כבר כמעט עשרים שנה שישראל מאפשרת למורסה המוגלתית הזאת להתפתח ולהתעצם. היא ניסתה לאלף אותה בשלל דרכים, לשאת ולתת, לתווך, לעשות מחוות, וגם להפציץ ולחסל. אמרנו לעצמנו שהעסק בשליטה, שאנחנו מבינים את הרציונל של האויב, שאנחנו חכמים ומסוגלים לצפות את המהלכים שלו קדימה. אז אמרנו.

הפתרון היחיד האפשרי לבעיה, כניסה קרקעית לרצועה, כיבושה המלא, טיהורה ממחבלים ותשתיות טרור והמשך ההחזקה בה, היה ברור מן הרגע הראשון. אבל ישראל של 2006, 2008, 2012, 2014 או 2021 לא הייתה מוכנה למחיר שיגבה ממנה מהלך כזה. לצערי, הדבר נכון חלקית גם לישראל של ה-8 באוקטובר 2023. עדיין רבים מאתנו נושאים עיננו לכל עבר, מחפשים פתרון שיושיע אותנו מ-“הרפתקאה צבאית” ו-“הסתבכות קרקעית”.

אותם אלו במערכת הבטחון שהיו אחראים למחדל המודיעיני של יום הזוועות, הם אלו שימכרו לנו את הסחורה הזאת עכשיו. לא מכוונה רעה חלילה, אלא פשוט כי קשה להחליף דיסקט, להודות שכל התפיסה שטיפחת בעמל רב וזכית בקידום בזכותה הייתה חזיון תעתועים. לכן במקום להודות בטעות, חלקם יחליפו את הרציונל אבל ימשיכו באותן מסקנות – אסור להיכנס, אסור לכבוש, יש לשמר, יש להתנהג באחריות.

אסור לנו להקשיב להם. דמם של הנרצחים בשם התיווך והאחריות זועק. דם רב עוד יישפך אם נמשיך להקשיב ליועצי אחיתופל. חובה והכרח קיומי עלינו לנצל את שעת הכושר ההיסטורית כדי להתאחד סביב ההכרח לחסל אחת ולתמיד את האיום, ויפה שעה אחת קודם.

פורסם לראשונה במקור ראשון בתאריך 08.10.23