך לכאורה. אך לאן נעלמו פירותיו? לא זו בלבד שהמשק לא המשיך בתהליך ההתלכדות, הוא אף נסוג במידה רבה לאחור. המשמעות היא ש-40 מיליארד שקלים לפחות שניתן היה להשקיע בביטחון לפני 7 באוקטובר כבר אינם נמצאים בתקציב, וכל הסטה של כספים לביטחון תבוא על חשבון דברים אחרים.

מבט על נתון אחר מספר גם הוא את הסיפור: ב-2003 היה שיעור הצריכה הפרטית בישראל מהתוצר 55 אחוזים בקירוב, וב-2008 הוא עלה ל-57 אחוזים. זה גידול לא מבוטל מכיוון שהצריכה היא משתנה הנכלל בחישוב התוצר – כלומר, הצריכה נמצאת בחישוב זה הן במונה והן במכנה. כדי לשנות את היחס ביניהם יש אפוא להגדיל מאוד את הצמיחה עצמה, שכן עלייתה באופן אבסולוטי צריכה להיות גבוהה יותר מהשפעתה על העלייה בתוצר עצמו. לפני המלחמה, לשם השוואה, שיעור הצריכה הפרטית בישראל מתוך התוצר נסוג במידה ניכרת אף מתחת לרמות שקדמו לשנת 2003 – כ-50%.

יש כיום במדינות המערב שני מודלים לאופן שבו צריך לנהל את תהליך ההתלכדות. מדינות כגון ארה"ב ובריטניה, למשל, דוגלות בתפיסה של שיעורי צריכה פרטית גבוהים בתוצר, שחוצים את רף 60 האחוזים, מתוך אמונה שהצריכה הפרטית תניע את המשק טוב יותר מאשר הממשלה. מדינות אחרות, כמו דנמרק, שוודיה או גרמניה, סבורות שהממשלה יכולה להיות יעילה במיוחד בניהול הוצאותיה, וגם יכולה לדחוף את המשק כלפי מעלה – ואולי אף באופן שוויוני יותר. לכן מדינות אלה מכוונות לשיעור צריכה פרטית נמוכה יותר, שמגיע ל-50 אחוזים מהתוצר ואף מתחת לכך.

ההידרדרות של ישראל נבעה מכך שנפלנו בין הכיסאות: אנחנו מנהיגים מדיניות שמדכאת את הצריכה הפרטית, למשל באמצעות מיסים, יוקר מחיה גבוה ועוד שלל רחב של עיוותים וכשלים שמובילה המדיניות הכלכלית. אבל מנגד, התועלת שנובעת מפעולות הממשלה נמוכה מאוד. כך יוצא שהמדינה יוצאת קירחת מכאן ומכאן – אנו גם מדכאים צריכה פרטית, וגם סובלים מהניהול הממשלתי. תקופות הצמיחה המהירות שהחלו בשנת 1985 ובשנת 2003 נבעו ממדיניות ששחררה את הצריכה הפרטית להוביל את המשק, ובה בעת הצליחה לייעל את ביצועי הממשלה במגוון תחומי משק שונים.

התמונה כיום זהה. כדי לשנות את מצבה הכלכלי של ישראל, עליה לשים לה למטרה להפסיק לדכא את הצמיחה הפרטית ולאפשר לה להוביל את המשק כמנוע צמיחה מרכזי, וכך לצמצם את הפערים מול מדינות אחרות בעולם. במקביל, יש לייעל את הממשלה ואת הוצאותיה – הן כדי להפנות מקורות נוספים לצריכה הפרטית, הן כדי להגדיל את התועלת מהכסף שייוותר בידי הממשלה. בסופו של דבר, ניתן יהיה להקצות חלק מהכסף הזה להגדלת תקציב הביטחון – שכיום ברור, לאחר מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה שאחריו, כי הוא צריך להיות גדול יותר.

אם בעבר, ב-1985 וב-2003, הממשלה נאלצה לפעול פנימה על תקציבה, ונקטה פעולות פשוטות יחסית ליישום, כיום רוב אובדן התוצר נובע מיוקר המחיה. משמעות הדבר היא שהממשלה נאלצת לנקוט פעולות המופנות כלפי חוץ – כלפי היבואנים, המונופולים ועוד. זהו מאבק מקצועי מורכב יותר, אך הוא אפשרי.

האתגרים בישראל

שורש הבעיות שלנו הוא המהלכים שמבצעת הממשלה, אשר מדכאים את הצריכה הפרטית ומביאים לשיא שלילי את חוסר היעילות של הממשלה. הצריכה היא המפתח לצמיחה, והגדלת הצריכה הפרטית חיונית לריפוי החוליים בעיוות שנוצר במשק. כדי להגדיל את הייצור ואת רווחיותו, למשל, הצרכנים חייבים לקנות. חייבים להפסיק לדכא אותם, וניתן לעשות זאת באמצעים שונים.

את המהלכים שהממשלה צריכה לנקוט אפשר לחלק לחמש קטגוריות: המדיניות בתחומי המיסוי, התחרות, הריבית והשפעתה על מחירי הדיור, יעילות התקציב וגורם אי הוודאות. יצוין כי כל הבעיות הללו היו קיימות גם בעבר, בזמני הירידות ההיסטוריות, אבל המוקדים של הבעיות, המשקל של כל אחת מהן, היה שונה. כך לדוגמה, בשנת 1985 היו הבעיות המרכזיות הריבית והשפעתה על האינפלציה, וכן יעילות התקציב. ב-2003 הבעיות המרכזיות היו עיוותי המיסוי ויעילות התקציב. כיום הבעיה העיקרית היא מדיניות התחרות ויוקר המחיה שנוצר כתוצאה מכך. אין זה אומר שאין בעיות אחרות, אבל זו הבעיה הגדולה שיש להתמודד איתה כדי שניתן יהיה לייצר מסה קריטית של שינוי. כעת נפרט את המשמעות של כל אחת הבעיות.

מדיניות המיסוי: בתחום זה יש שלוש בעיות שמביאות לכך שהמיסוי אינו נגבה מהגורם הפחות יעיל במשק, אלא דווקא מהגורם היעיל יותר – מה שכמובן מוריד את התמריץ שלו להתייעל עוד יותר, להשקיע את רווחיו בהמשך צמיחת המשק ולמשוך עובדים נוספים בשכר הולך וגדל. מדיניות זו, באמצעות הפגיעה בגורמים היצרניים, גוררת ירידה בצמיחה, ובמקביל מחזקת את הגורמים הלא יעילים, שיכולים להתחרות בגורמים היעילים רק בגלל עיוותי המס. הכוונה היא שהמדינה גובה את המיסים לא לפי אמות מידה של הכנסת האדם והפירמה או הרווח שלהם, אלא לפי שיקולים אחרים שאינם יעילים במקרה הטוב, או נגועים בשחיתות במקרה הרע.

עניין אחד הוא העיוות בחלוקה שבין מיסים עקיפים לישירים, שכן בישראל נטל המיסים העקיפים גדול מדי. זהו מצב בעייתי כי המיסים העקיפים פוגעים בצורה לא שוויונית באנשים. כך למשל, מס ערך מוסף (מע"מ) מושת רק על הצריכה, וכשההוצאה השולית נמוכה יותר – חלק גדול יותר מההכנסה הולך על מס עקיף כגון מע"מ. בלו על הדלק הוא דוגמה אחרת, וכך גם מכסים, כמו מס רכישה על הדירה וארנונה. הכוונה היא למיסים על הוצאות ולא על הכנסות. התמהיל של המיסים הללו לעומת המיסים הישירים מעוות, והוא פוגע בפרט באנשים עם נטייה שולית לצריכה גבוהה. הפגיעה בצריכה הפרטית מיידית.

הבעיה השנייה בתחום המיסוי היא שעסקים גדולים כמעט לא משלמים מיסים ביחס למה שהם נדרשים לשלם במערב, ואילו העסקים הקטנים נאנקים תחת עול מיסים כבדים – שלא לומר מטורפים. הפער בישראל קיצוני במיוחד. מכיוון שהמדינה צריכה מיסים, עיקר הנטל נופל על העסקים הקטנים. המדינה חונקת את העסקים הללו, שהם מנוע עיקרי לצמיחה. איך זה קורה? למשל באמצעות הטבות מיסים רבות לעסקים גדולים, שגורמות לכך שהם מקבלים יתרון תחרותי שמאפשר להם להפוך את המשק לריכוזי יותר, כשמהתחרות נדחקים עסקים קטנים.

בעיה שלישית שאופיינית לישראל היא שקיימת בה מערכת מיסים מורכבת ותזזיתית ביחס למערב, שמשתנה עם כל פקיד חדש. המדיניות משתנה, וכך גם ההטבות. רק גופים גדולים, שיכולים להעמיד לרשותם אנשי מקצוע רבים מהשורה הראשונה בתחום המיסוי, יכולים ליהנות מכך. עסקים קטנים, לעומת זאת, רק סובלים ממצב זה.

התיקונים שבוצעו אחרי 1985 ו-2003, בין היתר, היו ביטולים של רבות מההטבות הללו, ושיעור המס האפקטיבי על עסקים גדולים עלה. מנגד, עסקים קטנים זכו לירידת שיעורי המיסים. זה נכון גם לגבי מיסים עקיפים. זו הדרך שבה צריך גם לנהוג כיום כדי להתחיל להחזיר את המשק לצמיחה טובה יותר.

מדיניות התחרות: הבעיות בתחום זה נובעות גם ממדיניות המיסוי, אבל בעניין התחרות רוב הבעיות הופיעו בעיקר ב-15 השנים האחרונות. המחירים עלו מאוד בתקופה זו: מ-5 אחוז פחות בממוצע מהמחירים בארה"ב, הם עלו כיום לשיעור גבוה ב-35 אחוזים מארה"ב.

