לכאן בדיוק נכנסת תמיהתם של מבקרי מבצעי הסיכול הממוקד. האם חיסול משתתפי טבח מינכן שינה במשהו את המוטיבציה של המרצחים הפלסטינים להוסיף ולטבוח בישראל? שאלה דומה ניתן להציב גם למול מבצעי חיסול אחרים שיוחסו לישראל ברבות השנים, כדוגמת חיסול מזכ”ל הג’יהאד האסלאמי (בתעתיק: הג’האד האסלאמי), פתחי שקאקי, במלטה ב־1995, שלאחריהם לא נפגעה המוטיבציה של אויביה להמשיך ולפגע בה, ויכולותיהם שוקמו כעבור זמן מה.

לפיכך, נראה שהתשובה לשאלה הזו נחלקת לשלושה: ראשית, הסיכול הממוקד הוא בבחינת עשיית צדק עם מי שגובה את חייהם של ישראלים. שנית, מבצעי החיסול אינם מהווים ברובם תרופת פלא שלאחריהם אמור להיכון שלום, אלא משמשים צעד מנע הכרחי ואמצעי לשדר לאויב את נחישותה של ישראל להתגונן בתקיפות הדרושה, תהא אשר תהא העמידה האיתנה שתצטרך להפגין לשם כך.

בנוסף, התקפלות והפגנת חולשה מול האויב הינם חסרי תכלית ורק יזמינו עוד לחצים ומסעי הרג מצדו. בסופו של דבר, חשוב גם לזכור כי חמאס וחיזבאללה משקיעים מאמצים אדירים כדי להפעיל מערכת הסתה משומנת שמטרתה להכשיר דורות שלמים שיוסיפו להילחם נגד קיומה של ישראל, ולכן המוטיבציה לפגע בה מחייבת אותה לנקוט בכל האמצעים שעומדים לרשותה כדי להבטיח את ביטחון אזרחיה.

צורך בחשיבה מושכלת

עם זאת, נראה ששאלת כדאיותם של הסיכולים הממוקדים מצריכה בחינה של כל מקרה לגופו. כך, לצורך העניין, החיסולים המיוחסים לישראל בעשור האחרון בסוריה נגד בכירים בכוח קדס במשמרות המהפכה, לא גררו תגובה משמעותית ובלתי נסבלת מצד איראן. גם מגוון הסיכולים הממוקדים שביצעה ישראל בעזה נגד שורה ארוכה של טרוריסטים בכירים בחמאס (עבד אל־עזיז רנתיסי, אחמד יאסין, אסמאעיל אבו־שנב, ג’מאל אבו־סמהדנה, אבראהים מקאדמה, יאסר טה ועוד) במהלך השנים 2003־2005, פגעו קשות בחמאס, שהשתקם בחסות ההתנתקות. לעומת זאת, חיסול מוסאוי ב־1992 גרר לא רק פיגועי תופת קשים מצד חיזבאללה נגד יעדים ישראלים בבואנוס איירס (1992 – 29 הרוגים, 1994 – 85 הרוגים), אלא גם שינוי אסטרטגי במתכונת הפעולה של חיזבאללה, שהאיץ את פעילותו נגד ישראל והחל לשגר קטיושות לעברה.