אלא שלצד שדה הקרב, ישראל לא ניצלה – ולמעשה פספסה – את התועלות שיכולה היתה לקצור בזירה הדיפלומטית מהאירוע הקשה. תועלות אלו היו עשויות לשמש אותה בזירת המלחמה, ולפעול לרעת חיזבאללה ולבנון בזירה האזורית והבינלאומית.

פעילות דיפלומטית מקיפה סביב הטבח היתה עשויה לפגוע בנסראללה גם תדמיתית – היבט חשוב במיוחד לארגונו. נסראללה, שנהנה מתדמית של דובר אמת, שיקר במצח נחושה כשבנאומו לציון שבוע לחיסולו של שוכר, חזר והכחיש את אחריות ארגונו לאירוע ודחה את טענת ישראל כי חיזבאללה הוא האשם באסון.

לדבריו, תחקיר פנימי שערך ארגונו העלה שישראל מסתירה ממשפחות הנרצחים כי למעשה ילדיהן נהרגו מפגיעת מיירט ולא מרקטת חיזבאללה. בניסיון לשוות לעצמו ולארגונו תדמית צדקנית הבטיח נסראללה שאילו היתה זו תקיפה מצד חיזבאללה שהחטיאה את מטרתה, הוא היה מתנצל ומודה בכך.

בהתייחסו לפגיעה באזרחים ישראלים ממיירט ששוגר לעבר כטב”מים של ארגונו, אמר נסראללה כי כשם שתחילה הצהיר ראש עיריית נהריה כי חיזבאללה היה זה שתקף בנהריה, כשלאחר מכן עדכן דובר צה”ל שהיה זה טיל של כיפת ברזל – כך גם במג’דל שמס צה”ל הוא האחראי לאסון.

ההזדמנות הוחמצה

המודיעין שבידי ישראל לא מותיר ספק ביחס לאחריותו של ארגון הטרור לאסון. דובר צה”ל בערבית, אביחי אדרעי, הודיע כבר ביום הטבח כי מפקד השטח בחיזבאללה שהכווין את הירי למג’דל שמס הוא עלי מוחמד יחיא, מפקד מתחם הירי בשבעא. אדרעי אף הוסיף למחרת כי הרקטה הקטלנית, “פלק־1” מתוצרת איראן, נמצאת רק בידי חיזבאללה.

כעבור שעות ספורות פרסם גם הבית הלבן כי ארגון הטרור הוא שביצע את הירי למג’דל שמס. למרות התמיכה האמריקנית והממצאים החד־משמעיים שבידיה, פספסה ישראל הזדמנות פז לקרוא לדיון דחוף באו”ם.