מה הבעיות בתחום זה? עיוותי המיסים, שהוזכרו לעיל, פוגעים בתחרות. בנוסף, מכסים גבוהים חוסמים ייבוא המתחרה לעסקים המקומיים, והמונופולים המקומיים מקבלים הגנה מהממשלה. כמו כן, הממשלה מנהיגה מכסות ייבוא שאינן קשורות לטיב התוצר, לביקוש וליעילות ייצורו. בישראל גם יש חסמי תקינה מחמירים מאוד, שאינם תואמים את התקינה בארה"ב או באירופה.

בעיה אחרת היא בעלויות צולבות של יבואנים – גורם אחד שמצליח להביא את רוב הגורמים מתחום ייצור אחד בעולם לשווק בישראל תחתיו בלבד. כמו כן, מונופולים שהם יבואנים יוצרים גם הם בעלות צולבת: אסם, למשל, הפכה ליבואן מרכזי בתחומים שבהם היא יצרנית מקומית, וכך פועלת למניעת תחרות במונופול המקומי שלה. בנוסף, הממשלה עצמה מחזיקה במונופולים בחלק מהתחומים ומטפחת אותם.

מדיניות הריבית: בשילוב עם העיוותים במיסים ועם אי הוודאות, האופן שבו ישראל קובעת את שיעור הריבית שלה מייצר לחץ לעליית מחירי הדיור. בתורה, עלייה זו מקפיצה את הצורך והשעבוד של זוגות צעירים למשכנתא, ואז הנתח במשכורת שלהם שהולך לצריכה הולך וקטן. הבנקים והממשלה, במקום זאת, מתעשרים. מספר המשכורות שדרושות לדירה עלה כיום ליותר מ-160, אחרי שבשנים 2007-2003 ירד ל-80 בלבד – אף שבאותה תקופה נבנו בישראל יחסית מעט דירות חדשות. נפתחו אפשרויות השקעה אחרות, והתשואה על שכר דירה הייתה נמוכה יחסית לתשואות סולידיות אחרות במשק. בעיקר זוגות צעירים קנו דירות באותה תקופה. באמצעות ניהול מדיניות ריבית נמוכה מדי, החוב הממשלתי אומנם ירד בשנים האחרונות, אבל החוב הפרטי הלך וגדל בעקבות ההשפעה על מחירי הדיור.

יעילות התקציב: מה התועלת שהממשלה מצליחה להוציא מכל שקל? האם נציגי הממשלה קונים את המוצרים הנכונים, במחיר הנכון ובמקומות הנכונים? האם השיקולים לרכש מקצועיים, ולכן משקיעים את הכסף במקומות הנכונים? זה אינו המצב כיום. העיוותים האלה מאפיינים את כל הממשלות, למעט בתקופות ששמו דגש על התייעלות.

כדי לייצר צמיחה, הממשלה חייבת לבדוק את היעילות של כל שקל, ולראות שאמות המידה המקצועיות נכונות. כך תוכל לחסוך בכל סעיף קטן כדי להחזיר לבסוף לקופה הציבורית הרבה כסף רב, ואת הכסף הקיים להוציא בצורה טובה ונכונה יותר.

הגורם האחרון הוא אי הוודאות: כשאנחנו מחליטים על היקף הצריכה שלנו, אנחנו בוחנים את מחזור החיים העתידי שלנו, ומנסים לבחון עד כמה אנו יכולים להיות רגועים בנוגע לעתידנו. היינו רוצים לדעת עד כמה אנו יכולים להביט באופטימיות לעתיד, ועד כמה אפשר להאמין שהמשכורת לא תידרדר חלילה, המחירים לא יקפצו, שהמיסים לא יעלו וכיוצא בזה. ברגע שסביבת הסיכון עולה ורמת האמון שלנו בעתידנו הכלכלי פוחתת, כך מגיבה הצריכה באופן שלילי. התפיסה שלנו את רמת הסיכון היא פונקציה בין היתר של מדיניות כלכלית עקבית ואמינה, או חלילה מדיניות לא עקבית. יד בטוחה על ההגה, שמתקנת סטיות סמוך להיווצרותן, מייצרת ודאות גבוהה יותר ואמון משופר. ב-15 השנים האחרונות לא הייתה מדיניות קוהרנטית ואמינה – מה שגרם לעלייה במרכיב האי ודאות, אשר דומה כי הגיעה לשיא עוד לפני המלחמה.

נגזרת אחת של עניין אי הוודאות היא המיסוי והשלכותיו: כאשר מעלים מיסים באופן חד ולא אחראי, הצריכה צפויה לקטון. מכיוון שהצרכן רואה נתח הכנסה קטן יותר אחרי המיסוי, ואינו צופה שנתח זה ישתנה – אולי אפילו רק יחריף – הוא מצמצם את הוצאותיו. בטווח הארוך, הירידה בצריכה במצבים מסוימים המאפיינים את המשק הישראלי גדולה יותר מהכנסות המיסוי, התוצר קטן, וגם ההכנסות ממיסוי קטנות עוד יותר. זהו גלגל שהולך ונמשך, וחוזר חלילה.

נקודה לסיום: חשוב להסביר שהייצוא הישראלי מתרכז בעיקר בהיי-טק, שאינו מוגבל רק לאלקטרוניקה. הוא כולל גם את רוב הענפים הביטחוניים, למשל. בישראל נחשב ייצוא ההיי-טק מגוון גם מבחינת מוצרים וגם גיאוגרפית בהשוואה למדינות בעולם. ובעוד שרוב העולם מייצא בעיקר למדינות שכנות, המורכבות הגיאו-פוליטית של ישראל חייבה אותה מראש לחפש שווקים חלופיים בכל מיני מקומות בעולם, ולא להביט לשכנותיה. כמו כן, מכיוון שהערך המוסף של הייצוא הישראלי גבוה יחסית, שיעור הרווחיות שלו גבוה.

משמעות הדבר היא שגם אם עלויות הייצוא ישתנו – כלומר, היצואנים יצטרכו לתת "הנחה" כדי למכור את מוצריהם בחו"ל – הרווח שייגזר מהייצוא עדיין יהיה גבוה. למציאות הגאו-פוליטית והבידוד שעלולה ישראל לחוות בזירה המדינית, לפיכך, יש למזלנו השפעה שולית בעניין הרווח מייצוא. אלו הם יתרונות גדולים לייצוא הישראלי, אולם אין בהם די כדי להניע צמיחה מספקת.

סיכום

חוסר ההצלחה בשנים האחרונות לתקן את המדיניות הכלכלית בישראל ולהגביר את הצמיחה נובעים בראש ובראשונה מאינטרסים אישיים: ראשית, הפקידים במשרדי האוצר והכלכלה מסתכלים יותר מדי על מקום העבודה הבא שלהם במגזר הפרטי, ופחות מדי על מה שנדרש למשק. הם מבינים שאם יפגעו במונופולים, יעלו מיסים, יבטלו את מכסות הייבוא או יפעלו לתיקון הליקויים שעליהם הצבעתי לעיל, הם לא יצליחו למצוא בעתיד את מקום העבודה המתאים להם. ישנה בישראל הבנה שקטה שכל פקיד במשרד האוצר או במשרד הכלכלה שיעז להילחם בגורמים הכוחניים והגדולים במשק – יגמור מוקדם את הקריירה המקצועית שלו.

הבעיה השנייה היא "תופעת העדר" במנהל התקין: נורמות קלוקלות משתרשות לאורך שנים גם כאשר הן אינן תקינות, כי איש אינו מעז לפתוח את פיו ולהרתיע נגדן. ראשית, כל אחד סבור שאם כך נהגו בעבר, כנראה יש לכך סיבה. שנית, חבריו עלולים לנדות אותו, משום שהוא יכול לפגוע באינטרסים שלהם או להציג אותם כמי שלא פעלו כשורה במשך שנים. תופעת העדר יוצרת הבנה אחרת – מי שמתריע, מושתק. זו הסיבה לכך שכל שינוי במדיניות הכלכלית אינו יכול לבוא מהפקידים, אלא ממי שמנהיג את המדיניות: שר האוצר או ראש הממשלה, ומוטב שניהם גם יחד.

בעידן שבו אנו חיים, הפוליטיקאים נסמכים על תרומות מטייקונים ועל כתבות מחמיאות בכלי התקשורת שבבעלות הטייקונים. כך יוצא שהפוליטיקאים יודעים שאינם יכולים לפעול נגד היד שמאכילה אותם. כדי לשבור את המעגל הזה נדרשת מנהיגות שהעניין הכלכלי נמצא בראש מעייניה והיא מוכנה לשלם על כך מחירים פוליטיים ואישיים, יחד עם אומץ, ידע ויכולת ניהול לביצוע המהלכים השונים. אחרי שנים ארוכות שהתחום לא טופל, ברור שתהיה זו מלחמה גדולה בגורמים אינטרסנטיים שלא ירצו לוותר על הכוח הרב שזכו בו במשך זמן כה רב.

בנוסף, בהליך הבראה חשוב להחליף את הפקידות הבכירה ולקדם צעירים שעדיין מאמינים שאפשר וניתן לשנות. הם זקוקים למערכת הנחיה, לדוגמה אישית, לתוכנית פעולה – ויהיה גם מחיר לטעויות שיבצעו מחוסר ניסיונם. אך בלעדיהם, קשה יהיה להתניע את השינוי מהפקידות.

