בשלב ראשון יהיה צה”ל חייב להשתלט על כל המרחב עד לליטני, ובמקומות מסוימים גם מעבר לו, תוך פינוי מלא של אוכלוסיית הכפרים השיעים במרחב לשם הגנתה וכדי לאפשר טיהור של המרחב באופן שלא יסכן את האוכלוסייה הלבנונית. צה”ל החל כבר בתהליך פינוי האוכלוסייה, אולם יש עוד דרך ללכת כשנדרש לספק מענה גם להימצאותן של תשתיות טרור בעיר צור, הנמצאת דרומית לליטני.

המענה האופרטיבי בדרום לבנון קשור קשר הדוק למענה האסטרטגי הכולל. היקף הפגיעה בחיזבאללה מייצר הזדמנות לשנות את המצב בלבנון מן היסוד ולפגוע בחיזבאללה באופן שינטרל אותו מלהיות איום רלוונטי על ישראל, תוך פגיעה מתמשכת ורציפה בניסיונות השיקום שלו.

בדרום לבנון ועד לליטני ומעבר לו, במקומות שיידרש, מתחייבת אחיזה ישראלית מלאה תוך מניעת שובם של התושבים חזרה לכפרים כדי למנוע חזרת פעילי חיזבאללה בחסות התושבים. המרחב השיעי צריך להיות נקי לחלוטין מכל נוכחות צבאית ואזרחית בכיסוי של חיזבאללה. באשר לכפרים אחרים, הרי שתידרש בחינה ספציפית באשר למידת האיום שאוכלוסייתם מציבה לביטחון של ישראל ותידרש להיקבע מדיניות לגבי נוהל הבקרה על יציאתם מהשטח וחזרה אליו. באשר לדרך שבה על צה”ל לכבוש את דרום לבנון, הרי שאין המקום במאמר זה לספק מתאר אופרטיבי לגבי הדרך לבצע השתלטות זו, וחזקה על מפקדי צה”ל שידעו לעשות את הדבר באופן תחבולני ויצירתי.

מרחב פעולה שני יהיה במרחב שבין הליטני ועד לנהר האוואלי וקו אגם קרעון במזרח. מרחב זה יהיה מרחב פעולה של צה”ל בעומק המיידי, שמטרתו למנוע זליגה של יכולות לכיוון הליטני. צה”ל יוכל לפעול באמצעות פעילות אווירית ומבצעים מיוחדים. ולבסוף, פעולה, בעיקר אווירית, בכל עומק לבנון במטרה למנוע התעצמות של הארגון וניסיונות שיקום של היכולות הצבאיות שלו.

עד להסדר שיספק את צורכי הביטחון של ישראל, הגם שבתנאים הקיימים ובעתיד הנראה לעין לא ברור כלל אם יש משפט קיום להסדר שכזה, הרי שבנוסף לקיומו של מרחב בדרום לבנון ללא אוכלוסייה יש להקים מצפון לרצועת הביטחון מרחב חיץ ביטחוני (פרימטר ביטחוני). מרחב זה צריך להיות נקי מתשתיות וממבנים באופן שיאפשר תצפית ואש למניעה של כניסה כל שהיא לרצועת הביטחון שתופעל בדרום לבנון, ובאופן שיאפשר השמדה של כל כוח חיזבאללה שינסה לשוב לאזור הזה. זאת בדומה למרחב החיץ לאורך גבול רצועת עזה. במקרה של לבנון, מרחב זה צריך להיות ברוחב של בין 2–4 ק”מ, כתלות בתנאי השטח. לאור זאת, מתחייב ניקוי מהיר ויעיל של השטח. לצורך כך, יש להרחיב את התמרון ולהרחיב את ההריסה של המבנים האזרחיים באופן שיהפוך את המרחב כולו לאזור שאינו ראוי למגורים.

מהלך כזה יהיה בחזקת גביית מחיר כואב מחיזבאללה ומהאוכלוסייה השיעית בדרום לבנון שתומכת בו, ישמש כזרז ללבנון ולקהילייה הבינלאומית לפרק את חיזבאללה במטרה להגיע להסדר המניח את דעתה של ישראל מבחינה ביטחונית, ובעיקר יאפשר שליטה ואחיזה צבאית אפקטיבית במרחב עד להסדר שיגיע. מאחר שיש להיערך לתקופה ארוכה, ייתכן שאפילו שנים, עד להגעת הסדר שניתן יהיה לממש וגם לאכוף, הכרחי מבחינת צה”ל להכשיר את התנאים המיטביים לשליטה במרחב בנוכחות צבאית, שגם תהיה מוגנת יותר.

ההגנה הטובה יותר תתאפשר על ידי ריקון המרחב מתושביו וחסימת כניסה אליו, כאשר כל גורם שינסה להיכנס למרחב יהיה בחזקת גורם עוין שיש לחתור להשמדתו. המציאות הזו שונה בתכלית מהמציאות שהִכרנו במהלך 18 השנים שבהן שהה צה”ל ברצועת הביטחון. בשנים ההן נותרה הרצועה מאוכלסת, ולמרות פעילות צה”ל וצד”ל היה לחיזבאללה, בסיוע האוכלוסייה השיעית הגדולה ובהסתמך עליה, קל יחסית לחדור למרחב ולפגע בכוחות צה”ל וצד”ל.

