לא כל המדינות ששו לפתוח את דלתותיהן בפני המשטר האיראני השיעי. מנהיג סודאן עבד אל-פתח אל-בורהאן, לדוגמה, רצה לקרב את מדינתו לארה”ב ולמערב. כחלק מהמאמץ הזה אף הוביל את הצטרפותה של סודאן, שבעבר שימשה נתיב הברחה של נשק איראני לעזה, להסכמי אברהם.

אך לאחר שאל-בורהאן פיזר את הממשלה בסודאן ב-2021, ארה”ב תחת ממשל ביידן חזרה בה מהבטחות הסיוע ולחצה על ישראל שלא להעמיק את קשריה עם חרטום. 

התרחקותה של ארה”ב עודדה את יריביו של אל-בורהאן, אשר פתחו במלחמת אזרחים ב־2023. אל־בורהאן מבין את המשמעות המסוכנת של הכנסת איראן למדינתו, אך לאחר שלא מצא בעלות ברית אחרות שיספקו לו את האמל”ח והתמיכה שנזקק להם, הסכים לקבל סיוע צבאי מטהרן.

נוכחות צבאית איראנית בסודאן תאפשר לטהרן לשלוט בים האדום משני צדדיו, להעביר נשק לעזה ביתר קלות, לערער את היציבות של מצרים, סעודיה והאמירויות ולעצור סופית את תהליכי הנורמליזציה עם ישראל. בנוסף, סודאן היא שער הכניסה של איראן לאזור הסאהל, ובהמשך – ליבשת אפריקה כולה.

גם בניז’ר, מקורה של 5% מתפוקת האורניום העולמית, פועלת איראן להרחיב את קשריה, במקביל לכניסה של רוסיה כשותפה של המשטר הניז’רי במקום צרפת וארה”ב. לפי אינדיקציות, איראן כבר קיבלה שני משלוחי אורניום מניז’ר. תהליכים דומים קורים בבורקינה פאסו, במאלי ובמדינות נוספות באזור.