ואחרי שהוצג המתכון להצלחה והמצב העגום כיום, כיצד יכול להיות שאיננו מגיעים שוב לפשיטת רגל, כפי שקרה בעבר? בימינו הממשלה למדה להימנע מפשיטת רגל. היא מקטינה את החוב שלה, ומעבירה אותו לציבור – שהחוב שלו רק הולך ותופח. כתוצאה מכך, מחירי הדיור עולים, האינפלציה עולה, וכך גם המיסים.

כדי לתקן את המדיניות הכלכלית אנו צריכים לחזור לאותם צעדים שכבר ביצענו פעמיים בעבר, דהיינו לאפשר לצריכה הפרטית לגדול למשקלה התקין ולהקטין את הדיכוי הממשלתי לצריכה. אנו נדרשים לרביזיה כוללת במדיניות התחרות, המיסוי, הריבית והתקציב, וכמובן ליד בוטחת, עקבית ואמינה על ההגה. רק צעדים אמיצים יביאו אותנו לדרך הנכונה.

זו צריכה להיות תנועת מלקחיים שבמסגרתה יטופלו הצעדים שיעודדו צריכה פרטית ויורידו את יוקר המחיה, ובמקביל גם יביאו לייעול ההוצאות הממשלתיות. כדי להזיז תוצר כה גדול, 2,000 מיליארד ש"ח, יש צורך במסה קריטית של דחיפה ושינוי – וזו משמעות הפעולה הכפולה הזאת, אם תבוצע היטב, נכון ומהר.

חשוב להדגיש שוב שלמצב המשק כיום יש השלכה שאינה נוגעת רק לחיי היומיום שלנו ולצריכה הקטנה, אלא גם לסוגיות שהן בנפשנו, כגון תקציב הביטחון: הסגירה של אוגדות וטייסות לא נבעה מצורך ביטחוני, אלא מהיעדר כסף בקופה הציבורית. הקטנת הסכום הזמין בידי המדינה הפחית את ההוצאה על תקציב הביטחון ל-5 אחוזים מההכנסה הלאומית, לעומת 7 אחוזים כפי שהיה בשנים 2007-2003. זהו עצם קיומנו, ואנו רואים כעת את התוצאות של הפגיעה האנושה ברמת הביטחון. אם נצליח לתקן את מצב המשק המעוות, נוכל גם למצוא את הכספים שיוכלו לאפשר לנו להגדיל את ההוצאות על הביטחון.

עלינו לפעול כעת, ועלינו לתקן את המגמה כלפי מעלה – לפני שמצבנו יוסיף להידרדר.

03.07.2024 0 comment

תמים בן חמד, אמיר מדינת קטאר, לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים

ישראל 2.0

יחסי ישראל-קטאר: אתגרים מרכזיים והמלצות למדיניות

נועה לזימי 30.06.2024

נועה לזימי

פתיח

מסמך זה נכתב במסגרת פרויקט ישראל 2.0, בהובלת פרופ' גבי סיבוני ופרופ' קובי מיכאל, ותחת הבקרה וההכוונה שלהם במסגרת אשכול בינ"ל ואזורי. באשכול זה נדון בהרחבה במנעד סוגיות הקשורות ליחסי החוץ של ישראל, במעגל הקרוב הסובב אותה, במסגרת הסכמי אברהם ומדינות נוספות, וכן מול יתר מדינות העולם.

מבוא

אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של קטר בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי האמירות אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. עד לעימות הנוכחי, ייצוב כלכלי של רצועת עזה היה נתפס כאינטרס משותף של ישראל וקטר. משום כך, חרף הבעייתיות הכרוכה בשיתוף פעולה עם קטר לנוכח תמיכתה בחמאס, ישראל אפשרה את העברת הכסף הקטרי לרצועה בתקווה שבזכות הסיוע שיוגש לעזה היא תוכל להביא לרגיעה בשטח ולדחות את סבב הלחימה הבא עם חמאס למועד רחוק ככל הניתן. ברם, הטבח הנורא שביצע חמאס ביישובי הדרום טרף את הקלפים. כעת, המטרה המרכזית של ישראל אינה לייצר הרתעה למשכי זמן מוגבלים, אלא למוטט את שלטון חמאס, להשמיד את יכולותיו, ולהשיב את בני הערובה שנחטפו לתוך עזה, שמספרם עומד כעת על כ-120 נשים, גברים וטף.

מאמר זה דן באתגרים שמדיניות החוץ הקטרית מציבה לישראל בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז אירועי ה-7 באוקטובר. הנייר משרטט את מפת היחסים המורכבת של האמירות עם שחקנים מדינתיים ולא-מדינתיים כאחד, וממחיש כיצד ניצלה את עוצמתה הרכה ליצירת מצג שווא של בעלת ברית מתונה ופרגמטית של מדינות המערב. לצד הפניית הזרקור אל ההשלכות החמורות של חיזוק קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות על ידי קטר, ובפרט הענקת החסות לחמאס, הנייר מפרט את השיטות השונות שקטר נוקטת להלבנת תדמיתה הגלובלית. אלו כוללות את מיצובה כמתווכת-על, המימון הקטרי לאוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב, ביצור האסלאם הפוליטי באירופה במסווה של פעילות צדקה, השקעות בנכסים ובתעשיות זרות ועוד.

הענקת חסות לחמאס

קטר היא אחד מגורמי המימון העיקריים של ארגון הטרור חמאס, והיא עושה זאת בדרכים ישירות ועקיפות. אמיר קטר הקודם היה המנהיג הראשון שהגיע לבקר בעזה לאחר נטילת השלטון של חמאס מידי הפת"ח בכוח; אז הבטיח להעניק לה תמיכה בסך 400 מיליון דולר.^[1] מאז המשיכה קטר את תמיכתה הכלכלית בארגון, ותרומתה עד כה הסתכמה בקרוב לשני מיליארד דולר.^[2] בעוד שחלק מהכסף מנוצל לטובת סיוע לאוכלוסייה העזתית, נראה כי חלק הארי^[3] (על פי הערכות מסוימות כ-80%) מועבר כתשלום משכורות לפקידים ולגורמים אחרים השייכים לחמאס.

האמירות אף מעניקה לארגון תמיכה מדינית ולוגיסטית. קטר מארחת בתחומה אנשי מפתח בהנהגת חמאס,^[4] ביניהם ראש הלשכה המדינית איסמעיל הנייה, סגנו סלאח אל-עארורי, שחוסל בינואר על ידי ישראל, ובכירים נוספים וביניהם חאלד משעל וראזי חמד.

תגובתה של קטר לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר מהווה אינדיקציה נוספת לקשרים ההדוקים בינה לבין חמאס. ביום הטבח, תוך כדי השתוללות מתקפת הטרור, פרסם משרד החוץ הקטרי הודעה כי ישראל היא "האחראית הבלעדית להסלמה באלימות עם הפלסטינים",^[5] וחודשיים מתחילת הלחימה ייחס אמיר קטר לישראל "פשעי רצח עם" בעזה.^[6] האשמות דומות ממשיכות על רקע המבצע ברפיח, וכעת מתווספת להם ההתנגדות הפומבית של בכירים בממשל קטר למאמצים הנעשים בישראל להגדיר את אונר"א כארגון טרור^[7] לנוכח השתתפות חבריו במעשה הטבח והחטיפה.

בימים אלו קטר פועלת בגיבוי אמריקני להפסקת הלחימה בעזה ללא דיחוי. במטרה להבטיח את שרידות חמאס, שאותו טיפחה באדיקות במשך שנים רבות, האמירות חותרת להביא לסיום המיידי של המלחמה בעזה בתנאים שיותירו את חמאס בשלטון. בהצהרתו ביוני הביע ראש ממשלת קטר, מוחמד עבדול בן עבד אל-רחמן אל ת'אני, את המחויבות של קטר לדרוש את סיום המלחמה ואת תמיכתו בהחלטת מועצת הביטחון שהוצגה לאחרונה על ידי ארה"ב ולפיה על הצדדים להגיע להפסקת אש ולשוב לשולחן המשא ומתן על מנת לשחרר את החטופים. בדבריו התייחס אל ת'אני לסבלם של "אחיו" בעזה, העמיד את מספר ההרוגים על 37,000 (נתון של משרד הבריאות העזתי) והאשים את ישראל בהרעבה ובענישה קולקטיבית של התושבים.^[8] עוד טען אל ת'אני כי פתרון צודק הוא כזה שבסופו תקום מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים והרשות הפלסטינית תתקבל כחברה מלאה באו"ם.^[9]

עמידתה של קטר לצד החמאס כאקט של סולידריות ובשאיפה לבסס את השפעתה בזירה הפלסטינית מטילה צל כבד על הכדאיות בהיותה גורם מוביל בתיווך עסקת חטופים. קטר אינה מתווך הגון וניטרלי; היא מזדהה עם החמאס ושואפת להעצימו, בניגוד מוחלט לאינטרס הישראלי. אמת, בנובמבר 2023, במסגרת עסקה בתיווכה שוחררו 70 ישראלים תמורת 210 אסירים פלסטינים. ואולם, עד כה, חרף מנופי הלחץ הכבדים שברשותה על הארגון (מעצרים, סנקציות וגירוש של בכירים) הסתפקה האמירות באיומים ולא נעתרה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון הטרור.^[10] זאת גם לנוכח סרבנותו העיקשת של חמאס שהגיעה לשיא לאחרונה כשדחה את העסקה על פי מתווה שהוא בעצמו הציע כבר במאי וישראל קיבלה,^[11] וכעת הוסיף דרישות חדשות. מסיבה זו נטען כי יש לייחס את היכולת להגיע לעסקה מול חמאס במידה רבה ללחץ הצבאי העצום שהופעל עליו בחודשי המלחמה הראשונים ובמידה מועטה יותר לדרישות הקטריות, ככל שהיו כאלה. מכל מקום, מאז העסקה הראשונה נקלעו השיחות למבוי סתום, והאמירות אף הודיעה על בחינה מחדש של תפקידה כמתווכת כתוצאה מהביקורת שספגה מממשלת נתניהו. בפועל, בין היתר בשל קרבתה לוושינגטון, היא ממשיכה לנהל את המגעים לעסקה נוספת לצד מצרים.