במקביל להתארגנות הצבאית המתחייבת בדרום לבנון, צה”ל חייב להמשיך במהלכים ההתקפיים נגד חיזבאללה בכל רחבי לבנון. במובן זה, אין ולא יכולה להיות הפסקת אש עד למימוש החלטת מועצת הביטחון 1559 הקוראת לפירוק כל המיליציות החמושות בלבנון, ובכללן כמובן חיזבאללה. את החלטה 1701 יש לזרוק לפח הזבל של ההיסטוריה מכיוון שהניסיון המצטבר מוכיח שאין כל אפשרות לאוכפה, ואין לסמוך על גורמים בינלאומיים שיוסמכו לאוכפה. ישראל שלאחר ה-7 באוקטובר אינה יכולה לאפשר לעצמה אימוץ מחדש של דוקטרינת הכלה לגבי התעצמות חיזבאללה. יתרה מזאת, המרדף המתמשך אחרי פעילי חיזבאללה, מנהיגיו ונכסיו הצבאיים מאפשר גם החלשה של איראן והציר האיראני כולו. חיזבאללה הוא הפנינה שבכתר האיראני, חוד החנית ומרכז הכובד בדוקטרינת “טבעת האש” האיראנית נגד ישראל. פגיעה בנכס האיראני החשוב הזה היא בהכרח פגיעה באיראן, כגורם המרכזי בערעור הביטחון האזורי.

המאמץ בזירה הצפונית צריך להתנהל בהמשך למאמץ ברצועת עזה עד לפירוק חמאס והכשרת התנאים לחלופה שלטונית אזרחית תחתיו, עם אחריות ביטחונית ישראלית וחופש פעולה צבאי מלא לצורך מניעת כל ניסיון של חמאס להשתקם ולבנות מחדש את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות.

כל אלה נועדו להכשיר את המאמץ השלישי. מאמץ זה צריך להתמקד באיראן ובהחלשתה באמצעות פגיעה בנכסים צבאיים ושלטוניים, ובהמשך בתשתיות הגרעין. השאיפה הישראלית בהקשר זה צריכה להתמקד במאמץ לשכנע את ארה”ב להיערך להריסת תשתיות הגרעין האיראניות בהינתן תגובה איראנית לתגובה הישראלית על שיגור 181 טילים בליסטיים לשטחה. במידה שישראל לא תצליח במשימה חשובה זו, עליה להיערך לביצוע המהלך באופן עצמאי.

המאמץ הרביעי צריך להתמקד בתגובות כואבות בתימן, במערב עיראק ובדרום סוריה כמענה לשיגורי הטילים והכטב”מים ממרחבים אלו. במסגרת המאמץ הזה נכון יהיה מבחינת ישראל להבהיר לנשיא סוריה שנכון יהיה מבחינתו להצר את צעדי איראן והמיליציות השיעיות הפועלות בשטח הריבוני של סוריה, ולא – משטרו יהיה בסכנה.

לכאורה נראה שריבוי המאמצים הנדרשים מותח את יכולותיה של ישראל עד לקצה. ואכן, מדובר בסדרת מאמצים המחייבת השקעה של משאבים רבים, והיא גם אינה נטולת סיכונים. אלא שבמציאות שנוצרה, במומנטום האסטרטגי שמוביל להחלשת הציר האיראני כולו ולהנחת היסודות והתנאים לכינון ארכיטקטורה אזורית חדשה, שמעבר לתרומתה לביטחון, ליציבות ולשגשוג האזוריים היא תסייע להמשך החלשת הציר האיראני וריסונו ותאפשר מרחבי הזדמנויות חדשים שבמסגרתם גם ייתכן שניתן יהיה לעצב מענה לסוגיה הפלסטינית, אין לישראל ברירה אלא להמשיך את המומנטום ולהעצימו. מדובר לא רק בהזדמנות היסטורית, שספק אם תחזור על עצמה, אלא בהזדמנות אסטרטגית ייחודית המחייבת מיצוי.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לחזור ולאמץ אסטרטגיית הכלה, וגם לא לשמוט את ההזדמנות האסטרטגית לפגיעה קשה באיראן ובכל רכיבי הציר שבהובלתה. המציאות שנוצרה מאפשרת חזרה לתפיסת ההכרעה והשתחררות מתפיסת ההרתעה שאכלה כל חלקה טובה. את המעשה הצבאי המדינאים צריכים לרתום ולשעבד למעשה המדיני, שצריך להתחיל מהכשרת התנאים לבניית הארכיטקטורה האזורית החדשה ולהאצת תהליכי בנייתה כמהלך מעצב של המרחב, שתהיינה לו, מן הסתם, גם משמעויות גלובליות.