אם יינתן לה האשראי לכך, קטר אף אמורה למלא תפקיד מסוכן ב"יום שאחרי". האמירות הינה תומכת נלהבת בהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש ועזה, אך מבכרת את חמאס על פני פת"ח, ולכן סביר להניח שתשמש זרז ליישום של מודל בשותפות חמאס. כזכור, בפברואר השנה אירחה דוחה את יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על מנת לדון באפשרות הקמתה של ממשלה פלסטינית טכנוקרטית בשליטת נאמנו של עבאס, בכפוף להסכמת חמאס ובהשתתפות אנשיו.^[12]

הידוק הקשרים עם איראן

לאיראן וקטר יחסים הדוקים, ובשנים האחרונות נחתמו ביניהן הסכמים בילטרליים אחדים. אחת הסיבות לקרבה בין השתיים היא העובדה שהן חולקות שדה גז טבעי בין הגדולים בעולם. מעבר לכך, איראן תמכה בקטר לאחר החלטת מדינות המפרץ להטיל עליה חרם, ובמהלכו גדל ייבוא הסחורות מאיראן לקטר במידה ניכרת.^[13] זמן קצר לאחר ניתוק היחסים הדיפלומטיים שלחה טהראן מטוסים של מזון לקטר כדי להקל על המחסור שנגרם כתוצאה מהחרם המסחרי.^[14] חברת התעופה Qatar Airways אף הסתייעה במרחב האווירי האיראני כדי לעקוף את המגבלות שהוטלו על ידי ערב הסעודית, מצרים, איחוד האמירויות ובחריין בתחום התעופה.^[15]

בפברואר 2022 אירחה קטר את נשיא איראן דאז, אבראהים ראיסי. זה היה הביקור הראשון של נשיא איראן בקטר מזה 11 שנים. בעקבות הביקור נחתמו 14 הסכמים להעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות על פני מגוון תחומים: תעופה, מסחר, חינוך, תרבות ועוד.^[16] המדינות החליטו להעמיק את הקשרים גם בתחום הביטחון ואכיפת החוק, לרבות הטיפול בהברחות סמים דרך הים.^[17] כשלושה חודשים לאחר מכן ביקר אמיר קטר, השייח' תמים, בטהראן והביע את תמיכתו בקידום המאמצים להחייאת שיחות הגרעין. ראיסי תיאר את ביקורו כנקודת מפנה ביחסים בין שתי המדינות.^[18] כמו כן, לאחר שדווח על התרסקות מטוסו של הנשיא ראיסי ושר החוץ, הצהיר דובר משרד החוץ הקטרי על נכונותה של האמירות לסייע בחיפושים, וב-22 במאי הגיע אמיר קטר יחד עם רוה"מ ושר החוץ הקטרי להלווייתו של ראיסי.^[19]

השותפות בין המדינות ניכרת גם בסולידריות ובעמידה של דוחה לצד טהראן אף במחיר התנגשות עם וושינגטון. כך למשל, בעקבות המתקפה האווירית שביצעה איראן נגד ישראל ב-14 באפריל, הודיעה קטר לארה"ב כי לא תאפשר את השימוש במרחב האווירי ובבסיסים שלה לפעולה צבאית נגד איראן.^[20]

תמיכה באסלאמיזם קיצוני

לצד מאמציה לשמר קשרים קרובים עם המערב, קטר פועלת ללא לאות לחזק תנועות אסלאמיסטיות כגון אל-קאעידה, דאעש והאחים המוסלמים. תמיכתה בטרור מתבטאת בשלל דרכים, החל במתן מימון ומקלט מדיני לטרוריסטים בכירים, עבור להסתה בתקשורת וכלה בקידום תנועת האחים המוסלמים ברחבי אירופה.

מתן מימון ומקלט לטרוריסטים בכירים

שליט קטר הכחיש כל קשר לתנועת האחים המוסלמים בהזדמנויות אחדות, אולם בפועל, האמירות אירחה בתחומה את הנהגת הארגון העולמית לרבות מנהיגה הרוחני, יוסוף אל-קרדאווי – שעד פטירתו ב-2022 היה איש דת מוסלמי סוני רב השפעה שהכשיר בפסק הלכה את פיגועי ההתאבדות, ושידר תוכנית פופולרית באל-ג'זירה. אל-קרדאווי מצא מקלט בקטר לאחר שגורש ממצרים ב-1961 בשל חברותו בתנועת האחים המוסלמים, שהוצאה אז אל מחוץ לחוק.^[21]

כמו כן, כפי שהוזכר קודם, על אף הטבח הנורא שביצע חמאס ב-7 באוקטובר, קטר ממשיכה לשמש חוף מבטחים עבור ראשי תנועת החמאס. הודות למקלט המדיני שהאמירות מעניקה להם, איסמעיל הנייה, ח'אלד משעל, מוסא אבו מרזוק ואחרים מקיימים חיי פאר ומותרות, והונם נאמד במיליארדי דולרים.^[22]

קטר היא מנוע כלכלי משומן היטב המאפשר ומעודד את התחזקותן של קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות במזרח התיכון. על פי דו"ח מקיף של הארגון (Counter Extremism Project (CEP, לקטר היסטוריה ארוכה ומסועפת של מימון גורמי טרור;^[23] תמיכתה הכלכלית באחים המוסלמים במצרים החלה על פי החשד כבר ב-2013. עוד נטען בדו"ח כי פעילים מקרב אל-קאעידה ודאעש הקימו רשתות מימון בשטחה.^[24] ב-2021 אף פתחה מחלקת המדינה האמריקנית בחקירה בדבר סיוע קטרי למשמרות המהפכה באיראן על בסיס ראיות שסיפקה לה ישראל.^[25]

האמירות מפגינה סובלנות רבה כלפי גורמים בתחומה המספקים מימון לקבוצות טרור והוגדרו באופן רשמי על ידי ארה"ב, האיחוד האירופי, ולעיתים גם האו"ם כישויות תומכות טרור. אחת הדוגמאות השערורייתיות לכך היא עבד אל-רחמן בין עומאר אל-נואימי. בדצמבר 2013 סומן אל-נואימי על ידי ארה"ב כאחד מהתומכים העיקריים של קיצוניים סוניים בעיראק בשל הסיוע הכלכלי שסיפק לאל-קאעידה וגורמים המזוהים עימה בסוריה, עיראק, סומליה ותימן במשך למעלה מעשור.^[26] אותו אל-נואימי שימש כפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת דוחה, היה נשיא התאגדות הכדורגל בקטר ואף עבד כיועץ לממשלה.

תעמולה פרו-איסלאסמיסטית ברשת התקשורת אל-ג'זירה

קטר מפעילה ומממנת את רשת אל-ג'זירה, שמסיתה לטרור ומהווה שופר לאידאולוגיה האסלאמית הקיצונית. בימים שבשגרה הערוץ משמש פלטפורמה להדהוד המטרות של ארגוני ג'יהאד עולמי דוגמת אל-קאעידה. האמירות הואשמה על ידי מדינות המפרץ בהפצת מסרי תעמולה המשרתים את שאיפותיה ההרסניות של תנועת האחים המוסלמים וקבוצות רדיקליות נוספות. בשל כך, ומתוקף החרם שהטילו המפרציות על קטר, סגרו ערב הסעודית וירדן את משרדי אל-ג'זירה שבשטחן כבר ב-2017.^[27] במצרים נסגרה רשת החדשות ב-2014 לאחר הדחת נשיא מצרים דאז מוחמד מורסי, המזוהה עם האחים המוסלמים.^[28] במאי השנה אישרה הממשלה את סגירת משרדי הערוץ בישראל.^[29]

מאז טבח ה-7 באוקטובר הערוץ ממקד את מאמציו בקידום פעילות הטרור, הלוחמה הפסיכולוגית והמסרים של תנועת החמאס ושל מיליציות פרו-איראניות (חיזבאללה והחות'ים). כחלק מקמפיין ההסתה, אל-ג'זירה משדרת לצופיה דיווחים כוזבים המנסים לייצר מצג שווא של הישגים לחמאס ותבוסה קרבה לישראל, תוך סילוף מידע או שימוש במידע לא מאומת.^[30] כמו כן, כתבי אל-ג'זירה חושפים מיקומים של חיילים ושטחי כינוס, וחלקם סייעו לחמאס באופן פעיל בהצטרפות לתיעוד הזוועות שביצעו^[31] ואף בהחזקת החטופה נועה ארגמני, ששוחררה לאחרונה.^[32] בעקבות זאת, חבר הסנאט, מרקו רוביו, קורא כעת לנשיא ביידן לשלול מאל-ג'זירה את הגישה לבית הלבן עד אשר תנתק את קשריה עם ארגונים המוכרזים על ידי ארה"ב כארגוני טרור.^[33]

ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית

קטר נותנת רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים גם בזירת אירופה (בעיקר באיטליה, צרפת, שווייץ וגרמניה) באמצעות קרן הצדקה הקטרית Qatar Charity. ביוני 2014 נפתח משרד של הקרן בלונדון על מנת לפקח על פרויקטים מטעמה בבריטניה וברחבי אירופה.^[34] ממסמך שפורסם בספטמבר 2020 על ידי המרכז הבינ"ל לחקר הרדיקליזציה והאלימות הפוליטית (ICSR) עולה כי לפחות 138 פרויקטים ברחבי אירופה, רבים מהם מקושרים לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, נתמכו כלכלית על ידי Qatar Charity בשווי עשרות מיליוני יורו.^[35]

עם פרויקטים ביותר מ-50 מדינות, וקבלת תמיכה מסוכנויות האו"ם, הקרן מתהדרת בכך שהיא ניצבת בחזית המאמץ הגלובלי למתן סיוע הומניטרי במצבי חירום. ברם, על אף ההילה הערכית האופפת את פעילותה, במהלך השנים הצביעו עליה ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ כעל ישות מסוכנת. ב-2002 נטען כי הארגון שימש כנתיב כספי עיקרי למימון מתקפות הטרור של אל-קאעידה על שגרירויות אמריקניות בטנזניה ובקניה.^[36] כמו כן, במרץ 2008 הגדירה ועדת המודיעין הבין-משרדית לנושאי טרור (IICT) את הארגון כישות תומכת טרור (בדרגת דחיפות 3).^[37] ביולי אותה שנה הטילה ישראל איסור על פעילות הארגון בשל חברותו בקואליציית הצדקה (Union of Good) בראשותו של יוסוף אל-קרדאווי, שנחשדה בהעברת כספים לחמאס. במסגרת החרם על קטר, קרן הצדקה הקטרית נכללה ברשימת הישויות שעליהן הטילו ערב הסעודית ומפרציות נוספות סנקציות בגין סיוע כלכלי לטרור.^[38]

קידום תדמית נכסית במערב

בשני העשורים האחרונים הצליחה קטר לבסס תדמית אטרקטיבית ונכסית בקרב מדינות המערב הודות לעושרה הרב, היותה ספקית אנרגיה מרכזית, ומגוון מכשירי עוצמה "רכה" שברשותה, ביניהם מימון אקדמי נרחב לאקדמיה האמריקנית, השקעות בנכסים מעבר לים וכן מיצובה של קטר כמתווכת-על. מעבר לתרומתה של תדמית זו להתבססותה של קטר כמעצמה אזורית, היא מסייעת לה להסוות את תמיכתה באסלאמיזם קיצוני ולקנות השפעה בזירה הגלובלית. המעמד שהצליחה קטר לקנות בוושינגטון, הרואה בה בעלת ברית אסטרטגית חיונית, אף מהווה מכשול עבור ישראל ברתימת ארה"ב להפעלת לחץ לשינוי המדיניות הקטרית כלפי חמאס.

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

מאז מלחמת המפרץ עלו יחסיה של קטר עם ארה"ב מדרגה הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני. ארה"ב היא אחת משותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר, עם נתח של כ-15% מכלל הסחורות המיובאות לקטר (נכון ל-2022).^[39] כמו כן, קטר וארה"ב הן בעלות ברית ברמה האסטרטגית. הבסיס האמריקני הגדול במזה"ת ממוקם בקטר, והיא מארחת את המפקדה האזורית של פיקוד המרכז האמריקני. ביקורו של האמיר תמים בן חמד אל-ת'אני בוושינגטון, בינואר 2022, תרם לחיזוק הקשרים ולהרחבת שיתוף הפעולה. בזכות סיועה לפינוי הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומיצובה כגורם מתווך בין ארה"ב לאיראן זכתה קטר במהלך הביקור אף בהגדרה של בעלת ברית מרכזית של וושינגטון מקרב המדינות שאינן חברות בנאט"ו (major non-NATO ally).^[40]

הידוק הקשרים התרחש גם מול מדינות אירופה. איטליה, גרמניה ובריטניה נמנות כיום בין שותפות הסחר המשמעותיות ביותר לקטר מכוח השימוש שהיא עושה בעוצמתה הכלכלית ובנכסיותה בשוק האנרגיה העולמי. השוק האירופי הינו השני בגודלו לקטר כיעד ייצוא למכירות גז (כ-25%) מייד לאחר מדינות אסיה, שאליהן מגיע יותר מ-70% מהגז הקטרי המיוצא.^[41] מדינות אירופיות שונות חתמו על הסכמי רכש גז מול קטר, ועל פיהם היא עתידה לספק להן חלופה לגז הרוסי. כך למשל, ב-2022 נעשתה החברה הצרפתית טוטאל שותפה בכירה בפרויקט הקטרי להקמת קווי ייצור חדשים של גז נוזלי. זמן קצר אחריה חתמה Eni האיטלקית על הסכם לרכישת גז טבעי מקטר לטווח ארוך.^[42]

על נכסיותה הרבה של דוחה בעיני וושינגטון ניתן ללמוד מההצהרה שפורסמה על ידי מחלקת המדינה לאחר הדיאלוג האסטרטגי השישי במספר בין שתי המדינות שהתקיים במרץ השנה.^[43] המסמך מפרט את שיתוף הפעולה הנרחב בין קטר לארה"ב על פני מגוון תחומים. בדברי הפתיחה שקדמו לפגישה עם אמיר קטר כינה מזכיר המדינה אנתוני בלינקן את קטר "שותפה יוצאת דופן"^[44] של ארה"ב בשל תרומתה לשחרור אזרחים אמריקנים המוחזקים במעצר באיראן על לא עוול בכפם, וכן בשל הסיוע הקטרי בפינוי אזרחים אפגנים שסייעו לכוחות האמריקנים באפגניסטן עד לנסיגה.

כמו כן, במסיבת העיתונאים המשותפת שהתקיימה בדוחה מוקדם יותר החודש שיבח בלינקן את קטר על הירתמותה לסייע לאוכלוסייה העזתית, וכן על מאמציה בהשגת עסקה להשבת החטופים הישראלים.^[45] בדומה לרוה"מ הקטרי, בלינקן שם דגש רב בדבריו על המחיר שהמלחמה גובה מהאזרחים העזתים ועל הסכנה בהסלמה של המלחמה וזליגתה לאזורים אחרים, בעוד שהסכנות הכרוכות בסיומה המיידי לביטחון ישראל לא זכו ממנו לשום התייחסות. עוד ניכר מהצהרתו של בלינקן כי ארה"ב מברכת על המעורבות הקטרית בגיבוש פתרון ל"יום שאחרי". יש לשער כי ככל שהדבר תלוי בוושינגטון, ולמורת רוחה של ירושלים, קטר אף עשויה להיות מעורבת ביישומו בשטח.

קידום תדמית נכסית במערב

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

קשה שלא לתמוה על גישתה זו של וושינגטון כלפי קטר, הלוקה בכשל מוסרי שיש לו השלכות אסטרטגיות חמורות. בעצם הגיבוי שארה"ב מעניקה לקטר, הכרוך בהעלמת עין מתמיכת האמירות בטרור, היא מחזקת את השפעתה על פני השפעת שחקנים מתונים וחשובים יותר. קטר, אם כן, היא שיבוש באסטרטגיית הארכיטקטורה האזורית החדשה שוושינגטון מנסה לקדם, ועלולה להיות לרועץ למימושה.

מימון אקדמי והשקעות בנכסים

מאז ה-9/11 קטר היא התורמת הזרה הגדולה ביותר למוסדות אקדמיים בארה"ב.^[46] על פי הערכות, במשך כשני עשורים השווי הכולל של התרומות שהעניקה קטר לאוניברסיטאות אמריקניות והחוזים שחתמה עימן עמד על 4.7 מיליארד דולר. נראה כי כדי למקסם את השפעתה על האקדמיה האמריקנית הגבילה קטר את תרומתה למספר מצומצם של מוסדות הכוללים את אוניברסיטאות העילית בארצות הברית. האמירות אף הקימה שלוחות של חלק מן האוניברסיטאות הללו בשטחה.

פרויקט מקיף של המכון לחקר אנטישמיות גלובאלית ומדיניות (ISGAP) חושף כיצד במקביל להזרמה השוטפת של מימון קטרי, ללא הגילוי הדרוש בחוק, התפתחה אווירה עוינת כלפי סטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקנים וניכרה עלייה באנטישמיות.^[47] באופן ספציפי, נמצא כי במוסדות שקיבלו את הכסף באופן לא מתועד, קמפיינים פוליטיים להשתקת אקדמאים היו נפוצים יותר, וסטודנטים דיווחו על חשיפה גדולה יותר לרטוריקה אנטישמית ואנטי-ציונית. המחקר מצביע על מתאם ברור בין מוסדות המקבלים מימון קטרי לבין הימצאותם של ארגונים עוינים ואגרסיביים דוגמת "התאחדות הסטודנטים המוסלמים" (MSA) ו"סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP).

השקעותיה של קטר מעבר לים אינן מתמצות בתחום ההשכלה הגבוהה. כחלק מאסטרטגיית השקעות החוץ רחבת ההיקף של האמירות, הוקמה בשנת 2005 רשות ההשקעות של קטר (Qatar Investment Authority). קרן עושר ריבונית זו אחראית על ניהול הרווחים העודפים של המדינה ממכירות גז נוזלי. לאורך השנים ביצעה הקרן השקעות במגוון תעשיות ונכסים ברחבי ארה"ב ואירופה, ונכסיה (כולל אלו שבקטר) נאמדים ב-500 מיליארד עד טריליון דולר.^[48]

בין השקעותיה השונות של הקרן נמנים נכסי נדל"ן ופיתוח, נכסי ספורט ותרבות, מבנים מרשימים, מלונות ועוד.^[49] בארה"ב ובבריטניה השקיעה הקרן בנקודות תיירות מפורסמות דוגמת גורד השחקים אמפייר סטייט ומלון פלאזה בעיר ניו יורק, חנות הכלבו הבריטית המפורסמת "הארודס" (Harrods), ושדה התעופה "הית'רו" בלונדון. רכישות משמעותיות בצרפת כוללות את מועדון הכדורגל היוקרתי פריז סן-ז'רמן, את קבוצת Accor על אלפי המלונות שברשותה, ואת קבוצת לגרדייר (Lagardère group), ענקית הוצאות ספרים וקמעונאית נסיעות.

מיצובה של קטר כמתווכת-על

מאמצי תיווך הם חלק מרכזי באסטרטגיה הקטרית לביסוס מעמדה כמעצמה אזורית ולקידום תדמית אטרקטיבית. קטר משמשת כגורם מרכזי בניהול המשא ומתן מול חמאס לשחרור החטופים הישראלים המוחזקים בעזה. כמו כן, האמירות מעורבת בקידום שיחות הגרעין ובניסיונות האמריקניים להגיע להסכם מחודש עם טהראן.^[50]

דוגמאות מהעבר הרחוק יותר כוללות את פתיחת משרד הטאליבן בדוחא ב-2013 כמקום ניטרלי לכאורה לקיום משא ומתן בין ארה"ב לקבוצה האסלאמיסטית, כהכנה להסגת הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ופינוי האוכלוסייה.^[51] בשנים 2007–2008 אף מילאה האמירות תפקיד חשוב בתיווך בין ממשלת תימן למורדים החות'ים.^[52]

כלפי המערב, קטר יוצרת מצג של תיווך הגון ונטול פניות. כך היא ממנפת את מעמדה כמגשרת בין צדדים ניצים בסוגיות מפתח וכגורם שביכולתו לקדם פתרון לסכסוכים אזוריים ובינ"ל. ברם, שירותי התיווך שקטר מעניקה יוצרים למעשה עמימות לגבי טיב היחסים שלה עם מדינות ותנועות סוררות, ובכך משמשים אותה להלבין את תמיכתה העקבית בטרור עולמי ובקידום אידאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית.

פרשיות שחיתות

בשנים האחרונות נחשפה מעורבותה של קטר בכמה פרשיות שחיתות באירופה ובארה"ב שעוררו הדים רבים. אחת מהפרשיות הידועות, שבה נקשר גם שמו של נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, היא הענקת אירוח גביע העולם בכדורגל 2022. בספרם "המשחק המכוער" העיתונאים היידי בלייק וג'ונתן קלוורט, שהיו חלק מצוות החקירה של ה-Sunday Times, מראים כיצד מוחמד בין חמאם, הנציג הקטרי בפיפ"א דאז, השתמש במשרתו כדי להבטיח את הקולות שהיו נחוצים לקטר כדי לזכות בהצבעה, כנגד כל הסיכויים.^[53] על פי התחקיר, דוחה הוציאה כ-5 מיליון דולר כדי לרכוש את ההצבעות של חברי הוועדה המנהלת של פיפ"א.

בדצמבר 2022 נחשפה פרשיית שוחד נוספת – סקנדל קטרגייט. על פי מסמכים שהודלפו מחקירות המשטרה, בכירים לשעבר בפרלמנט האירופי פעלו להשפיע על החלטות הפרלמנט האירופי לטובת קידום האינטרסים של ממשלות קטר, מרוקו ומאוריטניה. מתועדים בהם, בין היתר, התכנון להפיל שש החלטות של הפרלמנט המגנות את הפרות זכויות האדם של קטר, ואת קידומו של הסכם פטור מוויזה למדינות האיחוד.^[54]

כמו כן, בינואר 2024 חשפה רשת החדשות פוקס ניוז את תוכנית הפעולה של מבצע ריגול ( "Project Endgame") במימון קטרי שנועד לפגוע במוניטין של חברי קונגרס וסנאט אמריקנים בגין התנגדותם לחמאס ולתנועת האם שלו, האחים המוסלמים.^[55] על פי המסמכים החסויים שהתגלו, ממשלת קטר שכרה חברה בבעלותו של סוכן לשעבר של ה-CIA כדי לרגל אחר הסנאטור הרפובליקני מטעם מדינת טקסס, טד קרוז, ומחוקקים אחרים, ביניהם תומאס קוטון, חבר הסנאט מטעם מדינת ארקנסו, ומריו דיאז-בלרט, חבר הקונגרס הרפובליקני מטעם מדינת פלורידה. מהדיווח עולה כי המבצע נועד לטרפד מדיניות המכוונת נגד חמאס והאחים המוסלמים, ובפרט לבלום הצעות חוק הקוראות להגדיר את האחים המוסלמים כארגון טרור.

המלצות למדיניות

בשל התקבעותה של תדמית חיובית של קטר בארה"ב בשנים האחרונות, יש להודות כי ישראל לא תוכל לצפות מוושינגטון, לפחות לא בטווח הקרוב, להמיר את החיבוק החם שקטר זוכה לו מצידה בגישה אסרטיבית יותר שהייתה מאלצת את דוחה למשוך את תמיכתה מחמאס ולהפעיל את מלוא כובד השפעתה עליו. אילו ראתה ארה"ב עין בעין עם ישראל בנושא, היה ניתן לדרוש מקטר לסגור את משרדי חמאס על אדמתה, לבטל את האזרחות והדרכונים שהוענקו לראשי חמאס ומקורביהם, ולדרוש את יציאתם של כל פעילי חמאס משטחה לאלתר. כמו כן, ארה"ב הייתה יכולה לחייב את ממשלת קטר לנקוט צעדים משפטיים נגד ישויות הפועלות בשטחה המעורבות במימון הארגונים המוכרזים כארגוני טרור על ידי ארה"ב. אם קטר לא הייתה נענית, ארה"ב הייתה יכולה לבחון שינויי חקיקה ב"חוק החסינות לריבונות זרה" (Foreign Sovereign Immunities Act) כדי להקל על הגשת תביעות של קורבנות טרור נגד קטר,^[56] וחמור מכך, אף לשקול את החלפת מעמדה של קטר מבעלת ברית למדינה המוגדרת כתומכת טרור – שינוי סטטוס שבמסגרתו היה ניתן לקדם אף את העברת כוחות הצבא האמריקנים מבסיס אל-עודייד בקטר לערב הסעודית או לאיחוד האמירויות. ואולם לנוכח התחממות היחסים בין ארה"ב לקטר, הצעדים שצוינו לעיל הינם בעת הנוכחית בגדר משאלת לב יותר מאשר המלצות שיש להן היתכנות ממשית בשטח.

חרף האמור, נדרש מישראל בעת הזו לעשות כל שביכולתה לצמצם את ההשפעה הקטרית בזירה הפלסטינית הבאה על חשבון אינטרסים ישראליים חיוניים. אמת, בסוגיית החטופים, נדמה כי בשלב מתקדם זה של המלחמה, ובעיקר בשל קרבתה של דוחה לוושינגטון, ישראל תיאלץ להשלים עם התפקיד המרכזי של קטר בתיווך עסקת חטופים. בד בבד, כל אימת שהאמירות אינה נעתרת לגרש את ראשי חמאס משטחה ומסתפקת באיומי סרק, אל לישראל להסס לפגוע בראשי חמאס בדוחה. כמו כן, בשאלת "היום שאחרי", על ישראל לבלום את מאמציה של קטר להתבסס כגורם רב השפעה בקידום מתווים לניהול האזרחי ולשיקום הרצועה, שכן משמעות הדבר היא חיזוק מנגנוני השלטון של חמאס שייוותרו ברצועה בתום המלחמה. לאור התאוששותה מהחרם של מדינות המפרץ וחיזוק הקשרים עימן מאז הסרתו, בדיונים עם בני שיח ממדינות ערב שמצויות בקשרי עבודה או במו"מ עם ישראל, חשוב במיוחד להדגיש את הזיקה של קטר לאחים המוסלמים, לאיראן ולגורמי טרור, ואת ההשלכות החמורות של בחישתה במזה"ת בכלל, ובעזה בפרט, על היציבות האזורית.

בכל הנוגע לרתימתה של וושינגטון לטובת הנושא, נדמה כי בשלב זה מומלץ לקובעי מדיניות בישראל למקד את מאמציהם לאו דווקא מול הממשל האמריקני אלא בדרגים נמוכים יותר; מוטב לנסות לייצר שיח פורה מול חברי קונגרס, גורמים מקצועיים, ארגונים ושדולות הפועלים לחשיפת המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות הבעייתיות של השפעתה.

כלי הסברתי חשוב שיכול לסייע להשגת מטרה זו הוא השקתו של קמפיין תקשורתי נרחב שיחשוף את פרצופה האמיתי של קטר כמדינה תומכת טרור ויערער את תדמיתה כמדינה מוסלמית מתונה ומתווכת הגונה. על הקמפיין להפנות זרקור לברית ארוכת השנים שכרתה קטר עם גורמים אסלאמיסטיים, וכן לפרשיות השחיתות הרבות שנקשרו בשמה בשנים האחרונות. הקמפיין, שיוכל להיקרא בשם All Eyes on Qatar (כפרפרזה על הקמפיין נגד לחימת ישראל ברפיח), יחתור להפעלת לחץ על הנהלת האוניברסיטאות האמריקניות וכן על גופים נוספים בארה"ב ובאירופה המקבלים מימון מחברות ומקרנות קטריות לחדול מכך עד אשר תשנה קטר את מדיניותה.

כמו כן, מומלץ לישראל להשתדל אצל חברי קונגרס וסנאט במטרה לקדם חקיקה שתבלום את התרחבות דריסת הרגל הקטרית באקדמיה האמריקנית. לאחרונה אישר בית הנבחרים עריכת תיקונים בחוק ההשכלה הגבוהה לשם הגברת השקיפות וצמצום הנזק האפשרי של התערבות ממשלתית זרה.^[57] ככל שהצעת החוק תעבור גם בסנאט ותיכנס לתוקף, מדובר בהחלט בצעד בכיוון הנכון. בשיתוף עם ארגונים הפועלים למיגור האנטישמיות, כגון StandWithUs, ניתן גם לקדם את פתיחתה של חקירה פדראלית נגד כלל האוניברסיטאות המקבלות מימון מקטר על מנת לבחון לעומק את ההשפעה שהייתה לכך על התגברות העוינות בקמפוס כלפי סטודנטים יהודים, ובפרט ביטויי אנטישמיות, ולהדק את הפיקוח עליהן בהתאם.

נכון תעשה ישראל אם תרתום גם את ממשלות אירופה לטובת הנושא על מנת שהן תנקוטנה צעדים כלכליים נגד קטר בשל תמיכתה בחמאס ובאסלאמיזם הרדיקלי, לכל הפחות עד להשגת התקדמות ממשית בסוגיית החטופים. יש לקדם את הנושא מול מחוקקים, קובעי מדיניות וגורמים אחרים הפועלים לקידום דה-רדיקליזציה של קבוצות מיעוט ולמיגור ההשפעה של תנועת האחים המוסלמים במדינותיהם. דוגמה לגורם כזה הוא ארגון הימין-מרכז בפרלמנט האירופי, ECR Group, שבדו"ח מקיף שפרסם בשנת 2021 הצביע, בין היתר, על המימון שקטר מעניקה לארגונים אסלאמיסטיים באירופה, וקרא לנציבות האירופית להפסיק את התמיכה בהם. כמו כן יש לפעול מול גורמים בסקטור הפרטי, במגזר השלישי וכן בשותפות עם מובילי דעת קהל ומשפיענים המקיימים קשרים עם האמירות, על מנת שאלו יחרימו כנסים ואירועים בינלאומיים באירוח או במימון קטר, ויכריזו על ביטול השתתפותם כאקט מחאתי עד לשחרור כל בני הערובה.

סיכום

מזה שנים רבות קטר פורשת את חסותה על קבוצות אסלאמיסטיות קיצוניות, מהדהדת את מסרי ההסתה לטרור של האחים המוסלמים ברשת התקשורת שבבעלותה, ומטפחת את קשריה עם האיום הגדול במזה"ת – איראן. בעוד שהקרבה לאיראן ולארגוני טרור כמו החמאס הינה בגדר עובדה ידועה לכול, מהלכים אחרים של האמירות לביסוס מעמדה האזורי והגלובלי נעשים באופן סמוי יותר מן העין, באמצעות מגוון מכשירי עוצמה "רכה" המסייעים לה להלבין את תדמיתה במערב.

למשחק הכפול של קטר השלכות חשובות על ההתפתחויות במזרח התיכון. אירועי ה-7 באוקטובר, שהתאפשרו בין היתר בשל תמיכתה של האמירות בארגון הטרור חמאס, המחישו באופן ברור כי קטר אינה יכולה עוד להיחשב שותפה פרגמטית של ישראל. כעת, 9 חודשים מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", קטר ממשיכה לקדם מהלכים הפוגעים באינטרסים ישראליים חיוניים, בפרט חוסר מוכנותה להפעיל את מלוא כובד השפעתה על ארגון חמאס על מנת להביא לשחרור החטופים. על כך יש להוסיף את מאמציה להביא לסיום המלחמה ולהקמתה של מדינה פלסטינית בתנאים המוכתבים, או לכל הפחות המאושרים, על ידי חמאס.

על מנת להבטיח את השגת מטרות המלחמה ולהסיר את האיום הנשקף לישראל מעזה לטווח הרחוק, על ישראל לפעול לנטרול השפעתה המסוכנת של דוחה בכל הקשור לניהול המלחמה ולגיבוש פתרון ל"יום שאחרי". בהתאם לכך, בדיונים עם בנות שיח מקרב מדינות ערב המתונות, מומלץ לקובעי המדיניות בישראל להדגיש את התמיכה של קטר בגורמים אסלאמיסטיים ואת השלכות בחישתה במזה"ת על ערעור היציבות האזורית, ובפרט חתירתה לחזק את חמאס ולהותירו בשלטון.

מול וושינגטון, כאמור, יש לקחת בחשבון כי המצב מורכב יותר. מה שמקשה במיוחד על ההתמודדות של ישראל מול התופעות הללו הוא התדמית החיובית שקטר נהנית ממנה בממשל האמריקני, המונעת ממנו להפעיל לחץ ממשי על קטר לשינוי התנהגותה. משכך, נדמה שיהיה אפקטיבי יותר עבור ישראל לייצר שיח ושיתוף פעולה עם חברי קונגרס, גורמים מקצועיים, ארגונים ושדולות הפועלים לחשוף את המניעים העומדים מאחורי מדיניות החוץ הקטרית וההשלכות ההרסניות של השפעתה. בארה"ב וגם באירופה יש לפעול הן בהיבט ההסברתי, באמצעות קמפיין תקשורתי נרחב שמטרתו לחשוף את מעלליה של קטר, והן בהיבט המשפטי, על ידי קידום חקיקה לצמצום המעורבות הקטרית באקדמיה האמריקנית וחסימת המימון המגיע ממנה לארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים ברחבי אירופה.

^[1] Jody Rudoren, "Qatar's Emir Visits Gaza, Pledging $400 Million to Hamas", New York Times, October 23, 2012.
https://www.nytimes.com/2012/10/24/world/middleeast/pledging-400-million-qatari-emir-makes-historic-visit-to-gaza-strip.html

^[2] David Ehl, "What is Hamas and who supports it", DW, May 15, 2021.
https://www.dw.com/en/who-is-hamas

^[3] Hiller Frisch, "How Hamas is spending Qatari money", Jerusalem Post, February 21, 2020.
https://www.jpost.com/opinion/how-hamas-is-spending-qatari-money-618293

^[4] Einav Halabi, "Orders from an air-conditioned room: Hamas leaders scattered throughout Middle East", Ynet, June 11, 2023.
https://www.ynetnews.com/magazine/article/r1zstci7p

^[5] Qatar says Israel is responsible for escalation, calls for restraint", Reuters, October 7, 2023.
https://www.reuters.com/article/idUSS8N37R027

^[6] "Qatar's emir accuses Israel of 'genocide' and 'systematic killing of innocent civilians", The Times of Israel, December 5, 2023.
https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/qatar-accuses-israel-of-systematic-and-deliberate-killing-of-innocent-civilians

^[7] "Qatar condemns Israeli occupation's attempt to classify UNRWA as terrorist organization", The Peninsula, June 2, 2024.
https://thepeninsulaqatar.com/article/02/06/2024/qatar-condemns-israeli-occupations-attempt-to-classify-unrwa-as-terrorist-organization

^[8] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, 12 June 2024.
https://www.state.gov

^[9] שם.

^[10] Tovah Lazaroff and Zvika Klein, "Doha not pressing Hamas to leave Qatar, officials say – exclusive", Jerusalem Post, June 25, 2024.
https://www.jpost.com/israel-amas-war/article-807760

^[11] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, 12 June 2024.
https://www.state.gov

^[12] "Abbas visits Qatar amid talk of Hamas joining PA", JNS, February 12, 2024.
https://www.jns.org/abbas-visits-qatar-amid-talk-of-hamas-joining-pa

^[13] Mahjoob Zweiri and Nael Abusharar, "Iran's Trade with Neighbors: Sanctions' Impact and the Alternatives", Middle East Policy 29 no.4 (2022): 67–69.
https://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/mepo.12663

^[14] "Iran sends planes of food to Qatar amid concerns of shortages", Reuters, June 11, 2017.
https://www.reuters.com/article/gulf-qatar-iran-idUSL8N1J806M

^[15] Ali Arouzi, "Iran Sees Opening in Saudi-Qatar Feud, Offers Food, Airspace to Qatar", NBC News, June 6, 2017.

https://www.nbcnews.com/news/world/iran-sees-opening-saudi-qatar-feud-offers-food-airspace-qatar-n768891

^[16] Fatemeh Salari, "Iran and Qatar sign 14 official cooperation documents", Doha News, February 22, 2022.
https://dohanews.co/iran-and-qatar-sign-14-official-cooperation-documents

^[17] "Iranian Security Official In Qatar To Deepen Ties", Iran International, June 27, 2023.
https://www.iranintl.com/en/202306279888

^[18] Nasser Karimi, "Qatari emir in Iran offers support for reviving nuclear deal", AP News, May 12, 2022.
https://apnews.com/article/middle-east-iran-tehran-qatar-034ef884ef771536262cd67445e2a32a

^[19] "Qatar Emir, Kuwait Foreign Minister travel to Iran for Raisi funeral", Middle East Monitor, May 22, 2024.
https://www.middleeastmonitor.com/20240522-qatar-emir-kuwait-foreign-minister-travel-to-iran-for-raisi-funeral

^[20] מיכל בקשי, "מסנדלת את ארה"ב: קטר אוסרת לטוס מעל שטחה כדי לתקוף באיראן", עכשיו 14, 14 באפריל 2024. https://www.now14.co.il.

^[21] Amb. Alberto M. Fernandez, "Al-Qaradawi: Qatar's Islamist Empire Builder", MEMRI, October 2022.

https://www.memri.org/reports/al-qaradawi-qatars-islamist-empire-builder

^[22] עדי טננבאום, "המיליונרים של חמאס: עשו הון ממנהרות ומחזיקים נכסים ונדל"ן במיליוני דולרים", גלובס, 26 באוקטובר 2023.
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001461081

^[23] "Qatar: Extremism and Terrorism", Counter Extremism Project, 2023.
https://www.counterextremism.com/countries/qatar-extremism-and-terrorism/report

^[24] שם.

^[25] Benjamin Weinthal and Jonathan Spyer, "US investigates Qatar over claims that it finances Iran's Revolutionary Guards Corps", Washington Examiner, July 23, 2021.
https://www.washingtonexaminer.com/news/1812900/us-investigates-qatar-over-claims-that-it-finances-irans-revolutionary-guards-corps

^[26] Steven Merley, "Written evidence submitted by Steven Merley", UK Parliament, 13 March 2018.
https://committees.parliament.uk/writtenevidence/87421/pdf

^[27] "Al Jazeera bureaus closed, websites blocked in several Arab countries", International Press Institute, July 9, 2017.
https://ipi.media/al-jazeera-bureaus-closed-websites-blocked-in-several-arab-countries

^[28] "Al-Jazeera shuts down its Egypt channel", The Times of Israel, December 22, 2014.
https://www.timesofisrael.com/al-jazeera-shuts-down-its-egypt-channel

^[29] "הממשלה אישרה פה אחד את סגירת אל-ג'זירה", משרד רוה"מ – לשכת העיתונות הממשלתית, 5 במאי 2024.
https://www.gov.il/he/pages/aljazeera050624

^[30] "Arab Journalists Criticize Al Jazeera: The Platform of All Terrorists", Davar, November 30, 2023.
https://en.davar1.co.il/469494

^[31] עינב חלבי," 'כתב' אל-ג'זירה שתיעד את הטבח בניר עוז נפגע בתקיפת כטב"ם ברפיח ואיבד את רגלו", Ynet, 14 בפברואר 2024.
https://www.ynet.co.il/news/article/r1rnqutia

^[32] ציפורה סימן טוב, "דיווח: נועה הוחזקה בשבי ע"י כתב אל ג'זירה ואביו הרופא", עכשיו 14, 9 ביוני 2024.
https://www.now14.co.il

^[33] Julia Johnson, "Biden pushed to revoke Al Jazeera credentials after Israeli hostage reportedly found in journalist's home", Fox News, June 12, 2024.
https://www.foxnews.com/politics/biden-pushed-revoke-al-jazeera-credentials-after-israeli-hostage-reportedly-found-journalists-home

^[34] "Qatar Charity opens office to oversee projects in Europe", Gulf Times, June 7, 2014.

https://www.gulf-times.com/story/395207/qatar-charity-opens-office-to-oversee-projects-in-europe#:~:text=Qatar%20Charity%20(QC)%20has%20opened,%E2%80%9D%2C%20according%20to%20an%20official.

^[35] Damon L. Perry, "The Islamist Movement in Britain", ICSR, September 2020.
https://icsr.info/wp-content/uploads/2020/09/ICSR-Report-The-Islamic-Movement-in-Britain.pdf

^[36] Ibid.

^[37] Ibid.

^[38] Ben Evansky, "Qatari charity on new terror list has ties to USAID, UN", Fox News, June 20, 2017.
https://www.foxnews.com/world/qatari-charity-on-new-terror-list-has-ties-to-usaid-un

^[39] "Qatar's imports 2022 by country", TradeEconomy, January 2024.
https://trendeconomy.com/data/h2/Qatar

^[40] יואל גוז'נסקי, המעמד האזורי והבינלאומי של קטר – בסימן עלייה, מבט על, המכון למחקרי ביטחון לאומי, מרץ 2022.

^[41] "Qatar natural gas production and exports stable as country eyes expansion", U.S. Energy Information Administration, August 2, 2023.
https://www.eia.gov/todayinenergy/detail.php?id=57300

^[42] דורון פסקין, "דרך פרויקט הגז הגדול בהיסטוריה, קטר תגדיל אחיזה במערב", כלכליסט, 20 ביוני 2022.
https://www.calcalist.co.il/world_news/article/bkf1flct9

^[43] Joint Statement on the U.S.-Qatar Strategic Dialogue, US Department of State, March 5, 2024.
https://www.state.gov/joint-statement-on-the-u-s-qatar-strategic-dialogue-2

^[44] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Foreign Minister Mohammed bin Abdulrahman Al Thani Before Their Meeting", US Department of State, March 5, 2024.
https://www.state.gov

^[45] "Secretary Antony J. Blinken And Qatari Prime Minister and Minister of Foreign Affairs Mohammed bin Abdulrahman Al Thani At a Joint Press Availability", US Department of State, June 12, 2024.

https://www.state.gov/secretary-antony-j-blinken-and-qatari-prime-minister-and-minister-of-foreign-affairs-mohammed-bin-abdulrahman-al-thani-at-a-joint-press-availability-3

^[46] Neetu Arnold, Outsourced to Qatar, National Association of Scholars, September 12, 2022.
https://www.nas.org/reports/outsourced-to-qatar/full-report#_ftn1

^[47] Follow the Money: Qatar and the Muslim Brotherhood Funding of Higher Education in the United States, ISGAP, 2023–2024.

https://isgap.org/follow-the-money

^[48] "Networks of Hate", ISGAP, 2023.
https://isgap.org/wp-content/uploads/2023/12/Networks-of-Hate_5DEC.pdf

[49] Ibid.

^[50] "דובר משה"ח הקטרי: קטר מוסיפה לתווך בין איראן לארה"ב ועודה שוללת נרמול יחסים עם סוריה", ממרי, 2 באפריל, 2023.
https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?5804

^[51] "Afghan Taliban opens first office in Doha as U.S. plans talks", UNHCR, June 19, 2013.
https://webarchive.archive.unhcr.org/20230520073330/https:/www.refworld.org/docid/51d6caf42a.html

^[52] Adam Baron, "Qatar's Dispute with Neighbors Reverberates in Yemen", The Arab Gule States Institute in Washington, July 19, 2017.
https://agsiw.org/qatars-dispute-with-neighbors-reverberates-in-yemen

^[53] עוזי מן, "תחקיר ה"סאנדיי טיימס": בכירים שוחדו כדי לתמוך בהצעת קטאר", הארץ, 1 ביוני 2014.
https://www.haaretz.co.il/sport/world-soccer/2014-06-01/ty-article/0000017f-eac2-d639-af7f-ebd7c04c0000

^[54] Elisa Braun, Gian Volpicelli and Eddy Wax, "The Qatargate Files: Hundereds of Leaked Documents Reveal Scale of EU Corruption Scandal, POLITICO, December 4, 2023.
https://www.politico.eu/article/european-parliament-qatargate-corruption-scandal-leaked-documents-pier-antonio-panzeri-francesco-giorgi-eva-kaili

^[55] Benjamin Weinthal, "Exclusive: Alleged Qatar spy operation said to have targeted GOP lawmakers opposed to Muslim Brotherhood", Fox News, January 20, 2024.
https://www.foxnews.com/world/exclusive-alleged-qatar-spy-operation-said-to-have-targeted-gop-lawmakers-opposed-to-muslim-brotherhood

^[56] Richard Goldberg, "How America and Its Allies Can Stop Hamas, Hezbollah, and Iran from Evading Sanctions and Financing Terror", FDD, October 2023.
https://www.fdd.org/analysis/2023/10/25/how-america-and-its-allies-can-stop-hamas-hezbollah-and-iran-from-evading-sanctions-and-financing-terror

^[57] House Passes Bipartisan Bill to Deter Foreign Adversaries' Influence in American Education ,Committee on Education and the Workforce, Press Releases, December 6, 2023.
https://edworkforce.house.gov/news/documentsingle.aspx?DocumentID=409838

30.06.2024 0 comment

Newer Posts

Older Posts

ישראל 2.0

מבוא

מטרות המיזם

הרעיון המארגן - עדכון האתוס הלאומי

המסמך המלא

פרדיגמת שתי המדינות

ביטחון - מדיניות, צבא ותפיסת ההפעלה

ביטחון פנים

כלכלה וקיימות ביטחונית

משפט, משטר וביטחון לאומי

ישראל בזירה הבין-לאומית

יחסי ישראל - ארה"ב

יחסי ישראל - רוסיה

יחסי ישראל - סין

יחסי ישראל ומרחב האינדו-פסיפיק

יחסי ישראל ואירופה

האתגרים האזוריים של ישראל

יחסי ישראל - קטר

יחסי ישראל - טורקיה

שיח, אקדמיה ותקשורת

המגזר החרדי

המסמך המלא

פתיח

מדיניות ההגנה הלאומית

מדיניות קבועה, אסטרטגיה צבאית משתנה

רלוונטיות מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית במאה ה־21

מדיניות ההגנה והאסטרטגיה הצבאית: המהפך

היבטים הנדרשים לבחינה בוועדת החקירה הלאומית

מחדלים, מחירים ומסקנות

המחדלים העיקריים בדרג הצבאי

מחדלי הדרג המדיני ו"שומרי הסף" הדמוקרטיים

מסקנות

המלצות

המלצות ליישום מיידי

המלצות נוספות

סיכום

פתיח

מבוא

נקודת מוצא תיאורטית

ישראל מאז ועד היום

האתגרים בישראל

סיכום

פתיח

מבוא

הענקת חסות לחמאס

הידוק הקשרים עם איראן

תמיכה באסלאמיזם קיצוני

מתן מימון ומקלט לטרוריסטים בכירים

תעמולה פרו-איסלאסמיסטית ברשת התקשורת אל-ג'זירה

ביצור האסלאם הפוליטי באירופה תחת כסות הומניטרית

קידום תדמית נכסית במערב

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

קידום תדמית נכסית במערב

הידוק קשרי הכלכלה והביטחון

מימון אקדמי והשקעות בנכסים

מיצובה של קטר כמתווכת-על

פרשיות שחיתות

המלצות למדיניות

סיכום

מכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית